סקס, חשיש ומיוזיקל: על "נו, לאיפה אנחנו הולכים עכשיו?"
איך נעשה שלום עם לבנון? אם להסתמך על סרטה החדש של הלבנונית נאדין לאבאקי (שמחרימה את ישראל), לא צריך יותר משש בלונדיניות וכמה ספייס קוקיז
"נו, לאיפה אנחנו הולכים עכשיו?", לבנון-צרפת 2011
"נו, לאיפה אנחנו הולכים עכשיו?", שנחשף לראשונה לפני שבוע במהלך פסטיבל קאן, הוא סרטה השני של נאדין לאבאקי (ילידת 1974), שלפני ארבע שנים רשמה הצלחה בינלאומית מרשימה כשהופץ "קארמל", סרט הביכורים עטור הפרסים שלה, המספר על מאבק נואש לאהבה שמנהלות שש נשים מביירות. מאז הספיקה לאבאקי ללדת בן, ולמעשה הקטנצ'יק הוא הסיבה העיקרית לסרטה החדש, שהוא נועז למדי במונחים המקובלים בקולנוע המופק במדינות ערב.
סיפור הסרט מתחולל בכפר מעורב השוכן בבקעה הלבנונית, ובו חיים בצוותא, ולגמרי לא בשלווה הדדית, נוצרים ומוסלמים. בעיקר מתגוררות בכפר נשים המתהלכות צמוד צמוד לתמונות מוגדלות של גברים. בעליהן, בניהן, אחיהן וחתניהן. כולם קורבנות של שפיכות הדמים המתמדת בין העדות.
החיים בלבוש שחור, לצדן של תמונות זיכרון, אינם מלבבים באופן מיוחד, ועיקר מאמציהן של הנשים מתועל לבלימת היצר הרצחני של הגברים הסובבים אותן. אין זה עניין של מה בכך ליצור סרט בערבית הגורס כי הסיבה העיקרית לעימותים ולקורבנות העד היא בדנ"א הזכרי, שדופק את הערבים לתמיד. איך ניתן לעצור את המעגל הבלתי נעצר של חיסול-לוויה-גאולת דם-חיסול נוסף? לנשות הכפר יש תוכנית על, שעיקרה שימוש בנשיות כהגנה מפני כלי הנשק.
זוהי תוכנית שאפתנית, המקיפה תרבויות מגוונות ומשתמשת באלמנטים כאילו נפשעים, ויש בה כדי להעיד שהכפריות הללו יודעות משהו הקשור גם בתרבות היוונית הקלאסית. בטוח שהן שיננו היטב את "ליזיסטרטה", הסאטירה האנטי מלחמתית של אריסטופנס, שבמהלכה מכריזות נשות יוון העתיקה על הפסקת מתן שירותי מין, כל עוד גבריהן אינם מניחים את כלי הזין ומכריזים על שביתת נשק שתקטע את מלחמת הפלופונז, שהרסה לפני 2,500 שנה את העולם העתיק.
השלב הראשון בתוכניתן של נשות הכפר הוא יבוא בהול של בשר בהיר מאוקראינה. שש נשים מפתות, מאומנות לשמש כרקדניות בטן, נוחתות על הכפר במטרה לבלבל את דעתם של הגברים ולהסיט אותם מהעיסוק המלחמתי המתמיד. הבלונדות, כמו בהתגשמות כל חלומותיו הרטובים של ערבי ממוצע, משוטטות בכפר בלבוש קליל, אם לא בפחות מכך, ומאיצות את זרימת הדם בעורקיהם של המאצ'ואיסטים בעלי האקדחים בחגורה.
שלב שני בתוכנית כולל אפיית עוגיות חשיש טעימות, הממסטלות את הבנים. החשיש, יחד עם הבלונד החשוף של הנערות הצחקניות מקייב, מערפל את ההכרה הגברית, וזה בדיוק הרגע לצאת לשלב מספר שלוש בתוכנית השלום הנשית. הן מתגנבות לשדה הפתוח שבפאתי הכפר, מאתרות את הסליק שבו אוצרים את רובי המלחמה, שולות את כלי הזין ממחבואם וקוברות את הרובים והאקדחים בקבר אחים בלתי מסומן. במילים אחרות: נעשה כאן תהליך נועז המהפך על ראשו את מחזהו הקלאסי של אריסטופנס. במקום שביתת סקס, משמש הגירוי המיני המוגבר כגורם שדווקא מנטרל את התוקפנות הגברית. והיה אם יגיע אותו יום גאולה, שבו תיושם באמת הפנטזיה הנשית הזו, הצהירה לאבאקי בראיון בקאן, היא לא תחשוש עוד לגורל הצפוי לבן שלה, שהוא כיום בן 3 וכבר נכנס לסטטיסטיקת המוות הפוטנציאלי בלבנון.
מה שמפתיע באמת בסרט אינו המסר הפציפיסטי שלו, כי אם אופני סיפור העלילה שלאבאקי בחרה להשתמש בהם. ברובד הראשוני מצויה המחאה הפוליטית הישירה והבוטה, כאילו אנחנו בסרט של האחים ברבש. מעליו יוצקת הבמאית, שגם מגלמת את אחת הדמויות המרכזיות בסרט, שכבה קומית, המנוגדת לגמרי לטקסי האבל המרובים שבהם נאלצות הנשים לחלוק את גורלן. מעל שני הרבדים הסותרים הללו יוצקת לאבאקי שכבה של קצפת - סוג של מיוזיקל המערב שירים וריקודים, שבאים לפרשן את האירועים השונים.
הסנדוויץ' הרב שכבתי הזה יהיה נעים במיוחד לכל החובב את ז'אנר סרטי הבורקס הישראליים, על כל השטיקים הבין עדתיים שהושחלו אליו ועל שלל הפתרונות המצחיקנים, שבאים לכפר ולרכך את המציאות שלעולם אינה קלה. ועוד משהו, וזו דווקא בשורה לא כל כך טובה לציונים: לא יהיה אפשר לצפות בסרט בישראל. "קארמל", סרטה הקודם של לאבאקי, נרכש בשעתו להפצה מסחרית בארץ, אך הבמאית הטילה וטו על המהלך העסקי והסרט לא הגיע לאקרנים כאן. כיום היא אפילו מסרבת להחליף מילה עם העיתונות הישראלית. אולי כפרה על אי שילובם של חיילי צה"ל במעגל הרצחני שאותו היא מתארת כעת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם