ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

שלום עכשיו: על "האישה ששרה"

פלחים נרחבים מהסרט "האישה ששרה", שמבוסס על סיפורה של המתנקשת בחייו של הגנרל אנטואן לאחד, נראים כמו פמפלטים של התנועה הפציפיסטית

הנה פתיחה קלאסית, שכל מלודרמה או סרט מתח ייפלו שדודים לרגליה. זוג תאומים כבני 20, אח ואחות, יושבים מתוחים במשרדו העירום של פרקליט המשפחה. מולם, בצדו האחר של שולחן העבודה הרחב, מונח לו נוטריון נוקדני, המקריא באוזני השניים את צוואת אמם, שזה עתה הלכה לעולמה. אני רוצה להיקבר עירומה, מצהירה המנוחה באמצעות דף הנייר, בלי ארון ועם הפנים כלפי מטה. ושום מצבה שלא תונח על קברי, מוסיפה ודורשת האם.

הנה לך פה, בתי ז'אן, מעטפה סגורה שאותה תמסרי לאביך, שלא ידעת עליו שום פרט. והנה כאן, בני סימון, מעטפה חתומה, שאותה תמסור לאחיך, שאין לך מושג על קיומו. לאחר השלמת המשימות, תקוים ההבטחה ותוכלו להניח מצבה על קברי. עד כאן צוואת האם המפתיעה.

"האישה ששרה" הקנדי פורם באטיות את פקעת התעלומות על אודות הגברים שנעלמו מחייה גדושי הסבל של האם המנוחה, שנולדה בלבנון ובבגרותה היגרה למונטריאול, שם נקלטה כמזכירה במשרדו של הנוטריון שזה עתה סיים את הקראת דבריה האחרונים.

בפני תאומיה לא נותרת כל ברירה, והם מחויבים לצאת למסע ארוך אל עבר עברם. למעשה אל עברה הלא נודע של אמם, שמעולם לא חלקה עמם את סודותיה הכאובים. והמעשה שהיה כך היה: המנוחה נולדה בביירות אך גדלה בכפר נוצרי בדרום לבנון, כשהיא מוקפת בפליטים פלסטינים שהתגוררו אז (וגם עתה) במחנות ארעיים. בגיל הנעורים התאהבה הצעירה הנאווה בשכן פלסטיני, ואף התעברה במרוצת יחסיה עמו. אחיה הבוגרים לא עמדו בפני הקלון שהיא הטילה על המשפחה ויצאו למרדף בהרים אחר זוג היונים. הגבר נורה בראשו, ואילו חיי הנערה, מרוואן שמה, ניצלו בשנייה האחרונה כשלפתע הגיחה הסבתא והפרידה בין האחות הסוררת לאחיה החמושים.

מרוואן ההרה הוברחה לביירות, לבית דודה המשכיל, ושם ילדה את בנה בכורה, שנמסר מיד לבית יתומים. באותה העת, אמצע שנות השבעים, החל לרעוד המבנה הפוליטי הרעוע של לבנון, ומלחמת האזרחים הטוטאלית - נוצרים נגד מוסלמים, שמאל נגד ימין, דרוזים נגד כולם, ילידי המקום נגד הפליטים מפלסטין - יצאה לדרכה המדממת.

מרוואן של אותו הזמן הייתה סטודנטית דעתנית שהעבירה את מרב שעותיה בעבודה בעיתון שמאלני שראה אור בביירות. עם ראשית הקרבות וקריסת הסדר הישן, נזעקה הסטודנטית וירדה דרומה אל עבר אזור המריבה העיקרי. כל זאת במטרה לאתר את בית היתומים שבו גדל בנה, לחלצו משם ולאמצו מחדש אל לבה. משימתה עלתה ברע, משום שהכפר הנוצרי שבו פעל בית היתומים הותקף על ידי שכניו המוסלמים והמקום הועלה באש. והיתומים? גורלם לוט בערפל.

בדרכה המפותלת לאיתור הבן האובד, מרוואן הייתה עדת ראייה לפעולת תגמול איומה שביצעו הנוצרים בני עדתה באוטובוס גדוש בנוסעים מוסלמים. אמנם הילד לא נמצא, אך מרוואן החליטה לחצות את הקווים העדתיים ולחבור למחתרת של הלוחמים המוסלמים. במצוותם התחזתה למורה והחלה ללמד צרפתית את בתו של מנהיג המיליציה הנוצרית הרצחנית. מעמדה זו קל היה לה למלא את משימתה החבלנית, ובאחת ההזדמנויות שבהן שהתה בבית המפקד הנוצרי שלפה מרוואן אקדח נסתר וחיסלה את הנבלה. על כך נכלאה ללא משפט למשך 13 שנים, תוך שהיא עוברת עינויים והשפלות מיניות קשות מנשוא. בסופו של דבר שוחררה האסירה החבולה בגופה ובנפשה, היגרה לקנדה וכן הלאה והלאה. ודבר מכל זה לא הגיע לידיעת צאצאיה המיותמים.

ראשיתו של הסרט "האישה ששרה" במחזה ושמו "שרופים" מאת וואג'די מועווד, יליד לבנון, שהועלה לראשונה ב-2003 (ומוצג כעת בתיאטרון הערבי-עברי ביפו). המחזה, ובעקבותיו הסרט שכתב וביים דניס וילנב, מתבסס על אלמנטים רבים שנלקחו מחייה של סוהא בשארה, הידועה כמתנקשת בחייו של הגנרל אנטואן לאחד, שפיקד על צד"ל, צבא משתפי הפעולה עם ישראל. בשארה, בניגוד למרוואן בסרט, לא השכילה לקפד את חיי לאחד, אך כמותה גם היא הייתה אסורה בצינוק בכלא אל ח'יאם בדרום לבנון, שם עברה עינויים קשים במשך 11 שנים.

פרשת בשארה מוכרת בעולם המערבי בשל אוטוביוגרפיה שהיא פרסמה, וכן בעקבות סרט תעודה לבנוני ששחזר את ימיה הכאובים בבית הכלא. וילנב משתמש בפרשה כמקפצה לדיון באופקים רחבים יותר מההקשר הפוליטי המיידי. לשם כך הוא נוקט טריק בדוק ושולל מהסרט כל בסיס מציאותי.
כלומר, אין בו אזכור למדינה הלבנונית או לעיר ביירות. במקומן ננקב שמן הפיקטיבי של מדינת פואד ושל עיר בירתה דארש.
 

אפילו שמו של כלא אל ח'יאם, מוקד הדרמה העיקרי בסרט, מוחלף בכינוי בדוי. על צה"ל וישראל מוטל איפול מלא, והכוח הצבאי הכובש את האזור קרוי בפשטות "האויב". השתדלותו המוגזמת של וילנב לשנות את מוקד פרשת בשארה מדיון אישיפרטי להתדיינות עקרונית על גבולות הסליחה האנושית אין בה כדי להועיל לסרט. פלחים נרחבים ממנו נראים כמו פמפלטים של התנועה הפציפיסטית, וחלקם אף מועד לתוך המלכודת האוריינטליסטית, המתחנפת ומתנשאת בו זמנית, שמאפיינת התבוננות של אנשי המערב בהוויה המזרח תיכונית. וילנב הקנדי, שזה סרטו העלילתי הרביעי, קצר בעבר הצלחה גדולה ב"מלסטרום", סרט מבריק על אודות פרשת רצח, המסופר מזווית הראייה של דג מת.

לצורך הפקת "האישה ששרה" טולטל צוות ההסרטה לירדן, ומרביתו מתרחש בנוף המזכיר מאוד את מדבר יהודה הסמוך. לובנה אזאבל, שחקנית ממוצא בלגי המגלמת את מרוואן, מוכרת בארץ בעיקר בשל השתתפותה בשני סרטים ישראליים: "זרים" של ארז תדמור וגיא נתיב ו"גן עדן עכשיו" של האני אבו אסאד, שגם בהם גילמה נשים ערביות. אזאבל מכוננת על הבד דמות נשית מרשימה, המתכתבת היטב עם דמויות קולנועיות דומות, שגולמו בעבר למשל בידי כריסטינה יאנדה (בסרט הפולני "החקירה") או סיגורני וויבר (בסרטו של רומן פולנסקי "העלמה והמוות").

נשים בעלות אמונה פוליטית יוקדת, שהגברים הכולאים ומענים אותן מנסים לעקור מתוכן באמצעות אונס וביזוי הגוף. ההתנגדות הנשית הפאסיבית להתעללות מתמשכת זו, על פי הסרט, מתבטאת בהתעקשותה של מרוואן להוסיף לשיר שירי תקווה אפילו כשהיא מבוזה בתוך תא הצינוק הצר. במקור, כלומר בכלא אל ח'יאם, התעקשה בשארה דווקא לשחק כדורסל לבדה באמצעות כדור עשוי סמרטוטים שתפרה בעצמה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...