שלח לי שקט: על שידורי ערב יום הזיכרון בערוצים השונים
בערב יום הזיכרון בחרו ערוצי הטלוויזיה המרכזיים למצב את שידורם על ערבי השירה המרכזיים שהתקיימו במרחבים ציבוריים ולספק לנו את פס הקול המוכר משנים קודמות
גם הוא היה. ראש הממשלה בנימין נתניהו צילום: פלאש 90
הבעיה הכי גדולה בימי שידור כאלו שמעטפת הזיכרון הזהה והטוטאלית מיום זיכרון אחד לשני מקשה על הצופה לחדור ולגעת בזיכרון עצמו. בהבנה מה באמת מרגיש חייל בקרב, כיצד נחווה השכול. גם הבנה יותר מרחבית בלתי אפשרית: מה קרה שם, למה זה קרה, בשביל מה. כדי שנבין משהו השידור צריך לחתור תחת עצמו, אבל מי יעז ביום שכזה לערוך טקס אחר, אלטרנטיבי. יש בכלל אלטרנטיבה?
דווקא הכניסה של הערוצים המסחרים אפשרה להרחיב גבולות גזרה. לא להסתפק בטקס הרשמי ובסרטי תעודה שחור לבן מרוחקים, אלא לנסות לגעת במה שהטלוויזיה המסחרית הישראלית מצטיינת בו: ברגש. באופן מפתיע, כל הערוצים המרכזיים בחרו למצב את שידורם על ערבי השירה המרכזיים שהתקיימו במרחבים ציבוריים: ערוץ 10 מכיכר רבין, ערוץ 2 מבריכת הסולטן וערוץ 1 מרחבת הכנסת. בין השירים שולבו קטעים מצולמים בני משפחה המספרים על מות יקיריהם, קטעי גבורה ודיקלום ואפילו נאום של ראש הממשלה.
זה לא פטנט חדש: זה פס קול מוכר שמלווה שנים את יום הזיכרון. מטקסי הזיכרון בבתי הספר ועד הרדיו שמשדר בשעות אלו שירים יפים ומינוריים. בלי מחיאות כפיים, בלי אסאמאסים. למרות הקהל הגדול, האוויר הפתוח והשידור החי.
כצופה נותרתי מבולבל: מה אני אמור לעשות - לזפזפ בין הערוצים כדי ללכוד את השיר הכי יפה, להעדיף את הוידוי הכי נוגע ללב של אם שכולה, למחוא כפים למיכה שטרית שעושה קאבר לא יאמן ל"לילה לא שקט" של שלמה ארצי או להתרגש מזוכת "כוכב נולד" רוני דלומי ששרה על מדים "מה אברך"? אלו דילמות שאני לא מרגיש ממש טוב בהן ברגעים שכאלו, אבל מול הטלוויזיה רבת ערוצים אני לא יכול להתחמק מהן.
כשהיד זיפזפה מערוץ לערוץ הבנתי שחבל שלא שמרתי על התוכנית הראשונה לערב זה: לשבת בבית לבד, לסגור את הטלוויזיה, לשמוע את השקט ברחוב ולזכור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם