חליל מגושם: על "חליל הקסם"
הפקת "חליל הקסם" באופרה הישראלית היא בלבול מובהק, הן מבחינה סגנונית והן מבחינת המשמעות
''חליל הקסם'', , האופרה הישראלית
במקום שהבמאי (ז'אן לואי גרינדה) ינסה להתמודד עם החומרים הרבים שכאן וייצור מהם מציאות קוהרנטית ומגובשת, הוא דווקא יצר רובד מבולבל נוסף משלו. בעזרת מעצב הבמה (רודי סבונגי) הוא גדש את הבמה באביזרים מודרניים מובהקים (מפת העולם ברקע, מכשיר טלוויזיה, אנטנה ועוד הרבה), אך במפורש לא השכיל להפוך את כל אלה להוויה מודרנית מגובשת אחת. התוצאה היא בלבול מובהק, הן מבחינה סגנונית והן מבחינת המשמעות.
תשכחו מהגיון. ''חליל הקסם''
יוסי צבקר
מדובר באוסף של ציטוטים מודרניים, ללא עולם מודרני. האופרה פותחת בכך שהנסיך טמינו נרדף על ידי דרקון וזועק "הצילו". בגרסה שלפנינו כל זה מתרחש בחדר ילדים שקירותיו צבועים בכחול. בתוכנייה מסביר הבמאי שמדובר בחלום של שלושת הילדים. הצופה שלא קרא בתוכנייה עומד נבוך ומבולבל לנוכח האירועים האלה, שמתרחשים דווקא בחדר ילדים תמים, שכן הבמאי לא הבהיר את זהותם ואת מקומם בסיפור שלנו.
הבימוי והעיצוב מלאי גחמות. זרסטרו, ראש המסדר הנאור, נראה כמו רופא בחלוק לבן, הכמרים נראים כטייסי חלל, שלא לדבר על ריבוי של פירוטכניקה ופעלולי במה. אמירה? היגיון פנימי? תשכחו מזה.
בקטעי מוזיקה מופלאים מרבה הבמאי להציב, לצד הזמרים, דמויות אילמות שמחוללות לצידם, כמו להסיח את תשומת הלב מן המוזיקה.
למרבה הצער ההיבט המוזיקלי לא הציל את כבודה של ההפקה התמוהה הזאת. ארתור אספיריטו )טמינו( והילה בג'יו (פמינה) לא ממש סיפקו את הסחורה ואפילו יקטרינה לקחינה (מלכת הלילה) היתה קורקטית, אך לא הרעידה את הנפש. היחיד שהביא לבמה איזו רוח של עליצות שובבה, כנדרש, היא גיא מנהיים )פפגנו(, שממש גנב את ההצגה. מצד שני, לא כל כך קשה היה לגנוב אותה. גם ניצוחו של דוד שטרן לא המתיק את הגלולה, שכן הוא לא עשה שירות של ממש למוזיקה הגאונית הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם