אגרוף מקרטון: על "סאקר פאנץ'"
"סאקר פאנץ'" הוא תירוץ חצי אפוי למימוש פנטזיית האקשן הנשי של הבמאי זאק סניידר ("300")
''סאקר פאנץ''' (''Sucker Punch''), ארה''ב 2011, 110 דקות
בלגן צעקני. "סאקר פאנץ'" יח''צ
יכולת הריקוד של בייבי דול מוציאה ממנה דברים מופלאים באמצעות הדמיון שלה, שמתבטא לעיני הצופים בהרפתקאותיה הפיקטיביות - היא וחברותיה נלחמות בסמוראים מכניים, בנאצים מכניים וברובוטים מכניים - בעוד דמויות הסרט בוהות בה בעת הריקוד (שהצופים אינם רואים). זו הייתה יכולה להיות חגיגה עשירה ויזואלית ורעיונית, אבל סניידר עשה בקושי חצי עבודה ביצירת עלילה והיגיון פנימי לתסריט שלו, שמשמש להאדרה עצמית של כושר העיצוב שפרסם אותו (סלואו מושן, תפאורות ענק, קלוז אפים קיצוניים) ולהצגה חסרת נימוק של בחורות נושאות נשק ולבושות בקושי (טוב, זה בעצם די ברור).
כל זאת בליווי קאברים פסאודו-פמיניסטיים שמבוצעים על ידי מוזיקאים שונים בשיתוף בראונינג עצמה (למעט "Army of Me" של ביורק, שגם הופעתו בסרט אינו פוגעת בגדולתו). אבל הצופים בעצם רק שומעים על התרחשויות שהם אינם רואים. אפילו עלילות האקשן הקצרות (שמובאות כסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור), אותם קטעי דמיון גרנדיוזיים שאמורים לחשוף את עושר עולמה של בייבי דול ואת כוחה הפנימי, מורצים על המסך במהירות כה רבה, שגם אם הם מושקעים ומלאי פרטים קשה לשים לב לזה.
התיאוריות שצצות מאז יצא הסרט לאקרנים בחו"ל על מה באמת קורה בסרט הרב שכבתי אינן מעידות על עומק ומורכבות או על רעיונות מעניינים של סניידר. אלה לא ניתוחים של הקיים אלא ניסיונות טבעיים להשלים את החסר, שמצביעים על כך שרבים מהצופים מן השורה נהיו יצירתיים יותר מהבמאי-תסריטאי הזה, ששכח איפשהו את הכישרון הוויזואלי שלו ולא הראה סימנים רבים של יכולת סיפורית.
סרטו החדש הוא בלגן צעקני, חלול ויהיר, שכישלונו מהדהד עוד יותר אל מול טעם הפוטנציאל המבוזבז שהוא מותיר אחריו. אולי הפעם הציבור לא יהיה פראייר, והציבור לא ישלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם