דבש, הכל דבש: ראיון עם גל סלומון
עד היום ניגשים ברחוב לאמא שלה וקוראים לה יעלי, הדמות שגילמה ב"גבעת חלפון אינה עונה". אבל גל סלומון, בתה הצעירה של ניצה שאול, תמיד חלמה להצליח בזכות עצמה. האמת, כשתפקיד הבכורה שלך בקולנוע הוא ב"היום השלישי", הסרט הראשון שמביים משה איבגי, הסיכוי נראה לגמרי לא רע
קבעה להיפגש בגלידריה בבת גלים עם חברה ששירתה בבסיס צבאי במקום. השתיים ישבו, פטפטו וצחקו, וכשהתחילו השיחות על הצבא סלומון חיפשה מצית לסיגריה שתעביר את הטעם של הגלידה.
היא ניגשה לאישה שישבה בסמוך וביקשה ממנה אש. "תגידי", אמרה לה האישה, "את שחקנית במקרה?". סלומון , בסך הכל בוגרת מגמת תאטרון בתיכון, ענתה שכן. "שמי אורית אזולאי ואני מלהקת. אנחנו מחפשים מישהי לסרט חדש של משה איבגי. אולי תבואי לאודישן?".
סלומון השיבה שתשמח וחזרה עם סיגריה דולקת לשולחן. היא לא סיפרה על השיחה לחברתה ומאוחר יותר, גם לא שוחחה על כך גם עם אמה, השחקנית ניצה שאול. ככה עדיף, כדי לא לקלקל את הפנטזיה, כדי להתענג בסתר על המחשבה שיש סיכוי שהתפקיד הראשון שלה בקולנוע יהיה בסרט עם איבגי. חוץ מזה היא לא הייתה בטוחה שהאישה עם המצית באמת תתקשר.
אבל אזולאי אכן התקשרה, כמה ימים אחר כך. היא הציעה לסלומון לבוא להיבחן בדירתה. בשלב הזה היא ואיבגי היו קצת מיואשים. 13 שנה עבד איבגי על התסריט של "וביום השלישי" בשיתוף עם אסתר נמדר וורד פוסט. זו לו הפעם הראשונה כבמאי, והוא ואזולאי חיפשו בנרות שחקנית שתגלם בסרט את הדמות של ניקול. ואז הגיעה סלומון. "לא חשבתי שאיבגי יהיה שם באודישן", היא אומרת. "זה היה מאוד מרגש. ישבנו לקפה ודיברנו ואחר כך עשיתי את האודישן והרגשתי שלא הלך לי כל כך טוב. נתנו לי לעשות איזו סצנה שאני בתחנת משטרה והחוקר מטריד אותי. היה כתוב שאני צריכה לבכות אבל מרוב התרגשות לא הצלחתי. רק כשיצאתי מהדירה בכיתי קצת לבד".
סלומון בת ה-21 היא הבת הצעירה של השחקנית ניצה שאול והמנצח דורון סלומון. היא נולדה בתל אביב ובמשך שנים למדה ריקוד (בלט, סטפס) ותאטרון בתיכון עירוני א'. חלמה ללמוד משחק כבר מילדות אבל לא העלתה על דעתה שהצ'אנס הראשון שתקבל בקולנוע ידלג בחינניות על סרטי סטודנטים ויקפיץ אותה ישר למסכים בסינמה סיטי.
הסרט, שיעלה לאקרנים ב-28 בחודש , מספר על מציאות אלימה וקשה בישראל דרך שבע דמויות שדרכיהן מצטלבות. הכל קורה ביום אחד, שבו המציאות לא נראית אמיתית לנוכח אירועים חסרי שליטה שמתרחשים במדינה. כבר בפתיחה מואשם איבגי, המגלם את אלישע, בעל פאב, בתקיפה מינית של אישה מבוגרת. סלומון מגלמת את ניקול, בחורה צעירה מאופקים שמגיעה לתל אביב. לאורך כל הסרט היא מסתובבת בשמלה אדומה ומחפשת אחר אהובה, תייר אמריקאי שהבטיח לה שייקח אותה איתו לחו"ל. היא מבקשת מאיבגי לינה ללילה בתקווה שאהובה ייצור עמה קשר.
מלבד סלומון ואיבגי משתתפים בסרט גם אפרת בן-צור, הילה פלדמן, שרון אלכסנדר, עלית קרייז, לימור גולדשטיין ועוד. ארבע מהשחקניות שם - סלומון, בן-צור, פלדמן וקרייז - זכו ביולי האחרון בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים. באופן מפתיע סלומון לא ידעה אפילו שהיא מועמדת בכלל בקטגוריה שבה זוכה בדרך כלל רק שחקנית אחת. "בזמן הטקס הייתי בעבודה", היא אומרת. "מלצרתי באיזה בית קפה ולא חשבתי בכלל על הסרט. פתאום באמצע המשמרת מצלצל הטלפון שלי. לא יכולתי לענות ורק אחר כך הסתכלתי לראות מי התקשר. זה היה איבגי. התקשרתי אליו והוא אמר לי שזכיתי בפרס. מצאתי את עצמי עומדת במטבח של בית הקפה עם סינר ובוכה. הבעלים של בית הקפה שחררו אותי כשהם שמעו שזכיתי אבל לא הספקתי להגיע לטקס כי הוא התקיים בירושלים. חבל, כי היה חשוב לי להיות שם, אבל אף אחד לא הודיע לי שאני בכלל מועמדת. אולי הם לא הצליחו לתפוס אותי במשך התקופה הזו כי עבדתי מהבוקר עד הערב".
האודישן לסרט התקיים כשסלומון הייתה חיילת (בהתחלה בתפקיד מסווג עליו היא לא יכולה להרחיב ואחר כך כפקידה בקריה). אחריו קיבלה שיחה נוספת מאיבגי וחבורתו. הם ביקשו שתגיע לאודישן נוסף והפעם שתלבש שמלה. "הייתי נורא טום בוי באודישן הראשון ורצו לראות אותי נשית יותר, כי ניקול יותר נשית ממני". יותר מהפחד לא לעבור את האודישן, סלומון חששה שגם אם תתקבל, הצבא לא יאפשר לה להשתחרר לצילומים. מאוחר יותר קיבלה הודעה שהיא בפנים, ושהצבא אישר לה דחיית שחרור של 20 יום. "הצילומים היו חוויה מדהימה ונורא לא מציאותית בגלל שעדיין הייתי בצבא. הייתי מחליפה את המדים לשמלה בשירותים ויוצאת לצילומים בים".
כדי להתכונן לתפקיד החליטה סלומון על דעת עצמה לנסוע לאופקים ולנסות להבין מאיפה מגיעה הדמות אותה היא מגלמת. בהתחלה ליוותה אותה ידידה של איבגי שמתגוררת במקום, מאוחר יותר סלומון העדיפה להסתובב שם לבדה. "גרתי כל החיים שלי בתל אביב ויש בזה הרבה יתרונות אבל גם יש בזה חיסרון. מצאתי את עצמי עם איזו סטיגמה על האנשים שגרים באופקים. אז נסעתי וזו הייתה חוויה נורא מעניינת. בפעם הראשונה החברה של איבגי עשתה לי סיור והכניסה אותי לתיכון שם. היא התקילה אותי בכל מיני שאלות כמו מה אני מתכוונת לעשות עם הדמות, ולאן אני מתכוונת לקחת אותה. הבנתי שזה לא ילך ככה כי זה מקשה עליי, ושאני צריכה לנסוע לבד ולמצוא את הדרך שלי. אז פשוט עשיתי את זה. לבשתי שמלה ונסעתי". למה השמלה? היא אומרת ששמלה מייצגת בעיניה חופש וניקיון פנימי, כי "מצד אחד שמלה היא משהו ילדותי אבל מצד שני נשית ולא מודעת".
אז היא נסעה לאופקים לבד, וחיפשה מישהו שיוכל להכיר לה את העיר. בגלל שהגיעה בשעת צהריים כל
סלומון היא מאלה שנראות כאילו השיער שלהן מריח טוב גם מרחוק. היא יפה, דומה מאוד לאמה, ובוגרת לגילה. היא מגוננת על משפחתה בשיחה ולא מנדבת הרבה מידע מתוך איזה רצון לשמר לעצמה מקום פרטי. אחותה הגדולה איטן, מוזיקאית וזמרת בוגרת רימון, עברה לפני כשנתיים וחצי תאונת דרכים קשה ומתאוששת בבית. במהלך הפגישה היא מתקשרת כדי לשאול אם הכל בסדר ואיך הולך הראיון. סלומון עונה שבסדר ומסבירה שאחותה קצת דואגת לה. בכל זאת מדובר בראיון ראשון בחייה.
כשאני שואלת מה השריטה הכי גדולה שלה, היא עונה שיש לה כמה שיגעונות קטנים כמו להיות לבד ולשמוע מוזיקה, לעשות שטויות ולהצחיק אנשים. אין לה רצון לשטוח את דעותיה על העולם למרות שיש לה כאלה. ככל שזה ישמע פשוט היא רק רוצה לשחק. כשקיבלה את התסריט חשבה שהוא חזק וקשה. לא דומה לשום סרט שיצא לה לראות. "לסרט יש אמירה חברתית חזקה אבל למרות שהדמויות מיוחדות הן עגולות ואפשר להזדהות איתן בקלות. בפעם הראשונה קראתי כדי להבין את העלילה, עוד לפני שהתרכזתי בתפקיד שלי. הבנתי שזה תסריט קשה כי כל דמות עברה משהו קשה בחיים שלה. כל אחת מהדמויות בעצם מנותקת מעצמה ומהסביבה. אני מוצאת בזה הרבה יופי כי דווקא כשכל העולם קורס מסביב או כשהמצב האישי והחברתי מידרדר, אנשים מוצאים אחד את השני. אני יודעת שלסרט יש אמירה חברתית ופוליטית ברורה אבל אני לא רוצה להיכנס למקום הזה".
למה לא?
"כי התפקיד שלי מתחיל ונגמר בזה שאני שחקנית בסרט, ומה שאני אמורה להעביר צריך לקרות דרכו ולא אחרת".
במהלך העלילה עוברת דמותה הטרדות והצקות. שוטר מטריד אותה מינית בתחנת המשטרה, שיכור בפאב מציק לה, גבר בחוף הים נטפל אליה והבחור שעוזר לה לסלק אותו גונב לה את התיק ובורח. עם זאת, האקטים הלא נעימים האלה תמיד נשארים בגדר איום לא ממומש. הצופה מריח את הסכנה ובדיוק כשהוא בא לטעום אותה היא נעלמת. במציאות הרגישה סלומון לא נעים במהלך ההטרדות האלה. במיוחד בסצנה לצד השוטר שבה יש רמיזה מינית מפורשת. גם שם ניקול, דמותה של סלומון, בורחת לפני שמשהו יקרה. היא מספרת שלמרות הקושי הרגישה מוגנת בזכות הצוות ובמיוחד בגלל משה איבגי.
על איבגי היא מדברת, כצפוי, ביראת כבוד עצומה. את העובדה שבחזרות הוא שיחק מולה כמעט את כל התפקידים כדי להדגים היא מציינת פעמיים. לשאלה איך היה לעבוד איתו היא אומרת שהיה מאוד אבהי מצד אחד ומצד שני תמיד בגובה העיניים. "איבגי נתן לי להרגיש הרבה ביטחון והרבה הגנה. בגלל שלא היה לי ניסיון עשינו הרבה חזרות. הייתי מגיעה אליו למפגשים והיינו עובדים על זה. אי אפשר לא להתרגש מהנוכחות שלו כשהוא שם אבל מצד שני הוא בנאדם כל כך חם, חסר פוזה, אמיתי וישיר שגורם לך להרגיש בנוח ומוציא ממך משהו טבעי. היה נורא כיף לעבוד איתו וסמכתי עליו במאה אחוז כבמאי. אני חושבת שזה שהוא שחקן מאפשר לו להבין יותר כי הוא בא משם. הוא היה מאוד מקצועי, מאוד בטוח בעצמו ורגוע על הסט, אבל הייתה ההתרגשות של משהו חדש. זה בטח בגלל שזה הסרט הראשון שהוא מביים".
על הנייר, סולומון הייתה יכולה למצוא ניסיון מקצועי גם בבית, לבקש מאמא שלה עצות טובות. אבל זה לא קרה, וזה אפילו לא נשמע לה הגיוני. "יש לי במאי ואני צריכה להקשיב לו וללכת בדרך שלו ולא לערב מישהו אחר בתהליך העבודה. אמא ממש לא נעלבה. היא הבינה לחלוטין ונתנה לי למצוא את הדרך שלי". היא מודעת לציפיות ממנה כבת של, אבל לא נותנת לזה להפריע לה. "זה גרם לי להבין שאני צריכה להוכיח את עצמי כפול. אנשים יגידו כל החיים שהשגתי משהו בגלל אמא שלי ותמיד יהיו השוואות. זה משהו שלמדתי להסתגל אליו ולחיות איתו. תמיד סלדתי מפרוטקציה. רציתי להרגיש שאני עושה בזכות עצמי למרות שיש את הפן של "אני הבת שלה". אין בזה שום דבר פסול. בסופו של דבר גם אם אני הבת שלה ויראו שאני לא טובה במה שאני עושה, אז יגידו שזה לא טוב - לא משנה מי אמא שלי. יש עדיין אנשים שבאים לאמא שלי וקוראים לה יעלי וזה מדהים שאחרי כל כך הרבה שנים זה קורה, אבל זה לא שאנחנו יוצאים החוצה ומחכים לנו מיליון צלמי פפראצי מתחת לבית".
בילדותה התלוותה פעמים רבות לאימה וצפתה בה מופיעה בהצגות ילדים. היא הייתה מסתובבת מאחורי הקלעים, בין הרקדנים, בתוך מחסן התלבושות. כשלא הייתה שם העבירה את זמנה בבית המשפחתי ששכן בלב מרכז התרבות התל אביבית, ליד הקאמרי ובית אריאלה. בבית היא זוכרת את אביה מנגן, ואת אמה משננת טקסטים במקביל בזמן שהטלוויזיה פתוחה ברקע. "באופן בלתי נמנע זה מאוד בועתי לחיות כאן בתל אביב. אבל אני חייתי בבועה שהייתה בתוך בועה כי הייתי רוב הזמן בסטודיו למחול או בהצגות ילדים של אמא שלי. הבועתיות לא פגעה ביחס לעבודה. גם אבא שלי וגם אמא שלי תמיד עבדו מאוד קשה. הם השרישו אצלנו את הידיעה שכדי להשיג את מה שאתה רוצה אתה צריך לעבוד קשה. כל החיים שלי אני רואה את אמא שלי לומדת, קוראת ספרים, יוזמת, כותבת ומשכילה את עצמה, וככה גם אבא שלי. אני נהנית מהעבודה, זה משהו שהוא ממכר בעיניי. אבל חשוב לי להצליח בעצמי ולא בזכות הייחוס המשפחתי".
אמא ראתה כבר את הסרט?
"כן. היא התרגשה מאוד. היא כמובן הגיעה כאמא שלי ולא כשחקנית. אפילו שלא הייתה מעורבת בתהליך היא הייתה נרגשת מהתוצאה הסופית. הייתה חשובה לי דעתה אבל ברור לי שהיא פחות אובייקטיבית בביקורת שלה כי היא אמא שלי".
למי את חושבת שיהיה יותר קל להסתדר: לניקול בתל אביב או לגל באופקים?
"זו שאלה מעניינת. אני חושבת שלגל באופקים היה יותר קל. אני פשוט באה ממקום שאני רואה יותר טיפוסים כי אני גרה במרכז תל אביב. אז מכורח העניין יש שם הרבה סוגים של אנשים ואני יודעת איך להתמודד איתם כי התרגלתי. ניקול צלחה את הביקור בתל אביב בהצלחה אבל זה לא אומר שהיה לה יותר קל. יכלו לקרות לה דברים הרבה יותר גרועים ממה שהיא חוותה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם