היה כדאי: ראיון עם מעיין הירשביין
היא התגלתה על ידי משה לוי, סיימה מחזור אחד אחרי קרן פלס ברימון וליוותה את אביב גפן. אבל מי שהתברר כמוזיקאי המשמעותי ביותר לקריירה שלה הוא שלום חנוך, שאת בתו רומי לימדה לנגן בפסנתר. עכשיו, עם אלבום ראשון ביד, מעיין הירשביין מספרת למה אין לה שום בעיה לשיר על אהבתה הרומנטית לנשים
חנוך מגלה עוד כי אין שום אמן, בארץ ובעולם, שהוא נכח אישית בכל כך הרבה הופעות שלו. ואז, כמתנת יום הולדת, הוא מקדיש לה ביצוע ללהיטו "בגלגול הזה", ואחריו מזמין את הירשביין לבצע בדואט את "שנינו". "זה היה שוק, הייתי על סף התקף לב, בער לי הגוף מבפנים", אומרת הירשביין עכשיו, "פולנים לא מחייכים הרבה, אבל אני לא יכולתי להפסיק לחייך, ואחר כך כאבו לי הלחיים על אמת".
זה לא דבר של מה בכך, להיות בת הטיפוחים של מלך הרוק הישראלי ושל המפיק האגדי שפועל לצידו. נדיר למצוא את שמותיהם של חנוך ולוי במשותף על אלבום שאינו של חנוך, אבל הנה זה קורה באלבום המקסים שיוצא בימים אלה למעיין הירשביין, "ממלכת עד ש", עליו חתומים לוי כמפיק מוזיקלי וחנוך כמפיק השירה.
הירשביין היא ללא ספק האמנית הישראלית המעניינת ביותר שאתם לא מכירים, זמרת עם קול מפלח לב, יוצרת מטלטלת ופסנתרנית מחוננת. זה כמה שנים שהבאז סביבה מסרב לדעוך בעזרת קהל מעריצים נאמן, פעילות עשירה באינטרנט, ותמיכה ממנהלה חיים שמש. יש בה משהו מכשף, קול חם ועמוק, אצבעות שרוקדות על הקלידים וכנות מעוררת הערכה שגרמה לה, למשל, לא להסתיר את אהבתה הרומנטית לנשים. חנוך ולוי לא רק הפיקו אותה אלא ממש טיפחו אותה, למשל כשהזמינו אותה לדואט עם חנוך בשתי הופעות ענקיות בסדרת "ארבע תחנות.? זוהי סגירת מעגל נאה שחנוך הפך למעין מורה דרך של הירשביין, לאור העובדה שהירשביין הייתה במשך שנים המורה לפסנתר של בתו, רומי חנוך.
מי שאמר ש"הקריות הם כמו חיפה רק בלי הקטשופ למעלה" לא מכיר את הירשביין, שנולדה וגדלה בקריית ביאליק לאמא מורה ואבא מהנדס שעובד ברפא"ל. מגיל 5 עד 18 ניגנה בפסנתר בשיעורים פרטיים ובקונסרבטוריון קריית ביאליק, ונחשבה להבטחה גדולה במוזיקה קלאסית. "בצעירותי חשבתי שהפסנתר לא יודע לעבוד אם לא שמים עליו תווים", אומרת הירשביין. היא התקבלה ללהקת חיל האוויר כזמרת וקלידנית, אבל בעצת המוזיקאי ערן מיטלמן התמקדה בשירה, מחשש שכפסנתרנית קלאסית תסבול מניגון בקלידים עם פלייבקים.
"לא נהניתי במיוחד בלהקה כי אני לא 'זמר רוקד ושר', וגם הייתה שם אחת, שולי, ראש ענף חינוך בחיל האוויר, שלפני כל הופעה הייתה דואגת להגיד לי: חבל, בחורה כל כך יפה, אולי תרוצי קצת בערבים תורידי איזה שניים שלושה קילו".
עם זאת, בלהקה נולד בה רעב ליצור והיא נחשפה להרבה סגנונות ולהרבה מוזיקאים, בהם משה לוי, שחתום כמפיק על עשרות קלאסיקות ישראליות, בהן האלבומים של שמוליק קראוס, גידי גוב, אביב גפן ואריק ברמן (את שני האחרונים הוא גם גילה). אחרי שלוי שמע אותה שרה והתלהב, הוא מיהר להזמין אותה להיות זמרת ליווי של אביב גפן. וכך, בגיל 18, היא ליוותה את גפן בלהיטים "מקסיקו" ו"לילות לבנים". "זה הרגיש אז כמו זכייה בלוטו", היא אומרת. בהמשך שרה קולות גם באלבום "לב סדוק" של מאיר בנאי ובאלבום "יום רודף יום? של שמוליק קראוס.
"משה מאוד פרגן והזמין אותי לאולפן של חבר שלו אריק רודיך. עד אז היו לי רק שישה שירים שכתבתי, מתוכם הקלטנו ארבעה. הייתי נורא חסרת ביטחון, ואחד הדברים היפים שמשה נתן לי זה את האמירה: 'גם אם עכשיו סטינג היה בא ושומע אותך, את משמיעה לו את היצירה שלך בביטחון מלא, כי יש לך על מה. את סופר מוכשרת'. זה עשה את שלו. ואז משה אמר, עכשיו את תכתבי מאה שירים, שתוכלי להגיד ש-20 מתוכם הם מדהימים, ולפחות עשרה ראויים להיות מונצחים".
לאחר השחרור החלה הירשביין ללמוד ברימון, מחזור אחד מתחת לזה של קרן פלס, ואחד מעל אריק ברמן. בשנתה השלישית השתתפה
למרות הרקע של רימון, הירשביין לא רואה את עצמה כאחת המסיקות. "רימון נהיה פתאום שם גנאי בתקשורת, שחיברה את כל יוצאות רימון, ושמה אותן במקום מאוד מתנחמד. מבחינתי, הרצון שיאהבו אותי זה הבונוס ולא המהות. המהות היא להוציא את כל מה שיש לי בפנים החוצה, וקודם שאני אוהב את עצמי. יש בי חלק שלא רוצה להיות מובן".
לאורך יחסיהם של משה לוי ומעיין הירשביין התגלו לא מעט חילוקי דעות מוזיקליים. "משה אמר לי: 'חבל, את מוזיקאית וזמרת כל כך מוכשרת, אבל את כותבת חומרים שאני לא יודע אם אפשר להתפרנס מהם. אני רוצה שתכתבי כאילו שיש לך ילד בן ארבע לפרנס'. האמירה הזאת קוממה אותי מאוד. אני פשוט לא יכולה לגשת לפסנתר ולכתוב מתוך חשיבה על עשיית כסף. למזלי אני לא רעבה ללחם כדי ליצור בשם הפרנסה, גם אם אני ממש לא טובעת בכסף".
הירשביין מתפרנסת כמורה לפסנתר ולפיתוח קול, ובין תלמידיה נמנים טל רמון, בנו של האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון ז"ל. "טל תלמיד שלי כבר המון שנים, מאז שהיה בן 15, ואנחנו עברנו למקום שאני מפיקה את השירים שלו שהוא מנגן ומבצע. אירחתי אותו בפסטיבל הפסנתר ובהופעות אחרות נתתי לו לפתוח. לא מזמן הייתה לו הופעת בכורה שלו והיה נורא מרגש. אני מאמינה בו מאוד. נתתי לו את הגירויים הראשונים. כמו שהפסנתר הוא המרפא של הכאבים שלי, יכולתי עם לספק לו עוד
שיכול לעזור לרפא את הכאבים שלו".
הירשביין לימדה במשך מספר שנים גם את רומי חנוך, היום בת 16. "שלום ובת הזוג שלו לימור רצו שהבת שלהם תלמד פסנתר, ומשה לוי המליץ עליי כמורה. רומי היא אחד היצורים הכי מוכשרים שיצא לי לפגוש. אין דברים כאלה, בוודאות. היא סוג של עילוי שקשה לתאר. היא התחילה ללמוד אצלי בגיל 12, וכבר אז היא נשמעה מאוד מגובשת, עם כיוון מדויק. עושה רושם שבסופו של דבר היא בוחרת ביצירה שלה ללכת דווקא על גיטרה. בכל זאת, יש לה אבא בבית הרבה שנים עם גיטרה".
ומה את למדת ממנה?
"לא לפחד לחלום. בגיל 12 היא ידעה להגיד: אני הולכת להיות מוזיקאית ויוצרת מצליחה בחו"ל. היא ידעה לסמן לעצמה מקומות שהיא הולכת להגיע אליהם. והיא מתקדמת לשם, היא ממש בכיוון, אני מאמינה שהיא תעשה את זה בגדול. היא הייתה כל כך נחרצת, שזה היה מעורר השראה".
הירשביין עיבדה וביצעה גרסת כיסוי מטלטלת לשירו של חנוך "לאט לאט". היא שינתה חלק מהאקורדים, התאימה את המלודיה, והוסיפה עוד שינוי קטן אך משמעותי במילים: הדוברת כעת היא אישה במקום גבר במקור. לעומת זאת, המין של הנמענת נשאר כשהיה. עובדה זאת, על רקע המילים האינטימיות של השיר, יכולה לרמוז על מה שהירשביין מכנה "אהבתה הרומנטית לנשים". היא מספרת שנורא רצתה שחנוך ישמע את הקאבר שלה ל"לאט לאט" ועם זאת גם התמלאה בחרדות.
"שלום הוא יוצר ענק וממש פחדתי שהוא יתעצבן שהרסתי לו את השיר", היא אומרת. "שיניתי לו את השיר והשתלטתי עליו באופן די קיצוני יחסית לגרסה המקורית. נורא פחדתי, אבל בסוף אחד השיעורים אזרתי אומץ להעביר לשלום דיסק עם הגרסה שלי ל'לאט לאט' דרך רומי. ואז שלום חנוך התקשר אליי. הוא אמר לי שהוא כל כך אהב את הקאבר שלי, ושזה גרם לו להתאהב מחדש בשיר שלו. אני פולנייה, וזה שם אותי בערך שבעה מטרים מעל הקרקע ונתן לי תחושה של או-קיי, אני יכולה להמשיך לעשות את מה שאני עושה, אם יש מישהו שאני כל כך מאמינה בו שנותן לי תחושה שהוא מאמין בי".
הפנייה אל נמענת אישה קיימת בשירים נוספים של הירשביין, בחירה כנה שאינה מובנת מאליה. במוזיקה הישראלית היו ויש זמרות שנמשכו לבנות מינן אבל באופן תמוה שרו רק שירי אהבה לגבר, ולהפך: זמרים ששרו שירי אהבה לאישה כשבבית המתין להם הגבר הפרטי. "זה פחות שכיח בנוף המוזיקלי שבחורה שרה לבחורה,? אומרת הירשביין, "אבל צריך לציין שהרבה שירים שלי הם למעשה ממני אליי. אלה פניות שלי אל עצמי הרבה יותר מפניות שלי למישהי ממקום זוגי, למרות שגם זה קיים שם. לגביי אחרים, אהבה קיימת בכל כך הרבה צורות, שגם אם לסבית שרה שיר אהבה לבחור, וה מו שר שיר אהבה לאישה, אני לא אשפוט א ואגיד שזה לא אמין. מבחינתי, מאז שאני רת את עצמי, זה מעולם לא היה ביג דיל. מצד אחד, מעולם לא הייתי בארון, ומצד שני מעולם לא נשאתי דגלי גאווה. זה כל כך לא עניין, שאין טעם להסתיר את זה ואין טעם לנופף בזה. זה שמצאתי את עצמי מרגישה רגשות מאוד חזקים בשביל לכתוב שיר שהוא ממני אל מישהי או אל מישהו זה פשוט לא אישיו".
איך הרגשת כשיהודית רביץ יצאה מהארון?
"שמחתי בשבילה. לא היו לי רגשות גל אוחובסקיים, פשוט שמחתי וחשבתי איזה כיף לה, עכשיו בטח הרבה יותר נעים לה. בגלל שאני בנאדם מאוד ישיר על סף הבוטה, ובגלל שאף פעם לא הסתרתי כלום, קשה לי להתחבר למקומות של ללכת מאחורה, בפחד, וכל מיני חששות של האם יאהבו אותי או לא יאהבו אותי, מה יגידו עליי. חבל לי על מי שבוחר שלא להיות הוא במלואו. אנחנו חיים פה מעט זמן באופן יחסי. אם יש מישהו שבאמת יותר נעים לו להתחבא, אני בעדו. אבל אם מישהו מתחבא, והוא לא מאושר, אז אני בעד אושר".
כבר שנה שהירשביין מוצאת את האושר הפרטי שלה עם בחורה שגם היא במקור מקריית ביאליק, אבל היא מסרבת להגדרות. "מצאתי את עצמי אוהבת ומתרגשת גם מבחורים וגם מבחורות. אני מאמינה שאתה נולד כשכל האופציות פתוחות בפניך, וההעדפות והבחירות שאתה עושה במהלך החיים מושפעות מכל מיני דברים שאתה עובר בדרך. אני בחרתי לאהוב את כולם. זה קשור לכך שאנחנו משפחה עם הרבה פתיחות", היא אומרת ומספרת כי אחיה הצעיר מתן, בן 27, נשוי לפיליפינית ויש להם ילדה בת שנה וקצת.
"הם הכירו כשאחי היה קב"ט במלון באילת, שם אשתו עבדה כחדרנית. הם התאהבו אבל נגמרה לה הוויזה אז היא חזרה לפיליפינים. הוא עשה את הטיול שלו לאוסטרליה ואחר כך, במקום לחזור לארץ, הוא טס לראות אותה בפיליפינים. היה איתה שם כמה חודשים וחזר איתה לארץ, התחתנו בקפריסין, עשו מסיבת חתונה בארץ. ולמרות כל הסטיגמות, כולם מאושרים. ההורים שלי פתוחים. לאהבה יש מיליון צורות, אין לה גדרות, היא אפשרית במיליון מקומות, בכל מין, מוצא, צבע וגיל. זה קלישאה מטורפת, אבל נכונה. כשאתה מוצא בנאדם שמרגש אותך אז אתה רוצה להיות שם איתו, וזהו".
לאט לאט התקרבו יחסיהם של שלום חנוך ומעיין הירשביין. מה שהחל בביקורים תכופים שלו בהופעותיה הגיע לרגע הגדול שכל אמן ישראלי יכול לחלום עליו. "בשנה שעברה, אחת בלילה, אני בהליכה בכיכר דיזנגוף. אני מקבלת טלפון ממשה. הוא שואל אותי: מה את עושה ב-29 באפריל ? אני אומרת לו: מופיעה בערב מחווה לג'ון לנון בפסטיבל הביטלס בחולון. אז הוא אומר לי: או-קיי, ומה יותר בא לך, להופיע שם או להתארח בהופעה של שלום בהאנגר? כי הוא הרגע ביקש ממני לשאול אותך אם את מוכנה להתארח בהופעה. יש לו שיר שנקרא 'שנינו', שהוא ממש רוצה לעשות אותו כדואט, והשם שלך עלה כדבר ראשון. התיישבתי על הספסל בכיכר והפסקתי לנשום לכמה שניות, ואמרתי לו: 'אני אחזור אליך. . . מממ . . . ברור שכן'. משה אמר: 'או-קיי, אני מגיע אלייך עכשיו עם הדיסק של השיר, תקשיבי לזה חצי שעה בבית, ועוד שעה, בשתיים בלילה, אני בא לאסוף אותך לחזרה אצל שלום'.
כמה ימים אחר כך הופיעה הירשביין פעמיים עם חנוך במסגרת התחנה הרביעית של סדרת "ארבע התחנות" בהאנגר 11. היא הייתה האמנית הלא מוכרת היחידה שחנוך אירח במופעים האלה, לצד אביב גפן, קרן פלס, ריטה, אהוד בנאי ודיוויד ברוזה. ההאנגר היה מפוצץ. חנוך הציג אותה במילים חמות, לפני ששר איתה את "שנינו": "מעיין הירשביין, עוד אחת כזאת מוכשרת, אולי קצת פחות מפורסמת, אבל כל כך מוכשרת ואהובה עליי".
בהופעה הראשונה הירשביין המוקסמת והנרעדת נשארה עם ידיים בכיסים לאורך כל השיר. "אתה יודע כמה זה מביך פלוס מלחיץ פלוס מופרך לעמוד מול יותר מ-2,000 אנשים ולשיר עם שלום חנוך? חוץ מזה, מה אני אעשה עם הידיים אם אין לי על מה לנגן. אני לא רגילה להיות על במה בלי פסנתר, זה חלק מהגוף שלי". בשנה שעברה, לאחר שהפתיע אותה בהופעה ביום הולדתה במועדון לבונטין 7, הגיע הרגע שצרב סופית את תדמיתה הירשביין כבת טיפוחיו של חנוך. הוא התקשר אליה ואמר לה שהוא מאמין בה, חושב שיש לו מה לתרום לאלבום שלה, והזמין אותה לבוא אליו לאולפן הביתי שלו בנווה צדק. הירשביין כבר הקליטה את השירה לאלבום, אבל חנוך הזמין אותה להקליט אותם שוב, והפעם אצלו.
"זה התחיל מהמון שיחות. ישבנו, הוא קרא את הטקסטים, וקיבלתי ממנו את האינפוט על איך ואיפה נאמרת כל מילה ומילה. הוא בית ספר לתובנות מוזיקליות. הוא לימד אותי להקליט על תוכנת ההקלטה במחשב באולפן שלו. התהליך היה שהקלטתי את עצמי לבד שעות על גבי שעות, ולאחר מכן הוא בא והתחלנו להסיק מסקנות. אם יש משהו שקיבלתי ממנו בגדול, המתנה הכי גדולה, זה לחיות עם הלבד, לאהוב אותו ולהוציא ממנו את הכי נעים שאפשר להוציא. קיבלתי סיור מודרך מה יש בכל מגירה, ואת המפתחות של הבית, שהם פתחו בפניי".
מצאת שם את הספה הלבנה מ"חתונה לבנה" או את המאפרה שצולמה על עטיפת "מחכים למשיח"?
"לא, אבל מצאתי שם הרבה אוצרות אחרים. אנשים שיכולת הנתינה שלהם היא הכי מרגשת שיצא לי להכיר, תובנות אנושיות ומקצועיות שבטח לא הייתי יכולה לרכוש בשום אחר מלבד באותה עליית גג בנווה צדק. אם כבר מדברים על מאפרות, מה שלא חסר שם בבית, מתוך חרדת קודש למקום כל רגע רוקנתי את המאפרות כדי להשאיר את הכל בדיוק כמו קודם. ההרגשה בבית שלו היא ששום דבר לא יכול להיעצר אלא רק להיווצר. לעבוד עם שלום, לקבל ממנו הכרה, זה אושר שנמצא אצלי בראש ובלב ובמקביל כאילו מתקיים ביקום מקביל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם