בהצדעה: על "האחרונים מטרבלינקה"
הסרט "האחרונים מטרבלינקה" ששודר אמש בערוץ 10 הוא מפגש מרגש של המקום בו נגמר הפאתוס ומתחיל הסיפור והזיכרון. הזדמנות לזכור שמעבר לכל מיתוס, סמלים והיסטוריה, עומדים אנשים וקורותיהם
נעדר כל מורשת מכבידה. "האחרונים מטרבלינקה" צילום מסך
שמואל וילנברג וקלמן טייגמן הם האחרונים ששרדו את מחנה טרבלינקה. כל 88 הניצולים האחרים כבר אינם. ניצולים שחיים את בדידות הזיכרון שנותר מקבוצה שלמה. הם מחליטים לצאת למסע משותף שהוא ספק מסע אחרון ספק מסע מחבר בין עולמות. עבור שמואל, פולין היא מקום לידה אשר הוא חוזר אליו לעיתים תכופות. השואה היא פרק בתוך רצף של חיים. עבור קלמן, פולין היא בית הקברות הכי גדול בעולם.
בסרט אנושי נעדר כל מורשת מכבידה מלווה ציפי ביידר את שמואל וקלמן במסעם אל ארץ הזכרונות שלהם. הסרט הוא הזדמנות לזכור שמעבר לכל מיתוס, סמלים והיסטוריה עומדים אנשים וקורותיהם. גם אם יעמדו בלב התופת עדיין יתמקדו במה שקרה להם, בילדים שהיו ובילדות שנלקחה. בסופו של דבר מאחורי מיתוס אחרוני הטרבלינקאים עומדים שני קשישים שמבקשים למצוא משהו שיסגור את סיפור חייהם, בשבילם.
"מה שלא עושים, מגיעים לשואה", החיים נמשכים ומשתנים והשואה נשארת. קלמן שאיבד את אמא שלו בטרבלינקה ושמואל שאיבד את שתי אחיותיו מנסים אחרי כל כך הרבה שנים למצוא את הקו המחבר בין החיים היומיומיים השרידותיים לבין הזכרונות הקשים. הפער בין הזיכרון עצמו לבין המשמעות שלו הוא חלק מהשרידות והיכולת לה.
ובתוך המסע יש חשבון עם אלוהים. השאלה על המקום שלו, התפקיד שלו, הנפקדות שלו. שמואל וקלמן מביאים את החשבון הזה אל טרבלינקה, גם זה חלק מהחיים. בתוך הניצולות הזו הם מספרים על הבדידות: הרחובות הריקים, החברים שאינם והזכרונות שממלאים את המקום של האובדן ההולך וגדל.
בסוף הסרט, על אדמת טרבלינקה זוכים קלמן ושמואל למחווה גדולה. כל אנשי הטקס מצדיעים להם ומביעים כבוד. שורה ארוכה של חיילים ישראלים על אדמת פולין מצדיעים לשני הניצולים האחרונים מהתופת. בתוך כל זה עומד סמל ההצדעה כסוג של חיבור בין מה שעכשיו לבין מה שהיה. שמואל וקלמן זקוקים לסמל ממש כפי שהמצדיעים זקוקים להם. אנשים הם סמלים של עצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם