תאוריית הכאוס: ראיון עם סנדרו ורונזי
אב שאשתו נפטרה בפתאומיות מתחיל להעביר את הימים מול בית הספר של בתו. זו תמצית עלילת הרומן "כאוס רגוע", שהפך לסרט מצליח בבימויו של נני מוראטי. בראיון ל"סופשבוע" מסביר המחבר, סנדרו ורונזי, למה אין שום טעם בחיים בלי ילדים, מה ההבדל בין ספרות לפורנוגרפיה, ואיך זה שכל כך קשה לו להיות מאושר
על פניו, הוא אבא אוהב ומסור שאמור לעורר אמפתיה וחמלה. אבל במקביל ורונזי מקפיד לאפשר לנו גישה למחשבותיו של גיבורו, וחושף בדרך זו עולם נפשי מורכב הרבה יותר. פייטרו אוהב את בתו, אבל גם משקר לה וחושש ממנה. הוא אהב את אשתו המתה, אבל בגד בה עם נשים אחרות. לעתים קרובות הוא חושב קודם כל על עצמו לפני שהוא מקדיש תשומת לב לאנשים אחרים. באחד משיאי הספר מתואר מפגש מיני אקראי ובוטה בין פייטרו והאישה שהציל מטביעה. ורונזי מתאר את יחסי המין - אוראליים, אנאליים - בדקדקנות פרטנית תוך שהוא מדלג בין האקט המיני לתיאור מחשבותיו של הגיבור על עניינים רבים אחרים שאינם רומנטיים ובוודאי לא מחרמנים. לדברי ורונזי, זו בדיוק המורכבות האנושית שהוא חיפש.
"במקרה הזה", ורונזי מתייחס לסצנת הסקס, "מדובר בניסיון להביא את הדואליות שבנפש הגיבור לשיאה. הבת שלו ישנה בבית. אם היא תקום ותראה אותו מקיים יחסי מין עם אישה זרה, הוא יצטרך לספק הסברים. במוחו עוברות המון מחשבות. חשוב היה לי לתאר אותן בצורה הכי ברורה, כדי להראות את המרוץ המטורף שמתחולל במוחו. התיאור הבוטה של יחסי המין נועד להעצים את הדרמה של מה תראה הבת שלו אם תתעורר. לא הייתי מתאר יחסי מין בצורה כל כך בוטה ומפורטת, בלי לתאר את הצד שני - את החשש מהתעוררות הבת".
למה?
"מכיוון שזה בדיוק ההבדל בין ספרות לפורנוגרפיה. פורנוגרפיה מתרכזת במין. ספרות מתרכזת באדם. היא יכולה לעסוק באדם גם בזמן מין, מין הוא חלק משמעותי מחיינו, אבל היא מתעניינת באדם. וגם העיתונאות. כשאנחנו מדברים אתה מנסה להבין אותי ואני מנסה להבין אותך. אתה שואל אותי מה שלומי כי זו שאלה ששנינו יכולים להתחיל את השיחה ממנה. עכשיו תשאל אותי מה שלומי".
מה שלומך?
"שלומי מצוין, תודה. זה יום אביב נפלא פה ברומא. מזל שיש מזג אוויר שאפשר לדבר עליו. חשבת על זה פעם? אם מזג האוויר היה אותו דבר בכל מקום ובכל זמן, חצי מהשיחות לא היו יכולות להתחיל. החצי השני היה מתבטל אם לא היה כדורגל. איך שם אצלכם בתל אביב? לא חם מדי, אני מקווה".
לא, דווקא נעים.
"תמיד רציתי להגיע לישראל. אבל זה מעולם זה לא יצא. אשתי הראשונה היא יהודייה ובמשך שנים בכל קיץ היינו מתכננים מחדש להגיע לישראל, לבקר כל מיני קרובים שלה ולטייל. ואיכשהו זה מעולם לא יצא לפועל. תמיד הייתה סיבה למה לא לבוא".
מצב ביטחוני וכדומה?
"פחות המצב הביטחוני, מכיוון שהבנו שזה מוצג בתקשורת העולמית בצורה מוגזמת. הסיבה העיקרית הייתה שאתם הישראלים מייחצנים את עצמכם רע מאוד בכל הנוגע לכמה חם אצלכם. כל ישראלי שפגשנו סיפר כמה תל אביב בלתי נסבלת בקיץ. אחרי כמה שנים התגרשנו וזה פתר את הדילמה בצורה די סופית. הייתי אמור להגיע לירושלים בשנה שעברה ליריד הסופרים אבל הייתי אז במקסיקו וזה לא הסתדר. אני צריך לבקר אצלכם".
ספר מה עשית היום.
"אני עובד על סיפור קצר שאמור להיות חלק מהספר הבא שלי, קובץ של סיפורים. תגיד, איך מתייחסים לסיפורים קצרים בישראל? הם נחשבים פחות מרומנים ארוכים?".
הם נחשבים כמשהו שמאפיין בעיקר סופרים בתחילת דרכם. הגישה היא שאפשר להתחיל מזה, אבל בשלב מסוים כולם יצפו לרומן הגדול שלך.
"כן, באיטליה זה אותו דבר ואפילו יותר גרוע. סיפורים קצרים נחשבים בהוצאות לאור כמעשה התאבדות כלכלי, כי לטענתם אף אחד לא קונה אותם, והם גם נחשבים לסוגה פחות רצינית. כאילו סיפור של עשרה עמודים שעבדת עליו חודש חייב להיות פחות טוב ועמוק מרומן של 500 עמודים, שעבדת עליו שלוש שנים. הייתי רוצה שהגישה לסיפורים קצרים באיטליה תהיה דומה ליותר לגישה ברוסיה, לדוגמה. שם סופרים כמו גוגול וצ?כוב הגיעו להישגים מדהימים בסיפורת קצרה. אישית אני אוהב לקרוא וגם לכתוב סיפורים קצרים. לדעתי הם גם מתאימים מאוד להרגלי הקריאה של ימינו, כשלאנשים יש פחות זמן וסבלנות להתחייבות לרומן ארוך".
מה אתה אוהב בסיפורים קצרים?
"את האפשרות לשלמות. כשאתה כותב רומן באורך מלא, וגם כשאתה קורא רומן באורך מלא, אתה לעולם לא יכול לשמור על אותה רמת מתח ואותה איכות לאורך כל אחד ואחד מהעמודים. תמיד יהיו מקומות שככותב תרגיש שהתפשרת כי לא מצאת את הפתרון האידאלי או את השפה האידאלית. וכקורא יהיו מקומות שתרגיש שהסופר התפשר בהם.
בסיפור, בגלל שהוא קצר וממוקד, אתה יכול להגיע לאיזו אחידות מושלמת. ברור שזה קשה ונדיר, אבל אפשרי. והאפשרות הזאת, ההיתכנות של השלמות, קוסמת לי כמו איזה אוצר קבור שאולי אמצא פעם".
כתבת פעם סיפור קצר מושלם בעיניך?
"לא. אבל אני ממשיך לנסות".
קראת אחד?
"כן. חוץ מגוגול וצ'כוב, רבים מהסיפורים הקצרים של דון דלילו מושלמים בעיניי".
על מה הסיפור הנוכחי?
"הוא מתרחש בעתיד, בשנת 2060. אדם מקבל הצעה לעבור לחיות בבית יפהפה, ארמון, בפוקושימה, איפה שהתרחש האסון הגרעיני ביפן. אני מנסה להתבונן במציאות של היום דרך פרספקטיבה דמיונית של עוד 50 שנה. הדילמה של הגיבור היא האם שווה להסתכן בעבור כל המותרות שמציעים לו והתאפשרו מלכתחילה בשל קיומו של הכור הגרעיני. השאלה האמיתית היא בסיסית יותר - מהי מידת המוסריות של השאיפה לחיי מותרות. אני חושב שזו השאיפה שמדריכה יותר מכל דבר אחר את האנושות בימינו, או לפחות את החצי השבע שלה. כולם רוצים סיכוי להתעשרות מהירה, דבר שפעם היה ברור שהוא נחלתם של בודדים ומיוחסים בלבד".
רוב הגיבורים בספרים שלך הם בעצמם אנשים יפים, מצליחים, מסודרים כלכלית ונהנים מחיי מותרות שאתה מדבר עליהם.
"נכון. הם חלשים ופגיעים דווקא בגלל ההצלחה שלהם. זה מה שהופך אותם לגיבורים מעניינים. אדם שאין לו כלום ורוצה לחיות חיי מותרות זה משהו שאפשר להבין. אבל אדם שיש לו הרבה ורוצה עוד, או עסוק בשאלות לגבי העוד הזה, הוא דמות מעניינת יותר בעיניי. מכאן נובעת התופעה הייחודית ביותר בספרות המודרנית ובעולם המודרני - היעדר האושר. אנשים רבים מאוד פשוט לא מאושרים. דווקא כי יש להם מותרות. דווקא כי הם לא נאבקים על הקיום. תופעות של דיכאון, אלכוהוליזם, התמכרות לסמים, לסקס - הכל קשור לסוגיית המותרות. השגת המותרות מעלה את שאלת השגת האושר".
ורונזי, בן 52, יליד טוסקנה, הפך בשנים האחרונות לאחד הסופרים המוערכים והמצליחים באירופה, הרבה בזכות "כאוס רגוע", שיצא באיטליה ב-2005 וקצר שפע פרסים, והסרט שנעשה על פיו, "אי של שקט", שנני מורטי ביים וגם כיכב בתפקיד הראשי. עוד קודם ורונזי תחזק קריירת כתיבה ענפה ומגוונת. לאחר שסיים תואר בארכיטקטורה, מקצוע שהוא מצהיר שנהנה ללמוד ושנא לעבוד בו, הוא התחיל לפרסם קובצי סיפורים, שירים, מסות וכתבות עיתונאיות במקביל לעבודה כיועץ תוכן ותסריטאי בטלוויזיה האיטלקית. הרומן הראשון שלו פורסם עוד ב-1988. בישראל תורגם עד כה ספר אחד של ורונזי, "חייו האחרים", שזכה לביקורות מצוינות.
הוא גרוש, אב לשני ילדים בוגרים מנישואיו הראשונים ולילדה קטנה מנישואיו השניים. בשנים האחרונות הוא מחלק את זמנו בין מילאנו לרומא. סוגיית האושר האנושי, או היעדרו, הייתה ונשארה חמקמקה עבורו. "אני לא לא מאושר", הוא מחדד. "בוא נגיד ככה: אני לא בכלל לא מאושר, אבל בהחלט פעם הייתי לא מאושר. השיא של חוסר האושר מבחינתי היה אחרי התפרקות הנישואים הראשונים שלי, שלא נגמרו כל כך טוב. במשך תקופה מסוימת לא יכולתי לראות את ילדיי. זה הפך את שאר החיים ושאר השאלות על אושר למשניות".
איך התמודדת עם זה?
"בלי לראות את הילדים שלי, לשום דבר אחר לא היה טעם. עבדתי כמה שנים באינטנסיביות כדי למצוא פתרון למצב הזה. ברגע שהוא נפתר והגענו להסכמה ויכולתי לראות אותם יותר, הבנתי שהשיא של חוסר האושר מאחוריי. לעולם לא אהיה לא מאושר כל עוד אוכל לראות אותם. אז הכל נכנס לפרופורציות".
בישראל אומרים: "ילדים זה שמחה".
"משפחה היא הסיבה היחידה לחוש משהו בעל משמעות בעולם הזה. עצב, אושר, לא משנה מה, הם קודם כל שאלה של יחסים בתוך המשפחה. אני מוכן אפילו להרחיק לכת ולהגיד שזה לא מוסרי בעיני לסופר שכותב על הצד השבע של העולם, הצד שבו אין מאבק אמיתי על אוכל ומחסה לחורף - לעסוק בנושא אחר. להציג דמות שסובלת כי אין לה מספיק כסף? כי אין לה הצלחה בעבודה? שטויות. כסף והצלחה חשובים רק כשיש לך עם מי לחלוק אותם. התפיסה הזאת הנחתה אותי גם בחיי האישיים. תמיד השתדלתי לחוות בחיי המשפחה שלי את האושר העילאי האפשרי. בגלל זה התחתנתי ובגלל זה התגרשתי. בגלל זה עשיתי ילדים ובגלל זה התחתנתי שוב. חוויתי גם הרבה כאב סביב הגירושין, אבל זה לא הפך אותי לחסר אמונה ברעיון המשפחה. להפך".
חיי המשפחה של הגיבורים שלך רחוקים מלהיות מושלמים. יש שם אהבה אבל גם בגידות, סודות, אגואיזם.
"השאלה הגדולה היא שאלת האמונה. אני מאמין באהבה ובזוגיות ולכן אני מאתגר את עצמי ואת הדמויות שלי. האתגר יכול להיות קשה לפעמים אבל מה שמעניין אותי הוא היכולת של האדם להשתנות אפילו באמצע החיים, לשנות דפוס מסוים בחייו שפוגע בקשר הזוגי שלו כי הוא נחשף פתאום לאיזו תובנה שלא הייתה לו קודם. זה אף פעם לא המצב ההתחלתי. אנשים תמיד יימנעו מלהיות חכמים אם יתאפשר להם. ההבנה, או החוכמה, ננקטות רק אחרי שמוצו כל האפשרויות הגרועות האחרות. בהקשר הזה בני אדם הם כמו מדינות. אבל אסור לוותר על האמונה באהבה".
חששת שהגירושין ישפיעו קשה על ילדיך?
"זה לא חשש אלא ודאות גמורה שילדיי סבלו וסבלו הרבה מפני שהוריהם התגרשו. וכן, זה גם הדבר הקשה ביותר בלהיות אבא. הידיעה שאתה לא יכול להגן על ילדיך מפני כל תלאות העולם, מפני משהו שיפגע בהם. במיוחד כשאתה מעורב ביצירת אותה הפגיעה. אני חושב שזה משהו שנני מוראטי היטיב להראות במשחק שלו בסרט שעשה לפי הספר שלי. הוא שיחק באמצעות הפנים שלו את מה שאני כתבתי במילותיי".
איך אתה מסביר את ההצלחה הגדולה של הספר, של הסרט?
"האמת היא שאני לא יודע מה גרם לכך שדווקא הרומן הזה יצליח כל כך. אני מניח שזה שילוב של הרבה אלמנטים, כולל סתם מזל. אבל אני כן משוכנע שלפחות אחד מאותם אלמנטים הוא קיומה של המילה 'שקט' בכותרת שלו (במקור האיטלקי שם הרומן הוא "כאוס שקט" - י"א). כשבחרתי את הכותרת וכשכתבתי את הספר, לא העליתי בדעתי שכל כך הרבה אנשים רק מחכים להזדמנות לשלב את המילה הזאת, את השקט, בחיים שלהם. אפילו אם זה רק לקרוא ספר שמדבר על זה.
"לגבי הסרט, אהבתי אותו. נהניתי ממנו כצופה מן השורה. כמעט כאילו לא הייתי מעורב בו. מצד שני, זה היה תענוג גדול להקשיב למילים שכתבתי מבוצעות ונאמרות על ידי שחקן גדול כמו נאני מוראטי ושאר הקאסט המצוין. זו הייתה בהחלט חוויה נוגעת ללב, אבל ברור שהשיפוט שלי לחלוטין לא אובייקטיבי. כמבקר קולנוע אני חסר תועלת בהקשר הזה. למזלי, זה לא תפקידי כאן".
ורונזי טוען שההצלחה של השנים האחרונות, כולל פרס ה"סטרגה" - הפרס הספרותי היוקרתי ביותר באיטליה שקיבל עבור "כאוס רגוע" - לא גרמו לשינוי של ממש בחייו. "כשספר שלי מתקבל לא טוב אני מרגיש רע", הוא אומר, "אבל פה בדיוק נכנסות הפרופורציות. אני נזכר כמה הרבה יותר רע אפשר להרגיש בגלל עניינים חשובים הרבה יותר מדעתו של מבקר או מכירתו של ספר. אני מזכיר לעצמי שאין לי סיבה אמיתית להרגיש רע. אני שייך לצד בר המזל והמאושר של העולם. אני מתפרנס בכבוד מעבודה שתמיד רציתי לעסוק בה ומהנה אותי. אני גר באחת הערים היפות והיקרות בתבל. כל מה שאני צריך לעשות זה לשמור על הקיים".
ההצלחה לא יוצרת לחץ? הפרסום, הפרסים, התחושה שעכשיו, כשאתה סופר מצליח, יש לך יותר מה להפסיד?
"לא באמת. אין לי שום בעיה לחזור למצב שבו הייתי, נניח, לפני עשר שנים. זה לא היה מצב רע. כל מה שיש לי היום מבחינת כסף ופרסום זה נחמד מאוד לפעמים ומעצבן לפעמים, אבל בסופו של דבר העבודה היא אותה עבודה וכמות הכסף שאתה צריך כדי להתקיים בכבוד היא אותה כמות. גם לפני עשר שנים כתבתי למחייתי וגם היום אני כותב למחייתי. הייתי מרוצה מהחיים שלי גם קודם. נניח שאפסיק להצליח כעת, מה יקרה? מה אפסיד? אפסיד בעיקר כסף, כסף שיושב בחשבון הבנק שלי ולא באמת משנה את חיי. לא אהיה רעב ולא אהיה הומלס. לא אפסיק לכתוב.
"אני לא רוצה לשים שום תנאי על הכתיבה שלי. מה, אם אני לא מוכר כך וכך אני לא נהנה לכתוב? בשום פנים ואופן. אני לא רוצה להצטייר כמי שלא אכפת לו מקוראיו. בוודאי שאני כותב כדי שיקראו אותי. אבל כשנכנסים לשאלה של הצלחה כמותית ותגובות של מבקרים ומו"לים, זה פחות חשוב. אלות הגורל היו מאוד נדיבות איתי עד היום. אז אפשר לומר שיש להן אשראי אצלי. הן יכולות לקחת דברים ועדיין אגדיר את עצמי בר מזל".
הכתיבה הייתה עבורך חלום ילדות?
"כן בהחלט, הכתיבה הייתה החלום שלי כאדם צעיר והגשמתי אותו. כך שבהמשך לשאלתך הקודמת, היא לעולם לא תהיה מקור של חוסר שמחה עבורי. לעולם. אני חושב שזה הדבר העיקרי שמגדיר סופר. אתה צריך ליהנות מאוד מהעיסוק עצמו, לאו דווקא מהתוצאה. הרבה אנשים רוצים שיהיה להם ספר. מעט אנשים באמת רוצים לכתוב אותו. כשסיימתי לימודי ארכיטקטורה ידעתי שיש לי ביד מקצוע שאני יכול לעבוד בו אם לא אצליח כסופר. אבל לא היה לי ספק שלא אהיה ארכיטקט מוצלח במיוחד. ולמרות שאהבתי את הלימודים היה לי ברור שלא אוהב את העבודה. לגבי הכתיבה אף פעם לא הרגשתי ככה. אני אומר בכנות שהייתי מעדיף להיות סופר עני מאשר ארכיטקט או תסריטאי מצליח".
ספר על תהליך הכתיבה אצלך.
"זה תלוי אם אני ברומא או במילאנו. במילאנו אני מתעורר מוקדם כדי לשלוח את הילדים לבית הספר. ואז, אחרי שאני מקיים את חובותיי האבהיים ונשאר לבד בבית, אני כותב. עד שהם חוזרים. כשאני ברומא, השעות יותר גמישות. אבל גם שם אני מעדיף לכתוב בבוקר ובצהריים. אני מרגיש שהלילה הוא שעה דרמטית מדי. הדברים נראים לי תמיד מוגזמים בלילה, דרמטיים, תאטרליים, וכשאני קורא אותם בבוקר אני מוחק. אז חבל על העבודה הכפולה. שעות הבוקר הן מבחינתי שעות של פרספקטיבה יותר מדויקת. יותר מאוזנת. אולי אלה שאריות מהתקופה שהייתי עיתונאי. בלילה אין את מי לראיין, אז כותבים במשך היום. תגיד, מצב העיתונות הכתובה בישראל גרוע כמו בכל העולם".
חוששני שכן.
"לעיתונות הכתובה אין סיכוי לשרוד וגם אין לה זכות קיום כשהיא משרתת בעלי הון ואינטרסים פוליטיים. הדעה הרווחת היא שהאינטרנט חיסל את העיתונות המודפסת, אבל האמת היא שהיא חיסלה את עצמה. זה קרה מכיוון שהיא ניסתה להיות דומה לאינטרנט בלי יכולת לעשות זאת. ניסתה להעמיד פנים שהיא יכולה להיות ברוטלית כמו האינטרנט, מהירה כמו האינטרנט, לעסוק בחומרים מהסוג ובצורה שבה עוסקים בהם באינטרנט. השטיחה את עצמה יותר ויותר כדי למצוא חן בעיני הקהל שמצדו בכלל לא ביקש את זה ממנה והמשיך לצרוך חדשות באינטרנט. התוצאה היא שהתקשורת הפכה להיות צפויה".
היא לא הייתה ככה תמיד?
"באיטליה אני יכול לדעת מה כתוב בעיתון בלי לפתוח אותו אפילו. הכל ידוע מראש. אז בוודאי שלא אפתח אותו. חדשות במובן הכי צר שלהן אני יכול לקרוא באינטרנט, אז בשביל מה לקרוא עיתון? הסיבה היחידה שעולה בדעתי היא שאני יכול לקרוא בו משהו שלא חשבתי עליו, משהו מקורי, מיוחד, שונה.
הבעיה היא שהעיתונים מנסים ללכת הפוך. מנסים לתת לקורא את מה שהם חושבים שהוא רוצה. משהו שהוא מסכים איתו. אבל הקורא יוכל תמיד למצוא את זה יותר מהר ויותר טוב באינטרנט. ככה העיתונות מחסלת את עצמה. היא תשרוד רק אם היא תשמור על העצמאות והייחודיות שלה כמדיה מודפסת ולא תנסה להתחנף לא לקוראים ולא לבעלי ההון ולא לפוליטיקאים. העיתון המודפס, הנייר, היה ואולי יישאר יותר נוח לפיזיולוגיה האנושית מאשר צג נייד. הם פשוט חייבים להפסיק להיות כל כך צפויים מראש לעזאזל".
זו הסיבה שנטשת את עולם העיתונות?
"האמת היא שזו לא אידאולוגיה. במשך השנים ההתפרסות על מספר תחומים הייתה בעיקר כורח. צריך להתפרנס ועדיף להתפרנס ממשהו שקרוב פחות או יותר לכתיבה מאשר ממכירת נעליים. אבל כיום, בגיל 52, אני יכול בהחלט להגיד שהכתיבה שבה אני רוצה לעסוק ושבה לדעתי אני הכי טוב היא פרוזה. אני שמח שהתנסיתי בדברים אחרים. אני שמח בעיקר מכיוון שדרך ההתנסות הבנתי שאני לא טוב בזה. אני לא טוב בכתיבה עיתונאית מכיוון שאני מחפש תמיד עומקים וזוויות שלא מתאימות לעיתונות. הכתבות שלי תמיד היו ארוכות מדי, או קצרות מדי, או אירוניות מדי, או עגולות מדי וכך הלאה".
וכתיבה לטלוויזיה או לקולנוע?
"אני לא טוב בכתיבת תסריטים או סדרות או מחזות לתאטרון, מכיוון שלכתיבה כזאת צריכים להיות הרבה שותפים ואני לא טוב בלכתוב עם שותפים. אני לא אוהב שמבקשים ממני לשנות דברים בכתיבה כדי להתאים למדיום. זה לא שיש לי התנגדות עקרונית לסופרים שכותבים לטלוויזיה. יש הרבה סופרים שכותבים לטלוויזיה ולקולנוע וכשזה מצליח משלמים להם יפה וזה מאפשר להם את החופש הכלכלי לכתוב רומנים. רק שאני גיליתי שאני לא טוב בזה. זה לא שאי אפשר להגיע לעומקים בכתיבה לקולנוע. הסרט 'אמריקן ביוטי', לדוגמה , הוא יצירה ספרותית נהדרת. הייתי גאה לכתוב תסריט כזה".
הכתיבה לעיתון ולטלוויזיה השפיעה על האופן שבו אתה כותב ספרות?
"אני חושב שלא. יש הבדל עצום בין כתיבה לטלוויזיה לכתיבת רומן. הבדל כל כך גדול שאני לא בטוח איזו השפעה הייתה יכולה להיות לזה על הכתיבה הספרותית שלי, מעבר להשפעה הבסיסית שיש לכל דבר שאתה עושה על עיצוב האישיות שלך. בדיעבד אני חושב שהסיבה שהפסקתי לכתוב תסריטים וכתבות לעיתון. הרגשתי שזה מרחיק אותי מהספרות, לא מקרב. דווקא לימודי הארכיטקטורה בגיל צעיר, למרות שלא עבדתי במקצוע הזה יום אחד בחיי, משפיעים הרבה יותר. אתה יודע מה גתה אמר על ארכיטקטורה?".
שזו מוזיקה שקפאה בחלל.
"בדיוק. בראבו לבתי הספר בתל אביב. אני מוצא את עצמי חושב הרבה בכתיבה על עקרונות של קומפוזיציה, על תכנון, על השתלבות בנוף, על היסטוריה של אמנות. כל מיני דברים שצצים לי מהלימודים למרות שעברו מאז כבר 25 שנה".
מהו תפקיד הסופר בעולם של ימינו?
"אני זוכר שהסופר אלברטו מוראביה אמר בראיון לקראת סוף חייו שסופרים באיטליה בזמנו - אלה היו שנות השמונים המאוחרות - לא נחשבים כלל. אפס. הוא הדגיש זאת. א פ ס מאופס. מוחלט. אני לא חושב שהוא דיבר רק על עצמו ואני לא חושב שהוא דיבר רק על תקופתו. אין לי ספק שהוא צדק. התפקיד היחיד שיכול להיות לסופר, היום כמו פעם, זה שיקראו אותו. לא בהכרח שיקשיבו לו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם