בת-מצווה באושוויץ: על "נופי זיכרון"
"נופי זיכרון" הוא סיפור שואה שנכתב בידי אשה בוגרת המסתכלת בילדותה בקור רוח ובלי רחמים עצמיים
"נופי זיכרון" עטיפת הספר
לא פירוט העינויים עמד לנגד עיניה, לא תולדות המקרה הפרטי, אלא המסקנות שנולדו בה כעבור שנים. ספרה כמו נכתב אחרי שכל ספרי השואה כבר נכתבו. הדפים שלו משוחררים מסטנדרט התיעוד האישי, הם פורשים כנפיים אל מרחב שאינו תלוי בכאב או במחויבות כלשהי. קלוגר זוכרת את השואה אך מתנתקת ממנה דווקא על בסיס נסיונה בשנות האימה, שהחלו בווינה הכבושה. היא היתה אז בת שבע. ילדים בגילה לא שרדו מסעות ברכבות להובלת בהמות, ואם נשארו בחיים מתו במגיפה או ברעב בגיטאות, או שנורו מעל בורות ביערות, או הומתו בגז באושוויץ. ודאי שלא יצאו על רגליהם משערי אושוויץ כדי להתחיל בצעדת המוות. אבל קלוגר שרדה את כל אלה. היא נמלטה בדמדומי אחד מימי צעדת המוות. אולי רוחה המרדנית תרמה לכך, ואולי גם שורת מקרים, טוב לב של אסירה אחרת, תושיית אמה, תעוזתה שלה, רחמיו של כומר, מזל. לה עצמה אין תיאוריה בעניין זה.
היא יצאה מאושוויץ כשהיתה בת שלוש עשרה. כשכתבה את ספרה היתה באמצע שנות הששים לחייה, סופרת, מרצה לספרות גרמנית, אשה אמריקאית דעתנית, זעפנית, עצמאית ובעלת תובנות לא שגרתיות. היא הביעה דעות פמיניסטיות בתחילת שנות החמישים באמריקה הפרברית, כשהנשים סביבה המתינו לבעלים עם ארוחה מבושלת וסינר חגור למותניהן. כבחורה בניו יורק השתוקקה "להיות גבר ורצוי לא-יהודי". ספרה נכתב בידי אשה בוגרת, שאינה חווה את ילדותה מחדש, אלא מסתכלת בה ממרחק ובקור רוח. אין בסיפור שלה רחמים עצמיים, השואה שלה עברה עיבוד רציני במהלך הזמן. החוויה הקשה לא נותרה כמועקה אטומה שאינה משתנה, אלא פורקה ונבחנה במבט מודע, מפוכח וחד.
מילותיה של קלוגר בוטות לעתים, אישיותה אינה מצטיירת בנחמדות. "הדעות והתוכן המובאים בספר הזה הם באחריות המחברת בלבד", נדפס בעמוד הקרדיטים של הספר. היא סולדת מהמוזיאונים שהוקמו במחנות הריכוז. היא טוענת שהאוויר הריק והשקט שבין הגדרות אינו יכול להעביר את הזוועה כפי שנחוותה בזמן אמת. מוזיאוני שואה, בניגוד למוזיאונים לאמנות, "יורקים אותך החוצה... הם אומרים לך מה לחשוב...". ו"אין טעם לחזור על עובדות שכבר נכתבו," היא אומרת עוד, כשמישהי מעלה את זכר שיני הזהב שנעקרו מפיות הנרצחים.
בלא הסוואות היא חושפת את יחסיה הסבוכים עם אמה, שעמה עברה את השואה. סיפורה אינו מעורר חמלה דווקא, אלא בעיקר כבוד לכותבת. "אנשים אומרים לי בחמלה, 'לא היתה לך ילדות ...', ואני אומרת שגם זה היה ילדות. גדלתי ולמדתי משהו כמו שכל ילד גדל ומתבגר ולומד".
רות קלוגר, "נופי זיכרון", מאנגלית: סמדר מילוא, יד ושם, 275 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם