שליש נחמה: על האלבום של דנה עדיני
יש כמה רגעים יפים באלבום הסולו השני של דנה עדיני, אבל גם לא מעט רגעים משעממים ומיותרים. התוצאה: יצירה כמעט מגובשת
דנה עדיני, ''אשליה'' (הליקון)
דנה עדיני צילום: עידו איז'ק
כמו סוג של תבלין חריף, דנה עדיני מושלמת כשהיא באה בפיזור רחב ובמינון נכון. כך היה בשיתוף הפעולה שלה עם דניאל סלומון ועם מטרופולין, וגם לצד קרולינה ויעל דקלבאום בהרכב הבנות נחמה. המנעד הקולי שלה, שמזכיר קצת את זה של אפרת גוש, נע בין ליטופי קטיפה לעוצמות גבוהות, ובעיבודים הנכונים הוא נוגע בפסגה. הכל טוב ויפה כל עוד עדיני מסונכרנת עם יצירות של אחרים ומשתלבת בהן.
האם גם החומרים המקוריים שלה מספיקים כדי לנער את המאזין מהכורסה? לא בטוח. "אשליה" הוא אלבומה השני של עדיני (אחרי "Big Girls" שיצא לפני כשלוש שנים) והיא גם חתומה בו על המילים והלחנים. לעיבודים אחראי יונתן גולדשטיין (ג'וני הקטן), והוא הבין את תעודת הזהות המוזיקלית של עדיני והתאים את עצמו ליכולות שלה. "אשליה? מוצף בכלי נשיפה ומיתר, ושומר על עדינות אקוסטית נכונה. "אשליה", "אחד אחד" ו"כמה זמן", הפותחים את האלבום, נגועים במלנכוליה המטרופולינית, להוציא את העיבוד המאופק יחסית.
"בטח" מאיץ טיפה אבל עדיין שומר על דרמטיות אפלולית, ו"טהור" המעולה, שמגיע מיד אחריו, משוחרר הרבה יותר, מתפרץ בסופו ומאופיין בקדרות אמינה. את הקו הזה, המשוחרר יותר, ממשיכה עדיני ב"נינו מאני", המשחק בין מקצבים, ומעביר תחושות משבר, סערה ואובדן במילים כמו "אחד אחד אנתק אתכם ממחיצתי. . . לכו לכם מדרכי, פנו מקום לאמת שאבדה לי".
עם התחושות של עדיני אי אפשר להתווכח. עם הלחנים שלה דווקא כן. תחושת השחרור הזאת מתפוגגת בהמשך, כש"כאן", "לבד" ו"פיסת היסטוריה" די חוזרים על אותו המוטיב - וזו הבעיה של האלבום. הלחנים של עדיני מייצרים תחושת לופ חסר מעצורים. גם אם נפטור את זה בסגנון האישי שלה, עדיני טעתה כשהכניסה 14 רצועות לאלבום. עדיף היה לו בררה את הטובים מבין שיריה - ויש לה כאלה. טוב, ניאלץ לדוג אותם, לא נורא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם