תפקיד חייהם: על שחקנים שהפכו לבמאים
משה איבגי חלם לביים עוד מימי בית הספר למשחק. צחי גראד לא היה מוכן להפקיד תסריט שכתב בידי במאי בינוני. זאב רווח היה צריך להתמודד עם משקיעים שרצו חאפלה וסוף שמח. ולג'ייסון דנינו הולט בער בבטן הסיפור האישי שלו. מגלומניה, תסכול או הפחד להישאר בלי עבודה: מה גורם למיטב שחקני הקולנוע המצליחים לעבור לצד השני של המצלמה?
למה קובה?
"כי היה מסעדן של קובה במחנה יהודה שתרם לסרט. הם הביאו עורך דין והוא החתים אותי על מסמך שאכניס לסרט את כל האלמנטים האלה. הייתי בדיכאון. מילא חאפלה, מילא קובה. אבל לסיים בשיר מזרחי שמח? זה היה סרט עדין, עוסק באהבת האדם. רומן בין בעל בסטה בשוק לבחורה צעירה. אמרתי לעצמי, אלוהים אדירים איזה מקצוע בחרתי".
איך יצאת מהפלונטר?
"הייתי בארוחת שבת אצל המשפחה ואבא שלי פצח בשיר 'צור משלו אכלנו'. עלו לי דמעות בעיניים. אמרתי, זה שיר מזרחי, פיוט נהדר. ביקשתי שהמשקיעים לא יבואו לצילומים. סיימתי את הסרט בסצנה שבה כל השוק בא למיטה של ז'ק כהן עם סירים וצלחות. הרופא נכנס ושואל מה זה הכדורים האלו. והם אומרים לו: 'קובה'. בסצנה האחרונה יעקב בנאי ז"ל אומר למבקרים: 'אכלנו, ועכשיו הזמן לברך' ושר 'צור משלו אכלנו'".
ואיך המשקיעים הגיבו?
"הייתה הקרנת בכורה בסינרמה, 2,000 מוזמנים . המשקיעים עמדו על המדרגות וראו את כל הסרט. הסתכלתי עליהם. לא ידעתי איך יגיבו. הם עמדו עם דמעות בעיניים והצטרפו לשירה. אמרתי ריבונו של העולם".
35 שנים עברו, ורווח עדין ממשיך לחלום על הסרט הבא. המשקיעים, כולל איש הקובה, המשיכו ללוות אותו. אפשרו לו לתחזק קריירה של במאי החתום על כ-15 סרטים , רובם תויגו כבורקס - הדור הבא. בין אלה: "הגונב מגנב פטור", "המובטל בטיטו", "פעמיים בוסקילה".
אבל רווח לא לבד. לא מעט מבכירי שחקני הקולנוע בישראל מביימים בשנים האחרונות, והרשימה רק הולכת ומתארכת. משה איבגי, רונית אלקבץ, שלומי אלקבץ, דן תורג?מן, צחי גראד, ארנון צדוק, יהונתן סגל, יובל סגל, ג'ייסון דנינו הולט והגר בן אשר מצטרפים לאלו שכבר שנים נעים בין העולמות - אסי דיין, מיכל בת אדם, גילה אלמגור, יהודה ברקן.
אז מה מניע שחקני קולנוע מוערכים ועסוקים לחצות את הסט ולהתחיל לביים, לעבור את המסע הבלתי אפשרי של הפקת סרט? האם זו תחושה עמוקה של השחקן שהוא יודע טוב יותר מהמאסטרו לנצח על התזמורת? תסכול של שנים הנובע מכך שלא תמיד השחקן הוא הציר המרכזי במערך הענק של ההפקה? ואולי, פשוט, בכל שחקן מסתתר במאי קטן, שרוצה לצלם את הסיפור האישי שלו? תהיה הסיבה אשר תהיה, המעבר לכיסא הבמאי מאפשר לשחקן לחשוף בפני הצופים את העולם הפנימי שלו, להציג את הנושאים הבוערים בלבו, לנסח אמירה אמנותית. תפקיד הבמאי נותן לשחקן הזדמנות להמציא את עצמו מחדש - לחתור תחת דמותו הקולנועית או דווקא לחזק אותה.
לפני שלושה שבועות עלה סרט הבכורה של משה איבגי, "וביום השלישי", תחנה נוספת בקריירה הנהדרת שלו. אף אחד לא ציפה למהלומה כזו על הראש. סרט ניהיליסטי המציג את ישראל כחברה מפוררת, מטונפת ואכזרית, שעומדת על סף חורבן. הטרדות מיניות, אורגיות פרברטיות, מקובלים מזרחים פושעים. זה אותו האיבגי שהכרנו מ"חולה אהבה בשיכון ג'"?
"זו לא גחמה", הוא מסביר מה מביא את אחד השחקנים הכי מזוהים עם הקולנוע הישראלי להתייצב פתאום מאחורי המצלמה. "זה משהו שיושב אצלך שנים. רציתי לביים כבר כשסיימתי את לימודי המשחק. כתבתי תסריט קשה, אבל הייתי צריך לבנות את הקריירה שלי כשחקן. מהמקום הזה, שבו אתה שלם ונוח לך, אין לך מה כבר לאבד".
יש לך דווקא הרבה מה לאבד.
"בגילי אני לא מתחרה במישהו, במשהו. אני לא שכיר חרב. לא באתי כדי להראות לכם שאני יודע לביים. ההוכחה הזו לא מעניינת את התחת שלי".
איך נולד הפרויקט?
"התחלתי לכתוב את התסריט לפני 14 שנה. בדרך הוא נעזב, חזרתי אליו, עבדתי עליו עם עוד מישהי ושוב עזבתי. ברגע שהבנתי שאני פנוי ואמרתי שאני הולך לעשות אותו, זה יצא לפועל. היה לי את כל הביטחון העצמי. תמיד עניין אותי הצד השני. הכרתי את כל הצוות. ידעתי עם מי אני רוצה לעבוד, איך לצלם, איזה עדשות, וואן שוט. ידעתי הכל. החשש הגדול שלי היה שעם כל התוכנית הגדולות האלה, בסופו של דבר לא אצור את מה שאני רוצה. שאני בעצמי לא אוהב את הסרט, שלא אוכל להסתכל עליו".
למה זה היה כה חשוב לך?
"זה לא סרט של שחקן, יש פה אמירה כוללת על קולנוע. אדם שצבר שבמשך שנים את תפיסת הקולנוע שלו. יוצר שמשהו בוער לו והוא חושב שהדרך שלו עובדת. באתי להגיד משהו גדול, משהו חשוב. מסר חברתי אמנותי. זה המסר שלי כאדם, כיוצר. אתה רוצה להגיד אותו בדרך שלך, להיות אחראי על כל המכלול. אם מישהו אחר היה מביים, הוא היה עושה משהו אחר לגמרי".
גם דן תורג'מן, אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בישראל בשנות התשעים, התבשל עם התסריט ל"מינוטאור"
למה לך?
"התחושה לא באה ממקום שאני יכול לעשות את זה טוב יותר. זה עניין של בעירה, הרצון לספר את הסיפור. עובדה שזה לא קורה בכל פרויקט. יש במאים אחרים שאני מעריך מאוד אותם ועדיין, בסיפורים אחרים, כשיש את השקפת העולם שלי, אני רוצה לקחת אחריות. אתה לא מביים כי אתה צריך לעבוד, במאי זה סוג של התאבדות".
"ישבתי יום אחד והתחלתי לכתוב סיפורים שישבו לי בבטן, בזיכרון", מספר השחקן יובל סגל, שסדרת הטלוויזיה שכתב "טקסי דרייבר", שודרה בשנה האחרונה ביס וברשת. "דברים נכתבו מעצמם, גדלו והתפתחו. הכל ישב שש שנים במחשב ויום אחד החלטתי לעשות עם זה משהו. מין צלצול פנימי. ניסיתי לחשוב על פורמט מתאים להוציא את הסיפורים ואז חשבתי על סדרה. הרגשתי לא פייר כלפי הטקסט אם אזניח אותו. אתה כל כך אוהב את הילד שלך ובא לך להשוויץ איתו. למה שהסיפורים ייכתבו רק למגירה? הקהל זה חתיכת אלמנט. אני לא חושב שיש החלטות מגלומניות של נפוליאונים קטנים".
לעתים הבחירה נובעת מסיבה פרקטית: פשוט לא נמצא במאי בשטח שמתאים להפקה. "כבר בלימודי משחק בניסן נתיב ידעתי שלא רק אשחק", מספר צחי גראד, שסרטו הראשון, "ג'ירפות", יצא ב-2001 וחמש שנים אחר כך "תנועה מגונה" שלו גרף את פרסי האקדמיה ונקנה על ידי חברות הפצה בינלאומיות. "כשהייתה לי תקופה שבה לא עבדתי התחלתי לכתוב. לאחר שסיימתי פגשתי במאי אחד או שניים והראיתי להם את התסריט של 'ג'ירפות'. באותה תקופה, סוף שנות התשעים, היו בישראל הרבה במאים בינוניים שעשו סרטים בינוניים. נסעתי לצרפת והראיתי לכמה מפיקים ובמאים. לא יצא מזה שום דבר. חברים שלי אמרו לי, 'לך תעשה את זה בעצמך'. בגלל ההיכרות החזקה שלי עם החומר ראיתי את הסרט ברמת הסצנות. נפתלי אלטר, שהיה יו"ר קרן הקולנוע הישראלי, הציע לי לביים".
גם מיכל בת אדם הייתה זקוקה לדחיפה מאדם קרוב בשביל לביים את סרט הבכורה שלה, "רגעים". "משהו באופי שלי רצה את הדבר השלם", מספרת בת אדם, הכוכבת הלא מעורערת בקולנוע הישראלי של שנות השבעים, עם תפקידים ב"אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש". "גם טקסט, גם מוזיקה וגם ויזואלי - אבא שלי היה צלם. כבר כשניגנתי כינור בתזמורות היה לי חשק לעמוד לנווט. ובמאי הוא מנצח של התזמורת. אבל למרות שהייתה לי הידיעה, לא ביימתי. הדברים החשובים לא באים מתוך החלטה. כשמשה (הבמאי משה מזרחי, בן זוגה) עבר לפריז, הגעתי לשם בלי שפה. לא יכולתי לעבוד בתאטרון, אז אמרתי לעצמי, אכתוב תסריט כדי שיהיה לי תפקיד לשחק ואז אציע למשה לביים. כשגמרתי לכתוב את 'רגעים', סיפור אהבה בין שתי נשים, ושאלתי אותו מה דעתו הוא אמר לי, 'זה תסריט שכולו נוגע בך, למה שלא תביימי את זה?'. זה נפל על מקום מוכן".
היית אחת השחקניות הבולטות בקולנוע הישראלי. איך קיבלו את המעבר שלך?
"אנשים חשדו בי. למדתי משחק בבית צבי, לא קולנוע. כל הזמן אמרו לי, איך תדעי לעשות קולנוע. אמרתי שכשאהיה שם, אדע. העולם הזה לא היה זר לי. בסרטים של משה כל הזמן הסתכלתי על המצלמה, התאורה. אחרי הסרט הראשון המשכתי להתגלגל לתוך זה".
"היוזמה לביים את הסרט הראשון שלי, 'לילה לבן', באה מכיוונו של דורון ערן", מספר ארנון צדוק, שחקן עם סדרת הצלחות קולנועיות בשנות השמונים, בהן "מאחורי הסורגים", "אחד משלנו" ו"הדרך לעין חרוד". "הוא הרגיש שאני בשל וזרק אותי למים. במשך השנים למדתי את הסט, תמיד הייתי מעורב. כל דבר עניין אותי. עבדתי בהפקה, הייתי עוזר תאורן, ישבתי בחדרי עריכה. בסרט של זאב רווח, 'ספר נשים', היה לי טייטל של עוזר במאי לעבודה עם שחקנים. זה תהליך שלוקח הרבה זמן. לפני שאני שחקן, אני מספר סיפורים. ומה זה במאי אם לא מספר סיפורים. לא הגעתי לביים ממקום של חרדה. חרדה היא סוג של מחלה שלא מקובלת עליי. מי שיש לו חרדה, שלא יעשה סרטים".
לעתים המוטיבציה נובעת מהחשש להישאר מיותם מעבודה. "סיימתי לפני שנה את ניסן נתיב", מספר ג'ייסון דנינו הולט, שהתגלה בגיל 18 כמנחה באם-טי-וי ואחר כך השתתף בכמה הפקות בטלוויזיה הישראלית, ועשה בשנים האחרונות הסבה הדרגתית לבימוי. שני פרויקטים שביים עולים החודש: הסרט "שנטי ומרטין" יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" וההצגה "ליידי טוויסטד" תוצג בפסטיבל ישראל ב-30 במאי בתאטרון ירושלים. "המנטרה שלי הייתה: יש לי את הבחירה בלעשות. כשחקן הייתי קצת פסיבי. מחכה שילהקו אותי. ידעתי שאם לא אסיים את הלימודים תוך כדי עשייה, אצלול לתוך ואקום. במקום שהפחד ישתק אותי ולא ייתן לי לעשות, אני עושה ואז אני מפחד. בשנה ב' ביימתי במסגרת הלימודים. הפרויקט קיבל תהודה וזכיתי למלגת במאי".
המוטיבציה לביים לקולנוע דווקא הגיעה ממקום אחר. עבור דנינו הולט המצלמה הייתה הדרך היחידה להגיע לאמו, שאיתה לא דיבר במשך כמה שנים, מאז שפירקה את המשפחה ועברה להתגורר בסיני. "ברגע שהרגשתי שיש לי סרט, לקחתי מצלמה וציוד סאונד וירדתי לסיני", הוא מספר. "היה לזה ערך לחיים שלי יותר מאשר עוד פרויקט קולנועי. הייתי זקוק לפיצול הזה כדי לעשות את הצעד שהייתי זקוק לו בחיי האישיים. להתמודד עם הפצעים דרך העדשה ואחר כך דרך חדר העריכה. ידעתי שאני לא לבד. קולנוע זו אמנות עם הרבה משתתפים".
איך המצלמה עזרה לך לעבור את התהליך?
"עמוד השדרה של הסרט - בן ששומע את הסיפור של אמא שלו בפעם הראשונה - הובא דרך היומנים שאמא שלי הקריאה. בשביל להכיל את היומנים ברגע אמת כזה, אתה נמצא בפוזיציה של טכנאי סאונד. לא יכול להתעסק עם התוכן עצמו. אבל אחר כך היו לי שנתיים להאזין לחומרים פעם ועוד פעם. ואז להצמיד למילים האלו תמונה. אני מרגיש בר מזל שניתנה לי האפשרות לעבור בעזרת העבודה בחדר העריכה תהליך הדרגתי. הסרט הזה שינה לי את החיים, בלי לומר שהיחסים עם ההורים שלי פתורים. זהו סרט של הקשבה, שנותן הזדמנות להסכים לשמוע. לא סגירת חשבון, לא קאט. סרט עם הרבה חמלה".
לאסי דיין הייתה קריירה מבטיחה שכל פרח משחק יכול לחלום עליה עם "הוא הולך בשדות" (67'), "נאהבים לנצח" של ג'ון יוסטון הענק (69') ועוד . אבל כבר ב-1973 הוא ביים את סרטו הראשון "הזמנה לרצח". כעבור שנתיים חתם על פרויקט שני, "חגיגה לעיניים". זה היה השער לסדרה של סרטים מרתקים, בהם כמה מפניני הקולנוע הישראלי החדש. גם הפרסים החשובים שקטף כבמאי לא מנעו מיוצרים מוערכים בתעשייה הקולנוע לעלות עליו לרגל ולבקש שישחק בפרויקטים שלהם בקולנוע ("ההסדר", "הדברים שמאחרי השמש", "חופשת קיץ"), או בטלוויזיה ("בטיפול", "בנות בראון", "אסתי המכוערת").
"ההחלטה לביים באה מאותו מקום שבו אני כותב ספרים", אומר דיין. "הוצאתי כמה רומנים ושני ספרי שירה. אני נועדתי להיות סופר במקור, זה לא יצא ככה. ספרות מעניינת אותי לפני קולנוע. הכתיבה הקדימה הכל. כבר בגיל 16 כתבתי שירים וסיפורים קצרים. אבל אז התחתנתי והתחלתי לשחק. זו מין רוטינה שכזו. באו אליי עם הצעות ומבחינת פרנסה הייתי חייב לשחק. משחק אינטואיטיבי. למדתי בכלל פילוסופיה באוניברסיטה. חוץ מטופול אף שחקן לא זכה להצלחה שלי בעולם. כסטודנט שיחקתי בסרט בתקציב של 50 מיליון דולר. מקבל אלף דולר ליום, רכב צמוד. נוסע בכל העולם לפרסם, תוכניות טלוויזיה".
ובכל זאת, למה במאי?
"לא צריך להיות מגלומן, אבל אין מה להשוות. יוצרים אחרים לא מתקרבים אליי. מעבר למבנה הפונטי המיוחד של הסרטים שלי, יש את הרעיונות, על מה הסרט. הסרטים הראשונים נעשו בדיוק פנאטי לפי המוסכמות של הקולנוע. בהמשך ניסיתי לחדש את השפה. הקרינו לאחרונה את הסרט 'חגיגה לעיניים'. אנשים ראו, התגלגלו מצחוק, אמרו מחזה של חנוך לוין במיטבו. אמרו, אם הייתי מוציא את הסרט הוא לא היה זוכה רק באוסקר הישראלי, הוא היה זוכה באוסקר האמריקאי. את 'גבעת חלפון' יודעים לדקלם יותר מההמנון".
התסריט כתוב, החוזה עם המשקיעים נחתם, הקולגות הבטיחו לשריין תאריך ולהגיע מוכנים לסט - אבל שום דבר עדיין לא קורה. "הכל היה כל כך בתולי", משחזר יובל סגל. "לא ידעתי איך המערכת עובדת. כשחקן אתה חושב שאתה הכל, שהשמש זורחת לך מהתחת. כשאתה יוצא החוצה, אתה מבין עד כמה המערכת עשירה ומורכבת. היתרון של שחקנים הוא שאנחנו מכירים אנשים בתעשייה. כשעניינתי את נפתלי אלטר הוא אמר לי, תשלח אליי את הטקסט במייל. כשלחצתי 'סנד' הרגשתי זוועה. היה נוראי. בא לך לרוץ לשבת בשירותים שעתיים. כולך מתכווץ. זה נורא. הכל בחוץ. אם לא יאהבו את זה, זה יגמור אותך. לא תכתוב שורה בחיים. תגיד אני שחקן ותחזור לשבלול שלך".
כדי לא ללכת לאיבוד בתוך הכאוס רווח החליט לעשות שיעורי בית לפני הטייק הראשון. "אחרי שקיבלתי את ההחלטה לביים את הסרט הראשון שלי, הלכתי ל"מעבדה לקולנוע" ולמדתי במשך חמישה חודשים עריכה אצל אלן יעקובוביץ'", הוא מספר. "לאחר מכן למדתי תאורה, עדשות, ונכנסתי לצד האקדמי של הקולנוע. שיעור משחק, שיעור תמונה. במשך שנה וחצי למדתי כל תחום. באתי לדוד גורפינקל שצילם את ?צ?רלי וחצי,? נתתי לו את המחברת שבה ציירתי את כל התמונות בסרט ואמרתי לו, זה הסרט".
גראד התמקד בעיקר בהיבט הוויזואלי של ההפקה. "ראיתי סרטים שהיו דומים לסרט שלי. הכנתי את עצמי מצוין. כשאתה עושה סרט, אתה רוצה לעשות סרט שאתה מאוד אוהב. לפעמים אתה רואה סרט מצוין ואומר, 'זין שלא עשיתי אותו'. לביים סרט זו צורת התבטאות".
אבל לא למדת קולנוע מעולם.
"אתה לא צריך ללמוד בבית ספר לקולנוע. בתי הספר מיועדים לאנשים מוכשרים שרוצים להשתכלל וגם פוליטית זה עוזר להם להיכנס לתחום. בית ספר נועד לשפשף אותך, להוציא מאה אחוז מהיכולת שלך. כל הסיפור הוא אם אתה רואה בדמיון שלך את הסצנות. אם בן אדם לא רואה, הוא לא כל כך במאי, לא משנה גם אם למד 20 שנה. מדונה, ריטה, ליידי גאגא - הן מה שהן כי הן מה שהן".
כולם מעידים כי עשו את הבחירה הנכונה כשהחליטו לביים. "בעבודה של הסט הכל התנקז לאותה נקודה", מספר איבגי. "כל הניסיון, מה מותר, מה אסור. שחקנים ואנשי צוות היו מתאבדים שיעים על הסט. רמת נתינה שקשה לדמיין. הם הלכו עד הסוף, בלי מעצורים. לא הרמתי את הקול על הסט אפילו פעם אחת. הכל היה ידוע, הכנו שיעורי בית רציניים".
הסט הוא גם זמן האמת לבחון את מערכת היחסים המורכבת שבין במאי לשחקן. "במאי זה ג'וב אחר משחקן", אומר גראד. "הוא הרבה יותר מחייב. כשתסריט מגיע אליי כשחקן, אני מצפה שהוא יהיה כתוב בן זונה. לפעמים המציאות היא לא כזו. בישראל שחקן בדרך כלל פוגש את התסריט בשלב מאוחר. לכן הדיאלוג בינו לתסריטאי, אם בכלל מתרחש, הוא מוגבל. כשחקן אתה צריך להעביר את הסיפור דרך הגוף שלך, דרך הנשמה. הקהל חווה את הסיפור דרכי. דווקא הסרטים שלי יושבים על התסריט והקולנוע ופחות על המשחק. במאי ומשחק הם תחומים מנותקים מבחינתי".
"שחקן, בשאיפה האולטימטיבית שלו, רוצה לשכוח את עצמו", מחדד דן תורג'מן את ההבדלים, "לאבד שליטה. שמקסימום הריכוז ילך לגילום הדמות. כל היתר לא מעניין אותו. לא סאונד, לא איפה המצלמה. אין לו אחריות סביבתית. הדיסציפלינה של הבמאי הפוכה. הוא צריך להיות בריכוז מקסימלי לגבי הכל. בחדר העריכה אתה מגלה מה פספסת. אי אפשר להסתיר".
דיין דווקא מציין את היתרונות של כפל התפקידים: "להיות במאי זה פנטסטי. זה עוזר מאוד לשחקנים האחרים. אתה לא סתם אומר להם 'תלך', 'תחזור'. זה לא ייאמן, עולם אחר. 'החיים לפי אגפא' היה קונצרט. בלי אודישנים ושטויות כאלו".
יש להם השגות על הבמאים בוגרי בתי הספר. "הייתי בהרצאה שדארן ארונופסקי ("ברבור שחור") נתן לסטודנטים לקולנוע", מספר דנינו הולט. "שאלה אחת הם לא שאלו בכיוון של איך הוא מביים שחקנים. אני רואה את זה גם בסרטי סטודנטים שאני משחק בהם. הבמאים לא עובדים עם שחקנים. צריך לדעת ליצור אווירה על הסט, לאתגר, להפתיע, ליצור שם עולם בפני עצמו. זה לא קורה. האמת, הם צריכים לעבור קורסים במשחק".
רגע לאחר כיבוי הפנסים אפשר להתרסק על הספה. "כשסיימתי את העונה הראשונה אמרתי נעזוב את זה, זה כתש אותי", מספר סגל. "אתה לא יכול לעשות את זה כתחביב. כתיבה היא דבר מחייב".
אבל?
"ברגע שטעמת מזה ואתה יודע שאתה יכול, אתה רוצה להמשיך. יש כוכבים שכל ימי חייהם כותבים, חיים את הייסורים האלו. הם צריכים להעשיר את עצמם ולהוציא החוצה. יש שלב שהמכלים נגמרים. זה נשמע כמו עבודת חציבה. אתה חוצב בכליות ובלבלבים שלך".
לפני העלייה לאוויר פורצות החרדות. "כשאתה שחקן, הרבה יותר מחכים לך בפינה", מספר דנינו הולט. "בגלל ההצגה אני לא ישן בלילות. לא ישן. בקולנוע אתה יודע מה יצא לך, בהצגה לך תדע. הימים לפני הפרמיירה מטלטלים. אני מקווה שהחרדה הזו לא תעבור לי. החדווה היא מורעלת, מפחידה".
בקולנוע העכשווי אין מתנות חינם. בתחרויות פרסי האקדמיה ("אופיר") בעבר נהג איבגי לזלול תארים. הסרט "וביום השלישי" קיבל השנה מועמדויות בקטגוריות החשובות, אבל בסופו של הערב איבגי נותר עם ידיים ריקות. "זה לא קל לפרגן", הוא מעיד. "אנשי אקדמיה מאוד שמרנים. נשארים בתוך המסגרת, בתוך הקופסה. לא קל להם. אולי הם נבהלו, סרט ראשון. אולי זה סרט שהקדים את זמנו. באנרגיות שלו יש משהו מעבר לקולנוע. קרה פה משהו פסיכי שעבד. הלכתי עד הסוף, עד הסוף. מעשה אמיץ, חזק. לא רציתי לסבן אותך. כתבו בביקורות: סרט שלא נראה אף פעם. אנשים אומרים, מי אתה שתשריץ את החרא שלך עלינו. אבל זה לא החרא שלי. זה החרא שלכם, החרא של כולנו".
לפעמים המעבר לבימוי מכחיש לגמרי את חיידק המשחק. "בסרט הראשון עבדתי בצורה פרטיזנית, מחתרתית", מספר תורג?מן. "לא היה מאחוריי מנגנון. ב'משהו מתוק' גלובוס תמכו בי. עבדתי בצורה יותר נינוחה. לוחות זמנים, תקציב. בסרט הנוכחי שלי, 'רימון הזהב', יש לנו מפיק אמריקאי שנדלק על התסריט: סיפור המתפרש על פני 60 שנה ומביא את סיפור העלייה התימנית הלא ממוסדת לארץ. כאן הלכנו יד ביד".
למה החלטת לא לשחק בו?
"עם כל הרספקט כלפי עצמי, זה סרט על תימנים ואני התעקשתי שכל השחקנים יהיו תימנים. הוא כל כך עמוס בפרטים שאין שום מקום בעולם להוסיף עליו אחרות של שחקן".
צדוק ממשיך לשחק, אבל לא בסרטים שלו. "לאחרונה הצטלמתי לסרט החדש של בני תורתי. היה כיף לבוא לסט ולהיות מובטל. כשחקן נטו אתה עובד חמש דקות, במאי זה 24 שעות. עבורי לא מומלץ לשחק בסרטים שאני מביים. זה מתיש אותי. כשחקן אני גומר יום צילומים סחוט רגשית. עד הסוף. כבמאי זה סוג של עייפות אחרת, אתה גמור פיזית. לכן, אני מעדיף ששחקנים אחרים ישחקו בסרטים שלי גם בתפקידים שאני מאוד אוהב".
מי שלא מוכן לוותר על משחק הוא אסי דיין. בימים אלה הוא עובד על סרטו החדש, "דוקטור פומרנץ", שם הוא מגלם את התפקיד הראשי. "הייתי צריך לקום כל יום בארבע בבוקר, לשכתב דברים, ואחרי זה ללכת ולביים וגם לשחק", הוא מתאר את סדר היום שלו בחודשים האחרונים. "אין לך שום עוזר במאי מעליך. רק אתה יכול לשמור על עצמך. זה היה מוגזם. בגלל ניתוחי הגב שעברתי בקושי יכולתי לשחק. ואני משחק דוקטור שהוא בהמי כזה, בחור עילג, כמעט אוטיסט. לא ברור לו מה קורה פה, יש בו רוח ליצנית, בן אדם שמרחף".
איך אפשר להיות מרוכז בשני התפקידים הגדולים האלה. מפצלים את התודעה?
"לא הייתי צריך לשנות את עצמי לתפקיד. אתה פשוט יותר קרוב לעצמך מסרטים אחרים, שם אתה משתנה לחלוטין. גם הכתיבה של הדמויות נותנת לי יתרון על שחקנים אחרים, היא המפתח להבנת הפנימיות של היוצר. למה? כי ראיתי את הסרט עוד בשלב שכתבתי אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם