יאללה לנפנף: כוכבים בלתי נסבלים
ברוכים הבאים לטקס הדלקת המשואות של מעריב. 12 כותבים שמים על האש את הדמות הטלוויזיונית שגורמת להם להתנפל על השלט בבהילות ולהעביר ערוץ
מה שבאמת מעצבן בסיפור הזה הוא הידיעה שהיא לא סתומה כפי שהיא עושה את עצמה על המסך. ג' יפית, וכל ראיון שאי פעם קראתי או ראיתי איתה, יודעת בדיוק שהיא מדברת אלינו בבית כמו אל מגש מופלטות. הדיקציה המעצבנת, השפה הנמוכה, הפואנטה הדבילית - כולן שם במודע. למה? כי זה עובד.
וגם אם בא לכם לתלוש לעצמכם את השיער או לנקר לעצמכם את העיניים כשאתם עומדים ומשתאים, איך זה ייתכן שבשנת 2011 מנוצלים שטחי פרסום טלוויזיוניים יקרים מפז באופן כל כך סתום, מזלזל, מביך - מותר להניח שגימ“ל וכלתה, הפסטרממיה המהלכת מאיה ישעיהו, יוצאות מהאולפן ומריצות דאחקות כל הדרך אל הבנק.
גימ“ל הרי יכלה לשכור את הקופירייטר הכי מתוחכם בשוק שיכתוב לה טקסטים פשוטים וחמודים עם קצת הומור עצמי, אבל דווקא הנביבות הנבחנית, היעדר החן שניבט מכל מקום, הפושטיות - דווקא הם שמוכרים במקרה זה. ואין אדירה כגימ“ל ביצירת
חתכים שלמים באוכלוסייה מנטרלים חלקים שלמים במוח שלהם ואשכרה מאמינים לה כשהיא אומרת שהשניצל הזה הוא השניצל הכי טוב, כאילו לא עומדים מאחורי האמירה עשרות אלפי שקלים. אלה בדיוק אותם חתכים שמוכנים לראות את בני שבט הכוס אוחתוק נלחמים עם אגוזי קוקוס על כפיס עץ כאילו מדובר בגבורה אמיתית, בלי לעצור לרגע ולגחך על כל העניין. או מסוגלים להביט שעות בערימת שיכורים המריצים דאחקות פרטיות בערוץ 24. אתה מסתכל ולא מאמין שמישהו צורך את זה מבחירה ולא בגלל תור לטיפול שורש. גימ“ל מדברת אלינו כמו אל מגש של מופלטות כי כל סקרי השוק וכל קבוצות המיקוד מוכיחות שזה בדיוק מה שאנחנו: רפים ואוהבים שמורחים אותנו.
רותי רוסו
איזה חתיך יאיר לפיד, אה? הוא גם מתבגר יפה. השיער המאפיר בכלל לא גורם לו להיראות קשיש, אלא חכם יותר ואטרקטיבי. קצת כמו ריצ‘רד גיר בזמן שעדיין היה פופולרי לאהוב אותו. היום גיר משחק בסרטים סוג ב‘ ומצפה לאיזה קאמבק. עוד אחד. ליאיר זה אף פעם לא יקרה. יאיר הוא גם עיתונאי, גם מנחה, גם שחקן, גם סופר, גם משיא זוגות אלטרנטיביים ומה לא. הוא טאלנט שהפך להיות נכס למדינה. קצת כמו הכותל. מי שרוצה יכול להטמין פתק בדף הפייסבוק שלו ואולי הוא אפילו יקבל תשובה. יאיר בדרך כלל פונה למעריצים בשמם הפרטי, כדי לחזק את הקשר איתם - וזה יפה. הוא מודה לכל מי שאוהב את הספרים שלו - וגם זה יפה. אבל הכי יפה זה שהוא מסכים עם כל מי שאומר שצריך להחזיר את גלעד שליט. כל הכבוד לו על זה שהוא אומר את דעתו המנוסחת בנושא. הוא גם חכם כי הוא ידע מתי הזמן הנכון להפסיק לעשות קמפיינים לבנק. הוא גם ידע להכריז שהוא לא מכריז על ריצה לפוליטיקה. הגיוני. טאלנטים לא רצים. יש מי שיעשה את זה בשבילם. אחרי הכל, ריצה גורמת לך להזיע. יאיר בדרך כלל מרוצה. אפשר לראות את זה בהבעות פנים שלו ב“אולפן שישי".
בכלל לא מרשים אותו שהוא בטלוויזיה. רואים את זה כי הוא מנווט את השידור ביד חזקה. קצת כמו ראש ממשלה. אבל יאיר גם יודע לכתוב ספרים וסדרות וסרטים ואפילו לשחק בהם. זו הסיבה ששום ראש ממשלה לא יכול להתחרות בו. ראש ממשלה אמנם מחליט החלטות גורליות אבל הוא מעולם לא שיחק את החתיך ב“שירת הסירנה“ או עודד ילדים לקרוא בפרסומות בטלוויזיה. וזה בסדר שמשלמים לו על זה המון. כי לטאלנט יש את הקשיים שלו. האמת, לא קל לכתוב טור פעם בשבוע בעיתון, לשיר מול קהל עם רמי קליינשטיין ולהופיע ב“אולפן שישי“ בלי לדבר על עצמך. אז למרות שאני אוהבת את הייצוגיות שלו, את החליפה האלגנטית, אני לא רואה את התוכנית בכלל. קשה לי לראות את יאיר שם, מראיין אחרים וכמעט לא מדבר על החיים האישיים שלו. בגלל זה חשוב לי שיידע שלא משנה מה הוא יעשה, אני תמיד אבחר בו - בין אם אצטרך לשים פתק לראשות ממשלה או להקליק עם העכבר באתר "מאקו.“ כי כשאתה טאלנט, זה לא חשוב מה אתה עושה אלא מי אתה. והוא פאקינג יאיר לפיד.
יערה יעקב
לא ביום אחד משנים הרגל. הנטישה הייתה הדרגתית. יונית לוי הייתה הגמל ששבר את הקש. לא זוכר את הרגע המדויק, מתי התחלתי את הזחילה מחדשות ערוץ 2 לחדשות 10. זה היה בערך לפני שנה-שנה וחצי. האף העיתונאי שלי הריח זה זמן את העייפות המערכתית. את ההליכה על המובן מאליו. את הבחירה של המהדורות להיפתח בביבי שאמר אה בה, וברק אמר ציגלה מה, ותאונת הדרכים "המזעזעת“ הזאת, והאסון "המזעזע“ ההוא. ובניתורים לערוץ 10 זיהיתי בחירת נושאים מדויקת יותר, תאוותנית יותר, רצון לנשוך את הכרוניקה במקום להעביר עוד יום במשרד.
בערוץ 10, כשברק מורח עם ה“נדע לתת את התשובה הנכונה בעזה,“ מספרים לו שאמר "נדע“ גם בשבוע שעבר וגם לפני שבועיים וגם חמש פעמים בחודשיים האחרונים. בערוץ 2 נותנים לברק להתחמק עם המריחה. ובכל זאת, האצבע הפעילה תמיד את הטלוויזיה על ערוץ 2. ההרגל, אתם יודעים. עד שיונית לוי שברה אותי. זה היה כשהתחלתי לשים לב שהבחורה דומה למשה נוסבאום, ההוא מהפלילים, זה עם הגבות הצפופות, שמדבר עם הראש קדימה כאילו הוא עולה לנגיחה לשער מהרמת קרן, שכל דיבור שלו - אפילו על מישהו שחטף דוח חניה - נשמע רציני ומבהיל כאילו האפוקליפסה מעבר לפינה. ופתאום אני תופס שהבחורה הצעירה והנחמדה לשעבר איבדה את חן הנעורים שלה, אימצה לעצמה פוזה רצינית, ראש נוסבאומי קודר ומוטה קדימה, גבות מכווצות בהבעה של "תקשיבו לי, צופים יקרים, אני מסבירה לכם כמה העולם הזה הוא מקום רציני ובעייתי.“
ואם לא די בפני המורה החמורים שלה, היא סיגלה לעצמה גם שטיק חדש: הפסוק. בסוף כל כתבה לוי מוסיפה איזה משפט סיכום ומוסר השכל ולקח לאומה פרי מוחה הקודח. כלומר האומה הסתומה אינה יכולה לעכל בעצמה את התמונות שראתה. המיליונים צריכים הסבר. הנחיה. עמוד אש שנון ובהיר שלאורו יצעדו. ובעולמה של יונית לוי פסוקיה די חשובים, די מעניינים, היא עברה מספיק, ראתה מספיק, למדה מספיק, כדי שתשמיע את דבריה לאומה - בראש נטוי וגבות מחוברות.
דני קושמרו לא מוציא פסקי הלכה. גם יעקב איילון לא. מיקי חיימוביץ‘ ממשיכה לכתבה הבאה. יונית לוי פוסקת. חמור ועצוב ויש לקוות ש... היא מקווה למען האומה באיזה עניין. או שהיא זועפת למען האומה בעניין אחר. או שהיא מוטרדת למען כולנו בעניין נוסף - אני כבר לא יודע, כי מכיוון שהעורכים במהדורת החדשות בערוץ 2 לא אומרים ליונית לוי, היי, את אדם צעיר, תפסיקי עם הפוזה הטורדנית הזאת של המחנכת הקשישה - אני, איך שאני רואה יונית לוי, אני נמלט בצעקות למהדורה של ערוץ 10.
דורון ברוש
בשלב האודישנים של "כוכב נולד“ פנתה אחת המתמודדות, תמר יהלומי, לבחור שאיתו הייתה אמורה לבצע דואט והציעה את "אהבה בת עשרים“ - הגרסה היפהפייה של יוסי בנאי לשאנסון של ז‘אק ברל. הנה לפחות סיבה אחת לצפות בתוכנית: היא מזכירה לנו שהמוזיקה הישראלית לא התחילה עם דודו אהרון.
עם כל הטרוניות שהתנקזו אליה בתשע שנות קיומה, קל לשכוח שלא פעם היא גואלת שירי מופת עבריים שבלעדיה היו נידונים לצבור לעד אבק באולפנים של קול ישראל. שהרבה מוזיקאים חבים לה תודה על שנתנה להם הזדמנות להראות שהם עדיין רלוונטיים )הביקור של דני סנדרסון בעונה הקודמת היה אחד הספיישלים המוזיקליים הכי טובים שנראו בטלוויזיה בשנים האחרונות .) אפילו השופטים, על אף האובססיה שלהם עם כל הצורות הדקדוקיות של השורש רג“ש, לא מצליחים להפריע - לפחות רוב הזמן. החיסרון העיקרי של "כוכב נולד“ הוא המנחה שלה, צביקה הדר. אני יודע שזו דעה לא פופולרית. הדימוי שלו הוא של בחור נחמד שאוהב שירים ובסך הכל מנסה לעודד את המתמודדים אחרי עוד חוות דעת חמצמצה של יאיר ניצני. אבל טוב הלב היחסי של הדר הוא לא העניין כאן אלא המאמץ שלו לקחת את "כוכב נולד“ למחוזות הלאפה והג‘חנון, הלקסיקון שלו שמורכב מ“אחויה“ ו“ג‘ננה,“ התעקשותו לא להותיר אף אמירה מקרית של המתמודדים ללא תגובה הולמת (במוצאי שבת הוא חקר מישהי אם התאימה את הלק לזה של החברה שלה), וההתבדחויות המאולצות עם השופטים שלא פסקו עם הליכת המאסטרו.
"כוכב נולד“ בהגדרתה היא תוכנית עממית. זו בהחלט לא הזירה המתאימה לצטט קטעים מ“האחים קרמזוב.“ אבל צביקה הדר מתעקש תמיד לדרדר אותה שלב נוסף לאיזה מכנה משותף רחב, דליל, נמוך כמו צמח בונזאי - שקיים רק בדמיונו. כאילו, אם לא יחקור בשקדנות את הקצב הנחמד מירושלים אם הוא מזמזם לעצמו אגב טחינת פרגיות, הצופים לא יצליחו להתחבר לעלילה. הדר והבמאי שלו, יואב צפיר, בטח לא יסכימו: מה שדרוש לתוכנית שלהם זה מעט יותר אובייקטיביות קורקטית, קצת יותר ריחוק, במקום חום המנגל והבדיחות מהטירונות. המועמדים לא יתרסקו רגשית אם צביקה יגיד להם בפשטות שהם לא שרים כל כך טוב, במקום למרוח אותם במחמאות עקרות על כך שיש להם כל כך הרבה כריזמה, שהמסך כמעט בוער (פשוט לא המסך שלנו).
ואם הם יגלו סימנים מדאיגים, תמיד יש את ד“ר אילן רבינוביץ שימתין מחוץ לבמה וישמח לטפל בהם. אני חושב שהבעיה של צביקה הדר היא שהוא חושב באמת ובתמים שכולם צריכים לעלות שלב, כולם צריכים מקום בנבחרת, כולם צריכים להופיע בניצנים או בבריכת השולטן או איפה שלא מתקיים ערב הגמר. כולם צריכים להיות כוכבים נולדים, כולל - ואולי בעיקר - הוא עצמו. ותיכף יהיה לו אלבום משלו להוכיח.
רונן טל
בתקופה האחרונה אני מחזיק את היס מקס שלי קצר. מוודא מדי שבע דקות שהוא לא יקליט בטעות את התוכנית הבאה של "יציע העיתונות.“ פעם עוד הייתה לי יכולת לסבול את הנהמות של הקוף, הטרחנות של אלי סהר וההשתנקויות של שליימה, אבל סבלנותי פקעה ולא בגללם: אני פשוט לא מסוגל לראות ולשמוע את אלי אוחנה, האיש והקשקש, מתרפס בפני כל. אוחנה, מבחינתי, הוא לא פחות מטרגדיה. בתור אוהד קבוצה שהיא לא בית“ר ירושלים אבל שייכת לצד הלא נכון של מפת הכדורגל בישראל, אוחנה השחקן היה דמות אדירה. התמונה שלו חוגג שער שכבש במגרש ימק“א המיתולוגי - שיערו מתבדר ברוח ואצבעותיו מונפות לשמים כשהצריח המפורסם מאחוריו - הייתה גאונית. תמונה ששווה את מאות אלפי המילים שאמורות היו לתאר כיצד הכדורגל הישראלי יוצא, סוף סוף, מההגמוניה הממסדית המשמימה והמכופתרת בה דשדש מאז קום המדינה - ועובר לידיים של מי שבאמת הלך למגרשים - העם.
ואוחנה השחקן נראה כמי שנועד להיות הסמל של המעבר הזה: מוכשר, פרוע וחצוף - על המגרש ומחוצה לו. ההמשך, כמובן, בדיוק הפוך: המעבר מהממסד קפוץ הישבן אל העם נכשל, והיום הלב של הכדורגל הישראלי הוא חמולת לוזון פינת שטרן חלובה; העם, שבשיאה של המהפכה - מתחילת האייטיז ועד אמצע הניינטיז - נגע בכדורגל, הוגלה אחר כבוד באמצעות מחירים שערורייתים ומשכורות עתק ששולמו לשחקנים. ואוחנה? מהילד השובב שמביע בתנועות מגונות את דעתו מול פרנק ארוק, הצורר האוסטרלי הרשע, לא נותר דבר. הקריסה שלו הייתה מהירה: הוא פרש, הפך למאמן כושל (שתי ירידות ליגה מביכות) וקיבל ג‘וב בהתאחדות כמאמן נבחרת נערים (למה, אגב?).
במקביל, הפך לפרשן בערוץ הספורט, שם קיוו לקבל את אוחנה חד הלשון ונתקעו עם משרתם של אדונים, שלא מהסס לאנוס את המציאות כדי להמשיך וללקק את היד שמאכילה אותו. התופעה הזו מביכה פי כמה כשבמקביל אפשר לשמוע את אייל ברקוביץ,‘ אחד שהקפיד לטפח ג‘ורה כשחקן, מכסח את כל מי שזז בתוכנית הספורט של רדיו ללא הפסקה. אוחנה, אגב, תמיד שנא את ברקוביץ'. היום, יותר מתמיד, ברור למה.
מאור זכריה
האמת, קצת לא נעים לי מישראל אהרוני. הבחור מאוד משתדל, מועמדותו יותר מראויה, ובכל סיטואציה אחרת הקטע הזה היה מוקדש לו. כמובן עם קרדיט הולם ליתר הטבחים הטלוויזיוניים, שבזים לי עוד יותר מהמורה לפיזיקה בתיכון, בעודם מסבירים על חשיבות הסכין האיכותי בקרב מול המלפפון, משמעות הניילון הנצמד, או כל פטנט משובח אחר שבמקרה משווק על ידי אחד מנותני החסות של התוכנית.
רק שתוכן שיווקי מעליב, ברמות בוטות כאלה ואחרות, רואים בכל העולם. על אותו רקע נפסל מתמודד רציני נוסף, גיא פינס. עצוב, אבל בימים שבהם אן-בי-סי מעבירה את לוח השידורים שלה אל אולפן מיוחד שהקימה בלונדון לכבוד החתונה של ויליאם וקייט, מה לנו כי נלין על הפסגות שאליהן מטפסת המהדורה העמוקה של פינס. "משפחה חורגת“ ואלון גל נותנים תחושה של משהו אחר. משהו שלנו. מאמנים אישיים פועלים גם מחוץ לישראל, וכנראה שלא המצאנו את הקונספט, אבל השילוב בין היומרה לדעת הכל, החפיפניקיות המוטבעת בז‘אנר, הזלזול, הפסקנות, הבוטות, הכוחניות והביטחון העצום שבהם נאמר כל משפט, מקפיצים את גל לראש הרשימה. העובדה שבדרך חושפת התוכנית ילדים חפים מפשע, שלאף אחד, כולל להוריהם, לא אמורה להיות זכות מוסרית לדון בבעיות המשפחתיות שלהם בפרהסיה, משאירה אבק לכל הפקות המטבח, ניג‘וסי הריאליטי, ותוכניות האירוח בהן מומחה לתיקשור עם נשמות של צדיקים מייעץ לצופים אם עליהם להתפטר, להתגרש, או שמספיק להוסיף לשמם את האות ג'.
לפחות המיסטיקנים מספקים בידור טוב. גל בחור רציני, וכשהוא חמוש במשחקי מנהיגות שמזכירים פעולה בצופים, ודברי הגות שמתאימים לגננת יצירתית או למנטרות של גורו מתחיל - זה לא מצחיק. בעצם, כשהדרך לרייטינג עוברת בניצול מצוקות של אוכלוסייה, שעל פניו מספיק קשה לה בחיים גם בלי לעמוד במרכז הקרקס - כשאתה חופר באינטימיות של המטופל שלך מול מצלמות, זה גם לא נראה רציני. פעם גל היה מפגיש אותנו עם משפחות במצוקה כלכלית, ותהליך ההארה כלל בעיקר מעבר משותף על חשבונות הבנק. בעזרת מומחים חיצוניים היינו סופרים הכנסות והוצאות, ואחרי דיון מקיף מסבירים לאבא שאם הילדים ידברו פחות בטלפונים הניידים, הוא ישלם פחות. אישית, גם אז לא הבנתי את הצורך בתובנות, אבל בסדר. אולי יש אנשים שצריכים שוטר/מנהל/מתווך, שיזרוק להם את החדשות בפרצוף, יעמיד אותם לרצפה הקרובה, ויעזור להם להבין את המובן מאליו. רק ש“משפחה חורגת“ כבר מזמן לא נעצרת בהכוונה לניהול משק הבית. בינתיים גל הפך ליועץ זוגי שחופר בנפש מאומניו, מומחה לחינוך, לגידול ילדים, לשיקום יחסים. המרכול הכי מגוון בטלוויזיה מאז שספי ריבלין סגר את החנות של פיסטוק. גם שם, כזכור, אפשר היה למצוא הכל. סוודר, קרטיב, תירס חם, תפוז ותרנגול.
אבי אורנן
ירון אילן הוא רק משל לערוץ ,24 שהפך בעצם לערוץ המוזיקה המזרחית שלנו (כפי שהגדיר לאחרונה בפשטות טובה מורן שריר ב“הארץ“). אני לא מסוגל להסתכל על הערוץ הזה בדרך כלל, למרות שפה ושם ניתן למצוא בו קטעים שיש בהם טעם (אהבתי, למשל, את המעט שראיתי מתוך "יפה לך,“ בעיקר עם איגי וקסמן בעונתה הקצרה בתוכנית).
וכאן אני צריך לספר משהו על מערכת היחסים שיש לי עם ערוץ 24 בכלל ועם ירון אילן בפרט. ובכן, הופעתי בערוץ כמה וכמה פעמים (גם אם לאחרונה סירבתי שלא כדרכי להזמנה שקיבלתי ממנו), ויותר מזה: הופעתי בהזמנת ירון אילן ובהנחייתו לפני כשנה (הרבה לפני מהומת יהורם גאון) לעימות בעניין הזמר המזרחי. יחד איתי היה ישראל בונדק, אחד הכוהנים הראשיים של הסגנון. ירון אילן דווקא התנהג בנחמדות מוחלטת ונדיבה, גם אם הוא היה כמובן בצד של בונדק. בכל זאת, אילן הוא בעיניי אחד מאבות ההשתלטות המזרחית הפשטנית, הירודה, החנטרישית, הממוסחרת, הילדותית, העילגת, על חיינו.
תוכנית הצהריים שלו, "שמח", היא משדר על טהרת הגזענות המזרחית. מופיעים בה כמעט אך ורק זמרים מזרחים או זמרים ששרים שירים מזרחיים, ולכולם יש לאילן משהו מאוד מחמיא להגיד, בלי קשר לרמת המוזיקה והמילים והביצוע שלהם. לעומת זאת, כשמשהו "אשכנזי“ פולש בטעות למשדרים שהוא משתתף בהם, מיד עוטפת את פניו הבעה של בחילה שקשה להסתיר. כך קרה בקטע קצרצר שראיתי מאחד הפרקים של "איל גולן קורא לך", שבו העזה אחת הזמרות לשיר "אני אוהב אותך, לאה“ - תכלית המיאוס ה“צפוני“ בעיני אילן, שקטל אותה בתגובה ואף שאל אותה למה לה לשיר את השירים "הצפוניים“ האלה, שמייצגים את "הלבנים העשירים"? ככה הוא דיבר.
בקיצור, מדובר בגזען אנטי אשכנזי גלוח ראש, גם אם הוא נראה כמו דוד רופס ובלתי מזיק. אבל הבעיה העמוקה והאמיתית היא כמובן המוזיקה המזרחית עצמה (ושוב, צריך להחריג מתוכה את השירים היפים באמת - ואין ספק שיש כאלה, כולל אפילו "יפיופה“ של אייל גולן העממי והמקסים בעיניי) - ויוסי גיספן, מלכה הבלתי מעורער. למי שלא מבין בשירה, אי אפשר אפילו להתחיל להסביר למה זה כל כך ירוד. וזה בהחלט לא מפני שגיספן היה רפד. אומרים לנו, "חסרים שירי פופ אשכנזיים ממוסחרים וקלושים בנוסח רוני סופרסטאר? למה אתה מתעלק רק על הזמר המזרחי?". העניין הוא שהשירים האשכנזיים הקלושים האלה מעולם לא היו תכלית שוק המוזיקה הישראלית ועיקרו כפי שקורה היום. הם היו רק בשוליים הממוסחרים והמבוזים שלו. היום המוזיקה המזרחית, בעיקר בעוון ערוץ 24, מולכת עלינו כמו שליטי ערב. אסתפק בשלב ראשון בהעפת ירון אילן מהמסך. אחר כך יהיה אפשר להחזיר את ערוץ 24 לידיים טובות באמת. שמעון פרנס הוא אפשרות נהדרת: ים תיכוני באמת, ובעיקר בעל טעם, במובן הכי נפלא של המילה.
מנחם בן
הרשימה הזאת כתובה ממקום של כאב לב מסוים, כי פעם רפי רשף היה מאלילי התקשורת שלי. היה לו את המג‘יק במינונים הנכונים. קול בס, ערמומי ואמפתי, שילוב של מניפולטור וסתלבטן ובחור טוב לב. כל מרואיין שבא אליו לאולפן היה מקבל את המגיע לו. אמרו שרפי השיג את טרפו בלי לחשוף שיניים. את מה שעשה ב“ערב חדש“ הצעירה ומתוחת הפנים של שנות השמונים, העתיק אחר כך ל“נכון לעכשיו“ ברדיו. זה היה ז‘אנר חדש ואישי, סחבקי במידה, כי רפי לא באמת סחבק, אבל כזה שהדגיש את חשיבותו של המראיין, לא פחות מהמרואיין (שלום רפי).
כשענה ששלומו "סטנדרטי", שכוונתו "קול", לא שיער שיום אחד יתהפך עליו מטבע הלשון שהפך לסמלו המסחרי, והסטנדרטיות תסמל שעמום וחוסר רלוונטיות. רשף החליף דור מראיינים מסוגם של יורם רונן ואלי ניסן, שהאריכו כל כך בשאלותיהם, עד שאפילו אבא אבן, בדרכו, התלונן והעניש אותם בתשובה של מילה אחת - "לא". הוא הפנים את העובדה שבבית יושבים אנשים בלי יותר מדי סבלנות, ופיתח את הפטנט הזה של שאלה בת מילה אחת - "מתרגשים“? (לזוג ממושב מרגליות, שקטיושה חירבה את אולם חתונתם), "בגילך“? (לפואד בן-אליעזר, בכל פעם שהמרואיין המקורי הבריז), "אכזבה“? (ליוסי בניון אחרי עוד קמפיין אבוד של הנבחרת), "ביקשתם“? (לטוויטו מכיכר הלחם).
בשלב מסוים זה הידרדר ועבר לשאלות של הברה אחת ואפילו אות אחת - "אז“?, "ו“?. אני משתמש במילה "הידרדר", כי רשף נשאר אי שם בניינטיז הנינוחים שלו, ולא זז מהם מילימטר. היום אין מצב שהרצל אביטן בן ימינו היה בורח מהכלא, תופס משפחה בת ערובה בדירה באר שבעית, ודורש לנהל את המשא ומתן שלו עם השב“ס דרך התוכנית של רשף. אביטן היה רץ היום לאילנה דיין שבאה מאותה אכסניה שלו - רק שהיא, להבדיל ממנו, ממשיכה לרוץ. רפי של היום לא מתאבד על אייטמים. הוא הפך להיות הצב של אנרג‘ייזר, וגם זה כשהסוללות נשכחו בחוץ. תחברו לו מוניטור ותמצאו שהדופק שלו לא מנתר אף פעם, ולא חשוב מי יישב מולו - יגאל עמיר או יוסי, הפיל מהספארי. התחושה החזקה היא ש“חמש עם“ היא היום בסך הכל סידור עבודה, ורשף יושב מול הטלפרומפטר כמי שכפאו שד, כשתיקו שעון לו על רגל ימין, בדרך הביתה מעוד ערב אבוד. אז נכון שבאמת יש אצלו יותר מדי תמונות מהספארי וכמעט כלום סיפורים שידברו עליהם אחר כך, אבל זה לא שרפי השתנה לנו. אנחנו השתנינו, העולם השתנה ורק רפי רוצה להישאר סטנדרטי. זה לא עובד, כי אפילו בשעה המקבילה, בערוץ 2 יושב עמית סגל, ובעידן של היום שווה יותר להיות בן (מוכשר) של מי שפעם רצה לפוצץ את ההר הבית, מאשר אח של שלום עכשווניק.
אביעד פוהורילס
תסכימו איתי שיש משהו מעצבן בזוג התקשורתי והמתוקשר גיא מרוז ואורלי וילנאי. הזוגיות שלהם יותר מדי מושלמת. דביקה, צפופה ולא מעניינת בנוסח רמי וריטה קליינשטיין, אורנה ומשה דץ ואסף ומיכל אמדורסקי - כולם זוגות שבמשך שנים סיפרו לנו שהם נורא אוהבים אחד את השני, אוהבים לחיות וליצור באותו בית, ואצלם זה ממש טבעי לא להפריד בין יחסים ועבודה.
אבל בואו נודה על האמת: עם ישראל מתמוגג מנחת דווקא ביום שהם מתגרשים אחד מהשני. זה לא שאני מאחלת לאורלי וגיא לסיים את סיפור אהבתם חלילה, אני רק רוצה להזכיר להם שכמו זוגות אחרים שחשפו בצהלה כזאת את האינטימיות המופלאה שלהם, שלא יתפלאו שמיטב הפפראצי ימתינו להם ביום שבו שייפגשו על מדרגות הרבנות.
אז מה בעצם כל כך מעצבן בהם? מצד אחד מדובר בשתי נשמות בועטות, שעשו יחד תחקירים נוקבים לטובת כל החלשים והדחויים בחברה. מצד שני הם מגישים תוכנית בוקר אפרורית לרגעים שבמהלכה הם עוברים טיפול זוגי - סתם גבר ואישה באמצע החיים שהחליטו לאוורר את עולמם הפרטי בשבע בבוקר מול כולנו. הוא לפעמים מנגן בפסנתר, זכר לימים הרחוקים - משהו כמו 30 שנה - כשזימר את הלהיט היחיד בקריירה שלו, "סיפור קטן".
נגד רצונה היא נראית כאילו הנגינה שלו קצת מביכה אותה, שבעוד הוא משתעשע עם הקלידים, יש קשישה ניצולת שואה בדרום תל אביב שבעוד רגע הולכת להיזרק מביתה. מה לעשות שהם לא נראים כל כך רעננים על הבוקר. וגם כשהם מדברים על נושא לגמרי נייטרלי - האם להגיע לעבודה באוטובוס, עכשיו כשהדלק כל כך התייקר - ישר הם עוטים על עצמם את מעטפת הצדקנות האוטומטית, הדאגנות לשלומם של כל אזרחי העולם.
אבל רק תנסו להגיד עליהם משהו לא מחמיא, ותכף גיא ינצל את כל הבמות העומדות לרשותו - ויש לו כמה - כדי להראות לכם שהנדכאים יכולים לחכות רגע, יש לו פיוז קצר והוא נוקם ונוטר. תשאלו את גפי אמיר. יש אנשים שרואים בטלוויזיה וישר רוצים להיות חברים שלהם.
אורלי וגיא מייצגים את הסוג ההפוך - אנשים שאתה מתפלל שלעולם לא תצטרך לפגוש בהם בשם ודם, כאילו היו איזו דודה טורדנית במיוחד. ובגלל שהם מתעקשים לחדור לסלון שלנו כשהם תמיד יחד, צמודים ואוהבים, קשה להימנע מהתהייה: על מה הם מדברים בלילה, לפני שהם הולכים לישון? על עדכון מדרגות המס לקשישים? על פעולת הרמזורים באשדוד? אין מנוס מהתובנה שרק פרשת בגידה מעניינת, שערוריית מין עסיסית, סקנדל נוטף מיצים - יחלצו אותם מהשיממון שגזרו על עצמם ועלינו.
ליאורה
מגיע ערב שישי. על השולחן ארוחה שאנשים טובים הכינו במשך כמה שעות. אבל מישהו השאיר את הטלוויזיה פתוחה. אכלתם אותה. קשה לסרב למהדורת השבט של ליל שבת, "אולפן שישי“ עם יאיר לפיד. אבל על הטייס האוטומטי הזה משלמים ביוקר. המהדורה הזאת כל כך זרה לי (אף שמשודרות בה לעתים קרובות כתבות מגזין מצוינות) בגלל הפוזיציה הנחרצת שלה. ובמיוחד בגלל אדם אחד, רוני דניאל, איש שלא יודע צניעות. עיתונאי שכולו שחצנות אחת גדולה. עם אפס אירוניה עצמית, אפס סבלנות. כולו פטריארך מאיים, אחוז תזזית.
הוא נמצא במלחמה כאילו מישהו מנסה לחסל אותו, להעלים אותו מהאדמה. מבחינתו, הוא והשבט שלו הם מיעוט נרדף. מחולל. בסכנת השמדה. אני מנסה להבין את הכעס שלו, ולא מצליח. אני מקשיב לו, ולא מוצא הסבר. האיש בכלל בצד של המנצחים. האדם שיושב בצד הימני של ג‘יפ המח“ט, החברמן שמשתתף במנגל הווירטואלי של אלוף הפיקוד (את מי הם צולים היום על הגריל? ובאיזה דרגת הכנה מגישים כאן את הבשר: רר, מדיום, וול דאן? לעולם לא אדע).
יש לי תחושה שהוא בז לאנשים כמוני. אפילו שונא. עבורו אנחנו נמלים. יצורים שאפשר למעוך עם האצבע בלי לעורר מהומה. בלי שמישהו ישים לב. תשאלו את אורי בלאו. תשאלו את ענת קם. מאיפה אני מסיק את מסקנות המשוגעות האלו? אני קולט את זה מהפרצוף שלו. מהרווח בין המילים. מהטון המחוספס. פעמים רבות חשבתי שאם מושאי הביקורת שלו היו יושבים מולו, השידור היה מסתיים בדרך לא מקובלת, לא רוצה לחשוב איך. לא רוצה לפגוש אותו פנים אל פנים, לא רוצה לפגוש אותו בתור לקולנוע. לפעמים אפילו אני נפגע שמזלזלים בערכים שלי. חבריו לאולפן חושבים שזה משעשע. מגניב משהו. שהוא מביא משהו אחר לתוכנית. חינני כזה.
אבל חבריו לתוכנית מסוגלים להכיל את הברוטליות הזו. אני לא. אני חושב שאם הייתי מג“ד בצנחנים רוני דניאל היה אוהב אותי. אני חושב שכדובר צה“ל הייתי יוצא לחופשת קוקוסים בקריביים כשרוני באולפן. אבל האמת היא שמה שאני הכי רוצה להיות בעולם זה רוני דניאל. להרגיש שייך, לצעוק קדימה הסתער, להפציץ את עזה באבי אביה, לקחת את השכפ“ץ ולשחרר את הילד גלעד. אבל הדלתות חסומות בפניי. קצין המיון לא יאפשר לי להתמודד אפילו על תפקיד פקידת הקפה שלו. בצה“ל, כמו בחדשות ערוץ 2, אוהבים את זה בגב זקוף ובחזה נפוח.
אלון הדר
לא מזמן נפלתי על "כלבוטק“ במצב רוח קרבי במיוחד. תוכנית הצרכנות הוותיקה לכדה שני דגים שמנים במיוחד, ממש ראשי משפחות פשע מסיציליה: צמד מתדלקים שעבדו על לקוחות תמימים, מכרו להם מים לניקוי שמשות, במילוי עצמי או משהו דומה, לא בדיוק זוכר. מדובר בעלובי חיים שבסך הכול מילאו את כיסם בעוד כמה גרושים - סיבה טובה לתוכנית פריים טיים רבת מוניטין לתעד את מעשיהם המזוויעים, ממש פשעים נגד האנושות, בגיבוי מצלמות נסתרות ומיטב התחקירנים. חייבים לשבח את העבודה המעולה של אנשי "כלבוטק.“ הצילום, העריכה, הלכידה בזמן אמת. אבל השיא היה קולו הפומפוזי של רפי גינת שהדהד ברחבי הסלון. רבותיי וגבירותיי, הנה התליין הגיע.
שני הנוכלים הזעירים הפכו תחת קולו הסמכותי לברנרד מיידוף ובועז יונה. מסוכנים לציבור, חלקלקים כצלופחים, ממאירים ומתוחכמים כמו אוליגרכים רוסים. תודה לך רפי שסייעת להעלים אותם מעולם שכולו טוב. אז נכון, רמאים כאלה מוטב שייחשפו. אבל ברחובות שלנו יש מאות, אלפים, של אנשים עלובים שנגררים לקצה בגלל המצוקה היומיומית, שכר המינימום, בנקים שמעיקים. למזלנו, תמיד אפשר לסמוך על "כלבוטק“ שתאתר אותם בגלל חלמאות של חובבנים. כבר מזמן יש טענה שהתוכנית הולכת על הקל ומוותרת על ההארד קור: אלה שמתעשרים, אבל ממש, על גבם של אחרים. עליהם צריך להתעלק ולא להתמקד בהוא שאולי פעם היה אזרח ישר, אבל החיים דחקו אותו לפינה.
בעיתונות הופיעו לא מעט כתבות על קשריו של גינת עם טייקונים משפיעים. קשה למצוא עיתונאי שאינו מקושר, אבל כשאתה מגיש תוכנית תחקירים, ותיקה ובעלת מוניטין, חייבים להיזהר משמן רותח. לא להתחבק בפומבי עם האנשים שמנהלים שלושה רבעים מהמדינה. הרי הרבה יותר נוח לא לעצבן את המפרסמים של הזכיינית. במקומם עדיף ללכת על המתדלק הקטן עם עוצמת אש של חטיבה. ככה אפשר להגיד, בראש מורם, שסימנת וי על משבצת המצווה.
אייל לוי
יסלחו לי כל חובבי הפואטיקה הקולינרית, אבל מעולם לא הייתה לי סבלנות לאייל שני. אם כבר לסגור את הטלוויזיה אז בגללו, וזו לא תחרות קלה. אחרי הכל, מדובר באותה טלוויזיה שצביקה הדר מופיע בה. אז כן, איל שני. אולי בשבילכם הוא משורר גורמה, האלתרמן של החצילים, אבל עבורי הוא לא יותר מהיוסי גיספן של העגבניות. אני לא קונה את פילוסופיית הפטרוזיליה בשקל, ואת שלב האנשת המזון בחיי עברתי כבר עם האפרסקים המאוהבים של יופלה. אומרים שדיבורים כמו חול ואין מה לאכול - במקרה של מזנון הפיתות שלו זה גם נכון - וכאדם רעב למדי מעולם לא התרשמתי ממלמוליו הדמנטיים על קלמארים מחובקים בעלי מרווה שמתגעגעים לים.
יש בו מעין תל אביביות פסאודו אותנטית שבעיקר מביכה אותי. אבל אם להיות כנה, לאייל שני מראש לא היה סיכוי איתי. תוכניות בישול מרתיעות אותי באופן כללי. קונספטואלית, קשה לי להתחבר לחדוות היצירה של מזון, על אחת כמה וכמה כזה שלא עומד להגיע לצלחתי. חיים כהן, צחי בוקששתר או ג‘יימי אוליבר - כולם ייתקלו ברפלקס הזפזופ הרגיז שפיתחתי כלפי הז‘אנר. תסלח לי האמנות הנשגבת של אידוי בצלצלי שאלוט, אבל היא לא שווה חצי שעה אל מול פרקיו השעירים באופן חריג של אהרוני.
או אם לפשט - לבשל זה משעמם (אותי), על אחת כמה וכמה לצפות במישהו אחר עושה זאת. בניגוד לקולגות שהוזכרו כאן, שיש בהם מידה של אינטגריטי ולו בגלל שהם תמיד יהיו טובים כמו הקרוקומבוש האחרון שאפו (בהנחה שזה משהו שאופים), אצל איל שני האוכל אף פעם לא יהיה המרכז, אלא הוא עצמו. ואולי בימיה הראשונים של "מאסטר שף“ זה היה מרענן, מעין שף-רוק סטאר שפחות משנה מה הוא עושה עם הכוסברה אלא מה הוא אומר עליה, אבל מיצינו.
מה שנתפס בתחילה כמעין נוירוזה מקורית של אמן יצירתי שלא כל הברגים אצלו מהודקים, מרגיש עכשיו כמו שטיק מחושב ומשומש. מה לעשות, ברגע שמגלים שדמעות טחינה על רחם חציל זה בסך הכל שם חיבה יומרני לסביח, הבלוף נחשף. איל שני הוא טבח ורבלי שמבשל בעיקר מילים שאני כבר לא מאמינה להן, כי בסופו של הסבך הלירי המתיש מסתתרת בסך הכל פיתה עם כרובית ב-40 שקל.
נטע חוטר
מסכימים עם הכותבים שלנו? מי מעצבן אתכם? הגיבו לנו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם