אלבומי הזהב: 63 האלבומים הישראלים האהובים בכל הזמנים
פרויקט מיוחד של עיתון מעריב, "כוכב נולד" ורשת ג' לכבוד יום העצמאות ה-63 למדינת ישראל בו נבחרו האלבומים הישראלים האהובים בכל הזמנים
הפרויקט המשותף ורחב ההיקף של עיתון מעריב, כוכב נולד, אתר mako ורשת ג' איפשר לכם לבחור את האלבומים העבריים האהובים עליכם והחשובים בעיניכם. יש הרבה מאוד שירים מצוינים ומסעירים. אין כל כך הרבה אלבומים גדולים. בעולם שבו המושג "אלבום" הולך ונעלם וצריכת המוזיקה היא יותר צריכה של "שירים" (שלא לומר: קבצים) הפרויקט שלנו עושה כבוד ליצירות שהיו רחבות ומלאות יותר, שהיה בהן נפח תרבותי ומשמעותי. לאלבומים שהיו יותר מאסופת להיטים וניסו לומר משהו על הזמן שבו נוצרו ועל החיים שלנו כאן, במקום הזה.
מדרך הטבע, דירוג מהסוג הזה גורר ויכוחים והשגות. פחות חשוב, לדעתי, איזה אלבום דורג במקום זה לעומת ההוא שנמצא במקום מתחתיו. מדובר, בסך הכל, בשעשוע לא מזיק. כמו בכל פרויקט מהסוג הזה, החשיבות האמיתית טמונה בעצם העיסוק ביצירה המקורית, בשפע הנפלא של המוזיקה הישראלית שנוצרה כאן. בדרך אל הדירוג הסופי כל אדם שביקש לבחור, למעשה הזכיר לעצמו אלבומים מלאים, חשובים, מרגשים, מעניינים, שהיו - ועודם - חלק מחייו, גם אם חלק מהם נשתכח ממנו.
באופן סמלי מאוד, אריק איינשטיין (מי שלא קיבל עדיין פרס ישראל, להזכירכם) פותח וסוגר את הרשימה והוא גם האמן הכי מיוצג ברשימה (חמישה אלבומים בהשתתפותו נכנסו לרשימה). איינשטיין הוא סמל ישראלי. הכי ישראלי. בול-תרבות. מאפיין ומייצג אותנו. הכי עברי, מקומי ואותנטי שאפשר. יצא כך שאיינשטיין ממוקם בראש (שבלול, מקום 1) עם שלום חנוך ונועל את הפרויקט עם יוני רכטר ("שירי אברהם חלפי", מקום 63), אבל הזמר הענק הזה מיוצג כאן גם עם "בדשא אצל אביגדור", שיצר עם מיקי גבריאלוב (מקום 40) וגם היה שותף חשוב בשני אלבומים נוספים ברשימת הזהב: "החלונות הגבוהים" (6) ושלישיית גשר הירקון (58).
שלום חנוך, שותפו למקום הראשון (ולאלבום "שבלול"), שני לו, מבחינת הייצוג. חנוך דורג עם "שבלול" (1) "מחכים למשיח" (20), "אדם בתוך עצמו" (22) ו"סוף עונת התפוזים" של להקת תמוז (11) ובסך הכל הכניס ארבעה אלבומים שלו לרשימה.
סמל ישראלי נוסף, אהוד בנאי, מופיע כאן פעמיים בלבד, אבל שני אלבומיו דורגו על-ידכם בין חמשת הגדולים. הישג יוצא דופן המעיד על המשמעות הרבה שיש לבנאי כגשר בין אגפיה השונים של ההוויה הישראלית. דתיים וחילוניים, אשכנזים או מזרחים, נערי שאנטי או נוער הגבעות. כדאי להזכיר גם את שלמה ארצי (איך לא) ששני אלבומיו המצוינים, "דרכים" (8) ו"ירח" (10) נכללו בעשירייה הפותחת.
הרשימה מעניינת כי היא מוכיחה בעליל שיש לנו קאנון. אחרי כל הויכוחים בעד ונגד ז'אנר זה או אחר, סגנון כזה או שונה ממנו, מתברר שיש קאנון מסוים, שגיבשנו לנו במהלך השנים. בטבעיות גמורה מונחים ברשימה, זה לצד זה, גם זוהר ארגוב וגם אביב גפן, גם "התרנגולים" וגם "היהודים," גם "גשר הירקון" וגם "אלג'יר," גם "צלילי העוד" וגם "כוורת." בלי קשר לטעמו הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו אני רואה ברשימת 63 האלבומים אות כבוד למוזיקה העברית. הרשימה הזו היא ישראל .2011 מגוונת, צבעונית, עשירה. ישראל היפה.
שיהיה לנו חג עצמאות שמח, מלא אור, אהבה ומוזיקה טובה.
בועז כהן
המקום הראשון בדירוג אלבומי הזהב הוא פסקול הסרט העברי ההיפי-אירוני-מלנכולי-סהרורי שביים בועז דוידזון. "שבלול" הוא גם אלבום שלם ומושלם בפני עצמו, שהיווה השראה ליוצרים רבים שבאו אחריו, מרמי פורטיס ועד להקת "רוקפור" שהקליטה מחווה לתקליט ההוא.
ב"שבלול" שלום חנוך חישמל את הפולק הישראלי, הטמיע את הביטלס ואת הסטונס יחד בהווי המקומי, מתוגבר בנגנים מעולים ולא מוותר על עיבודי המיתרים, חובר לאריק איינשטיין בתקליט ראשון משותף, עם קרדיט מלא על העטיפה - אריק איינשטיין ושלום חנוך.
ב"שבלול" כל רצועה מספרת סיפור. שלל המנונים בגוונים וטעמים שונים, "למה לי לקחת ללב" (בלדה)ו"מה שיותר עמוק יותר כחול" (רוקנ'רול מהיר), "אל תוותרי עליי" (בלוז), "שונות" (יותר מערכון אוונגרדי מאשר שיר) וקלאסיקה ארץ-ישראלית ("הבלדה על יואל משה סלומון").
הסרט, שצולם בשחור-לבן, הוא שילוב של מערכונים ושירים (שרובם המכריע הפך לנכס צאן ברזל של המוזיקה העברית), בנוי כסיפור מסגרת, שבו מספר אריק איינשטיין לאשתו הצלמת, אלונה איינשטיין, על תהליך הפקת אלבום תוך כדי קליעה לסל במגרש נטוש.
בסרט אלמנט פסיכדלי מוביל החוזר ומופיע, של בובת בד בגודל אדם, אשר צבי שיסל מטלטל ממקום למקום ומכה אותה. בקטעים מסוימים הבובה מכה חזרה. בין הקטעים המפורסמים בסרט "שבלול" שיחה פילוסופית בין שני יוצרי האלבום, שלום חנוך ואריק איינשטיין, שיחזור מלא של טקס גירושין וקטע שבו אורי זהר, אמן לחימה הומוסקסואל, מלמד ביידיש את צבי שיסל קראטה. בין לבין שודרו שירים שיופיים בלתי
"אבשלום" הסימבולי עם עיבוד המיתרים הגאוני של נועם שריף, "למה לי לקחת ללב" עם הסיטאר והפסנתר המרחף, שהתכתב עם הביטלס, "אל תוותרי עליי" הבלוזי ושיר הסולו הראשון של שלום חנוך: "מה שיותר עמוק יותר כחול". בסדרת הטלוויזיה של יואב קוטנר, "סוף עונת התפוזים" (שודרה בערוץ 1 ב-1998) אמר אריק איינשטיין על "שבלול": "לא הרגשנו שאנחנו עושים משהו מיוחד. אף פעם זה לא ככה. האנשים שהם יוצרים או מבצעים הם אף פעם לא יודעים מה הארומה, מה המשקל של מה שהם יוצרים, במה הם מקסימים או דוחים". ושלום חנוך הוסיף הצטנעות משלו: "לא חשבנו, לא ידענו, לא ניסינו לכתוב מחאה. עשינו את שלנו".
אופרת הרוק של שבעת חברי כוורת נולדה באמצע הדרך שבין להקת הנח"ל לבין להקת אולמן בראדרז האמריקאית. סנדרסון, עם הרבה עזרה מידידים, הדהים את התרבות הישראלית עם יצירת רוק בנויה מפרקים קצרים של רוק וצחוק, מנוגנת ומבוצעת לעילא, רוויה בלהיטי-על בשרשרת: "פה קבור הכלב", "שיר המכולת", "יו-יה", "ילד מזדקן" ולהיט הזהב שהיה גם שיר השנה ונשא על גבו את התקליט למכירות שלא היו כדוגמתן בישראל - "המגפיים של ברוך".
האלבום שהציל את הרוק העברי - והדגש הוא על ה"עברי". שנות השמונים היו מבולבלות, רוויות בתקליטים רעים ובינוניים, באלבומים שהיו גרסאות בעברית לשירים בספרדית ("האישה שאיתי", ברוזה), יוונית ("עיניים שלי", פוליקר) או כאלה שנעשה בהם ויתור על שפתנו לטובת האנגלית.
בנאי, עם "הפליטים" בראשותו של יוסי אלפנט, גיטריסט מחונן ומוזיקאי גאון, יצק מחדש משמעות למושג "רוק עברי" - כשהוא מותח קו בין מרכיבי ההוויה הישראלית: נח"לאים, חובשי כיפות סרוגות, חיילים משוחררים המטיילים בהודו, מעשנים ונזרקים, עובדי במה ופועלים ערבים, אחים כהי-עור, שחורים במרכז קליטה ועוד. כמה מהשירים העבריים הטובים ביותר בכל הזמנים נמצאים באלבום הזה.
כמו פצצה ביום בהיר נפל האלבום הזה של יהודה פוליקר (ושותפו ליצירה, יעקב גלעד). כמו משום מקום הגיחה יצירת רוק אותנטית, טעונה בכאב עצום, של שניים מבני הדור השני לשואה, ששפכו את מצוקתם וייסוריהם של מי שגדלו בבתים רוויי אשמה, פחד וצער ונאלצו להתמודד עם האימה ולפרק אותה בתוך שרשרת של שירים שלא ייאמנו: "חלון לים התיכון", "כשתגדל", "התחנה טרבלינקה".
כל כך טעון וגדול האלבום הזה, שקצת קשה אפילו לדרג אותו. "אפר ואבק" סיפק גם להיטים, אם מותר לקרוא להם ככה, וגם שירים שנרשמו על קיר הנצח של ההיסטוריה הישראלית.
הכי קרוב. הכי פשוט. הכי מבריק. אהוד בנאי מכניס שני אלבומים לרשימת חמשת הגדולים, ובצדק. תקליטו השני הוא מסע בזמן, מסע שורשים, מסע גאוגרפי. מ"רוחות הצפון" עם דייגו, שלקח אותו עד לולנסיה ועד בית התה הדני והכנאפה המתוקה בעיר הולדתו ירושלים ורחוב האגס אחד.
"קרוב" מחבר את החוטים הפרומים שבין היהדות לישראליות, בין העברית החדשה, המאוהבת, של "כולם יודעים" לארמית העתיקה שבתפילות ושפתו הבוהקת של פנחס שדה.
ממרחק השנים קצת קשה להעריך את ההישג העצום של שמוליק קראוס (שהלחין את כל שירי האלבום האחד, היחיד והמיוחד של השלישייה), ג'וזי כץ ואריק איינשטיין. קראוס נתן ביטוי לתרבות העברית החדשה, החילונית, החופשית, הבוהמית, אבל שמר על צביון ישראלי-עברי ייחודי כשהלחין טקסטים של אריק איינשטיין לצד שירי משוררים "הבובה זהבה" של מרים ילן שטקליס, "ילדה קטנה" של חיים חפר וכמובן "חייל של שוקולד" של חנוך לוין. שילוב הקולות בין השלושה, העיבודים החלומיים בטעם חמוץ-מתוק, הסאונד הנקי, המילים הנפלאות, הלחנים המבריקים - אלבום מושלם בכל פרמטר.
חודשיים לפני שראה אור, נפטר המפיק המוזיקלי יוסי אלפנט. כשיצא האלבום השני (והמושלם) של הלהקה מהקריות נכללה בו רצועה קצרצרה שהתייחסה לכאב האובדן והשתלבה באופן מצמרר במארג השלם שבנו ארקדי דוכין, מיכה שטרית והחברים של נטאשה.
"שינויים בהרגלי הצריחה" הוא אלבום בלתי-שחיק. בדומה לאלבומי הביטלס (שחלק מהשירים פה מתייחסים אליהם כאל מקור השראה והשפעה), גם השני של "נטאשה" לא מצליח להימאס גם כעבור 20 שנה ואלפי האזנות לשירים כמו "אל תתפשטי לי", "עוד נגיעה", "שני סיפורי אהבה קטנים" וכמובן רצועת הסיום המופתית, המנון האנשים הבודדים - "אם כבר לבד". קלאסיקה מודרנית.
ה-אלבום הטוב ביותר של ארצי-מלך-ישראל ואחד התקליטים הטובים, בכלל, שהוקלטו כאן. מוקף בחבורה מצוינת של נגנים ומוזיקאים, הצליח ארצי למצוא את החוט השקוף שעליו נשזרו פנינים לרוב, כשהוא מוצא, לראשונה את קולו הייחודי כמשורר-מזמר, לצד טקסטים של משה בן שאול ("אתמול חלפו הציפורים") ונמרוד גאון ז"ל ("אני שומע שוב"). אלבום מגוון מאוד מוזיקלית, שהחל את דרכו של ארצי ללב ההמונים.
פורטיסחרוף. סחרופורטיס. השניים האלה לא רק מחוברים בשמותיהם. הם גם נולדו באותו יום. יצירת המופת המשותפת הגיעה אחרי שנים בחו"ל, ומהלה השפעות מוזיקליות שונות, מרוק אנגלי ועד לי הייזלווד, עם טקסטים נוקבים, זועמים, אפוקליפטיים, מרעידים.
כמעט 20 שנה מלאו לאלבום המצוין של ארצי שליט קיסריה והפארקים, שהימר על הליכה בין האינטימי לבין ההמנוני, בין המינימליסטי (שיר הנושא, "ירח", מלווה בגיטרה בלבד) לבין הגדול, הרחב, הכובש ("שאלתי מה קרה"). גם אם "דרכים" מושלם ממנו ו"חום יולי אוגוסט" מכונן ממנו, עדיין "ירח" הוא אלבום רהוט והרמוני, עתיר מלודיות מנצחות וטקסטים מוקפדים וזכה בצדק באהבת הקהל.
המשך הכתבה במוסף יום העצמאות של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם