מצחיקולה: ראיון עם דנה סמו
דנה סמו מקווה שעכשיו, כשהיא מככבת בתפקיד המזכירה המטורללת ב"פולישוק", תבינו שהיא לא רק אשתו ואם ילדיו של יובל סמו. בינתיים היא מנסה להסביר איך בחורה מהמושב משתלבת בעולם הזוהר, ומה בכלל היא עשתה בהלוויה של נתיבה בן יהודה
"אני יודעת שכל הצלמים באו לצלם אותו, זה ממש לא מעצבן אותי", היא אומרת כשאנחנו מתיישבים בבית קפה לאחר ההקרנה. "אני מבינה שזה חלק מהעניין ".
ובכל זאת, זה היום שלך. לא מפריע לך שהוא מושך את עיקר תשומת הלב?
"ממש לא. אני מבינה איך התעשייה עובדת. זה בסדר גמור, אולי אפילו טוב שכך. כל הצלמים האלה מביכים אותי. עדיף לי שהוא ימשוך את האש. תראה, אני לא רודפת אחרי פרסום. אני לא רוצה להגיד שאני פה בשביל האמנות, אבל כשאתה באמת אוהב את המקצוע עצמו ולא את כל הקשקושים מסביב, אז זה ממש לא משנה את מי מצלמים. גם יובל כמוני. אנחנו לא הולכים לאירועים, וממש לא אכפת לשנינו לראות ולהיראות. זה רחוק מאיתנו, אנחנו אנשים של בית".
השניים הכירו זה את זה לפני כעשור, בימי לימודיהם ב"בית צבי". דנה , אז בעלת שם המשפחה אברהם, למדה במחזור שמתחת לזה שבו למד יובל. "זוג חברים, אלונה וניב רז, שידך בינינו. נסעתי איתו כמה פעמים לחיפה, כי הוא גר שם וגם אני צפונית, מהמושב יובלים. ההתחלה שלנו היא לא סיפור אהבה מהסרטים. היינו זוג שסיים בית ספר, מבולבל, לא מכיר את עצמו, לא יודע מה הוא רוצה, ולאט לאט נבנינו והתחזקנו. בסוף התחתנו כי רצינו להביא ילדים לעולם".
השניים הורים לרן, בן 6, ולאביגיל , בת שנה וארבעה חודשים, וגרים בגבעתיים. סמו מעידה על עצמה שהיא נכנסה בכיף לתפקיד אחראית המשק. "אני מאוד אוהבת להיות בבית, אז אין לי בעיה לדאוג למה שצריך", היא אומרת. "אני אוהבת לבשל, לנקות, אני הרבה מקפלת כביסה, מעבירה מטאטא, מעבירה מגב. מה לעשות".
גם יובל עוזר בבית?
"כן, אבל יוצא שאני עושה יותר".
יכול להיות שחיי המשפחה קצת עיכבו לך את הקריירה?
"כל אשה שרוצה קריירה תגיד לך שלגדל ילדים מפריע במידה זו או אחרת. יש את ההריון, אחר כך את במצב של אחרי לידה ולא תמיד יכולה לעבוד, ואז את רוצה להיות עם הילדים. ברור שאי אפשר לעשות הכל. מצד אחד זה לא תירוץ, וזה לא שיש לי 11 ילדים לגדל. מצד שני, זה לא פשוט גם עם שניים. אני, בתור בן אדם שכן אוהב להיות בבית ואוהב להיות בגן המשחקים עם הילדים, יצרתי לעצמי עולם שלם שקשור לבית ולמשפחה. אני אוהבת את זה. אני טיפוס מאוד סתגלן. כשאני עובדת אני מרגישה שאני צריכה רק לעבוד, ולא מבינה למה אני לא עובדת כל הזמן. כשאני בבית, אני מרגישה שזה מה שאני צריכה לעשות. קל לי למצוא את האושר בכל מצב. זה לא תמיד טוב, כי כשאתה מסתגל מהר ונוח לך בכל מקום שאתה נמצא בו חסר לך דרייב לשנות דברים. אבל זו מי שאני, אני בסדר עם זה".
חשובה לך הקריירה?
"מאוד. יש לי חלומות מרחיקי לכת. אני תמיד חולמת, אבל היכולת הפרקטית שלי לממש את זה קצת בעייתית. אני לא בן אדם כל כך פרקטי. אני לומדת גיטרה ונורא רוצה להופיע. יש מחזות שתרגמתי שהייתי רוצה להעלות. יש דברים שאני רוצה לכתוב. אני לא יודעת אם זו עצלנות, אבל אני צריכה איזה דרייב, איזה פוקוס מסוים, כדי לעשות את זה. אבל אני לא במקום ממורמר של 'לא עשיתי' ו'לא הספקתי'. התבגרתי . הבנתי שהכל לוקח זמן, דבר דבר, שצריך ליהנות ממה שיש לי".
את מרגישה שיובל פיתח את הקריירה שלו על חשבון הקריירה שלך? בכל זאת, התחלתם ביחד, ובזמן שאת טיפלת בבית, הוא פרח.
"זה מתבקש לשאול. בסופו של דבר אני מרגישה שאני יותר מרוויחה מאשר מפסידה מהזוגיות איתו. אני לא יכולה לדעת איך זה היה אם זה היה אחרת, אבל מאוד נוח לנו שיש לנו תחום משותף, שהבית מתעסק עם זה, חי עם זה, מדבר על זה. אין בינינו טיפת תחרותיות, כל אחד בז'אנר אחר ומתמודד על תפקידים אחרים. הכרתי אותו כשהוא היה כלום, היינו שנינו תפרנים מבית צבי, ואני מאוד מאוד שמחה ממה שקרה איתו עם השנים. כל הצלחה שלו היא הצלחה שלי. הרבה שואלים אותי אם אני לא מקנאה ואם זה לא מפריע לי, אבל כנראה שאנחנו כל כך אוהבים שזה כבר חלק מהטבע".
סמו הגיעה לבית צבי בשנת 2000, מיד אחרי הצבא. "באתי מהכפר, יישוב יובלים, ונזרקתי לעיר הגדולה", היא אומרת. "ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית מאז שאני זוכרת את עצמי. הייתי ילדה מאוד ביישנית, והתביישתי לומר שאני רוצה להיות שחקנית. יש משהו פחות לגיטימי בלהגיד שאתה רוצה להיות שחקן מאשר רופא או עורך דין, נגיד. כולם נורא ציניים כלפי זה. בתור ילדה לא רציתי שיחשבו שאני טובה בזה. היו לי גיחות פה ושם בהופעות מקומיות ביישוב, אבל אפילו לא סיפרתי להורים שנבחנתי לבית צבי".
בלימודים היא הכירה את יובל, ואחרי כמה שנים הם התחתנו בחתונה צנועה שזכורה לה כחוויה טראומטית. "זו הייתה חתונה מזעזעת. אני צריכה חוויה מתקנת. רציתי בית כנסת ועשרה אנשים, לא משהו מביך. מבית כנסת זה נהיה מסעדה עם מאה אנשים, שבשבילי זה כמו החתונה של וויליאם וקייט. מרוב לחץ נשרפתי בים לפני, השיער היה לא עשוי טוב, והתמונות יצאו בהתאם. אני מתביישת להראות לילדים שלי. אבל זה סיפור החיים שלי. תמיד אני עושה טעויות מגושמות כאלה ואז נושאת בתוצאות. החיים שלי זה סוג של סיטקום, לפעמים זה מצחיק ולפעמים ממש לא. אני כן שואפת להיות אשה אצילית, עם אופי ייצוגי, נסיכה כזו, ואני לא. אני נכנסת למצבים מגושמים שאמרתי משהו לא נכון, עשיתי משהו לא נכון".
נראה שאת נטולת אגו. את כל הזמן צוחקת על עצמך.
"אין לי הרבה אגו. אני חושבת שבגלל זה השתלבתי כל כך ב'פולישוק', כי כולם שם נטולי אגו ויש אווירה טובה בין השחקנים. נורא קל לי לדבר על החסרונות שלי. אני לא מרגישה צורך להציג את עצמי כבן אדם מוצלח. בסדר לי לדבר על הקלמזיות שלי. אני לא מתעסקת עם אגו, ואני גם מתחברת לאנשים כאלה. יכול להיות שאני צריכה קצת יותר לדרוש מעצמי ולהסתכל על עצמי בעין פחות ביקורתית. קשה לי לפרגן לעצמי. גם יובל כל הזמן אומר לי'תפסיקי להתנצל'. כשאני מקבלת
ואת אוהבת את העולם הזה?
"אני עדיין לא שם. אני משחקת, אבל אני לא כוכבת גדולה. כנראה שיש משהו בזה שמושך אותי, אחרת לא הייתי כאן. אני כן נהנית שמקשיבים לי ונהנית להגיד את מה שיש לי להגיד, אבל מאוד קשה לי עם פפראצי, עם צילומים למגזין. בכלל, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי. אני נגיד נורא רוצה שיגידו שאני יפה. תמיד אומרים שאני 'מיוחדת', 'חמודה'. יאללה , מה זה אומר? תהיו אמיתיים".
היית רוצה להיות כוכבת גדולה?
"לא יודעת. בניגוד אלי, ליובל יש דרייב אדיר מהמקום של עשייה, יש לו דרייב להיות בטופ. אני הייתי מסוגלת להיות שחקנית באיזשהו תיאטרון בליגה ג' ולהרגיש מסופקת. הוא רוצה להגיע לליגה הראשונה, והוא כבר שם".
אתם מצחיקים זה את זה?
"כן. אני יותר מצחיקה, מה לעשות. שנינו קצת ילדים. אני תמיד אומרת שאני במשפחה של ארבעה ילדים. שנינו אינפנטילים. אנשים לפעמים צוחקים עלינו, נגיד, למה לימדנו את הילדים שלנו להגיד 'אני אפתח לך ת'תחת' ו'כוס אמק ערס'. למה ? כי זה מצחיק אותנו, מה לעשות. יש הרבה ילדותיות בבית, אנחנו הולכים מכות, זה כיף. מצד שני, יובל יותר פרקטי, יודע לנהל, יודע לשלוט. פאשיסט קטן. אני דואגת לצד המנטלי יותר, הרגשי. יש הרבה הומור בבית. אנחנו גם אנשים עם טמפרמנט גבוה. יש ריבים, צעקות, אבל בסוף יש הרבה צחוקים. מה שאנחנו מרגישים יוצא באותו רגע. לא תראה שבוע של שתיקה רועמת. לשנינו יש פה ג'ורה, מוציאים הכל הכל. יובל כל הזמן צוחק עלי שאני מוזרה. למשל, שאני קונה רק שמלות פרחוניות, או שהלכתי להלוויה של נתיבה בן יהודה".
מה הקשר בינך לבין נתיבה בן יהודה?
"אין קשר, לא הכרתי אותה, אבל היא הייתה אשה גדולה, בעיני. כששמעתי על ההלוויה החלטתי שאני נוסעת כדי לעשות לה כבוד. לצערי, היו מעט מאוד אנשים, ציפיתי לאירוע גדול יותר. אחר כך חברים שלי קצת צחקו עלי שהלכתי, אבל אני חושבת שזה כבוד מאוד גדול. הרגשתי טוב עם עצמי. ממש הערצתי אותה".
ב"פולישוק" התפקיד של סמו הוא בעיקר קומי, והיא נכנסת בקלילות לנעליה של ויקי הסהרורית, המזכירה שמאוהבת בסתר בדמותו של פולישוק. "כנראה שיש משהו בהתנהלות שלי שהוא קומי", היא אומרת. "החלום שלי בכלל היה לעשות שייקספיר, להיות בדרמה כבדה. אני עדיין מפחדת לומר שאני מצחיקה, אבל אם ההישגים שלי מעידים שאני יכולה לתייג את עצמי כקומיקאית, אז בסדר. יובל צחק כשהוא ראה את 'פולישוק'. הוא מעריך את הכישרון ואת יכולת המשחק שלי".
ואת אוהבת את מה שהוא עושה?
"מאוד. לא הכל באותה רמה, ויש דברים שהוא עשה שלא ראיתי, למשל פרקים מ'החברים של נאור' או'אולי הפעם' שלא הספקתי. את 'ארץ נהדרת' ו'הרצועה' מאוד אהבתי. כשאנחנו בבית אנחנו בכלל רואים 'אמריקן איידול', אנחנו מכורים. זה זמן האיכות שלנו".
היית יכולה להיות מזכירה?
"לא נראה לי. העובדה ששנינו עצמאיים היא יתרון בגידול משפחה. החיים שלנו דינמיים, אנחנו הורים שנמצאים הרבה בבית. זה נוח ששנינו לא עובדים במשרד. יובל נון קונפורמיסט, לא יכול לעבוד במשרד, וגם אני כזו. אולי לתקופה קצרה הייתי יכולה. אני מתאהבת בדברים הקטנים - הטלפון, הפתקים, העטים, אבל אני משערת שאחרי כמה ימים, שבוע, הייתי מבינה את העניין ורוצה לחזור לשחק ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם