"כוכב נולד" זה דוקו
אתם יכולים ללגלג עד מחר ולטעון שקשת מנפיקה עוד מוצר ריאליטי נחות. בטור מיוחד ל"רייטינג" כותב הכתב והבמאי המוערך שלומי אלדר ("חיים יקרים"): "כוכב נולד" מייצרת תמונות דוקומנטריות מרתקות
שופטי כוכב נולד פיני סילוק
קחו את הקצב הירושלמי, למשל: טונות של כישרון, שנים של חלומות, עבודה בסופרמרקט. בין שני קילו כרעיים לחצי קילו בשר טחון מסתובב מישהו שבשום מקום אחר לא היה מקבל במה, ותמונת ילדיו הממתינים לו בחוץ, יפים ומטופחים, היא אחת התמונות הדוקומנטריות היותר מעניינות שנראו על המסך זה זמן רב. או דירת השיכון הקטנה שבה מתגוררים אם ושני אחים ואשתו של אחד האחים וכולם חולמים את חלומו של הבן הצעיר שרוצה לשיר. והרגע שבו האנשים מהטלוויזיה, אלה שכבר עשו את זה, נכנסים אל הסלון הצפוף, וצלילי הגיטרה ממלאים את החלל, ופניו של האח הבכור שממתין למילים שיחרצו את גורלו של הצעיר. . . זה מרגש, זה עדין וזה יפה, והסצנה הזאת מספרת סיפור שלם של משפחה ותקוות בכמה פריימים מעטים. זה ריאליטי שלא בז לרצונם של אנשים. יהיו כאלה שיגידו שגם במקרה הזה עושה קשת שימוש ציני בבלוטות הרגש שלנו, שמישהו שם מכיר היטב את עצבינו החשופים ואת כפתור הדמעות ומפעיל אותם במיומנות ובמקצועיות. אבל השורה התחתונה היא שב"כוכב נולד" של העונה הנוכחית אנחנו מקבלים פנים ושמות שהטלוויזיה בכלל, ובעיקר זו המסחרית, לא סופרת ביומיום.
הריאליטי הישראלי מעולם לא היה ריאלי יותר. זו לא "רוקדים עם כוכבים", שבה הכל נוצץ ומבריק והכי לא מכאן. זו לא "הישרדות", שמתיימרת ומנסה בכוח ובפרומואים לייצר תחושה של קצוות ומגוון ורבדים שונים. זה פשוט זה, עם המניירות של צביקה הדר ועם העלק אותנטיות של מרגלית צנעני. בעונה הזאת המתמודדים הם הסיפור, לא השופטים. אין לי מושג כיצד תימשך העונה. סביר להניח שבשלב מסוים, בתום האודישנים, התוכנית תחזור להיות עוד תחרות שירה. אבל אם לרגע אחד נשוב להתרגש ממשפט או מביצוע או ממבט של אחד המתמודדים, דיינו. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם