קטן למידותיה: על האלבום החדש של זהבה בן
"לילות בבית", החדש של זהבה בן, בולט לטובה בסביבת הפופ המזרחי הרדוד, אבל לא ממש עומד בקריטריונים של זהבה עצמה
זהבה בן , ''לילות בבית'' (פליי רקורדס)
זהבה בן צילום: יח''צ
פרט לעובדה שזהבה בן מייצגת את אחד השורשים הכי עמוקים במסיבת החפלה שמתחוללת כאן כבר כמעט שלוש שנים, יש לה גם קול ייחודי והגשה אותנטית - משהו שרוב השפיצים של הז'אנר לא יוכלו לנכס לעצמם גם בעוד 20 קיסריות. מזל (או, ליתר דיוק, חוסר שלו) ובעיקר ניהול כושל הפכו את הקריירה של בן לקטסטרופה שאפשר לשמוע עליה רק בשירי דיכאון, כאלה שאפשר בקלות לשלוף מהרפרטואר שלה.
בואו להיות חברים של "רייטינג" בפייסבוק
באלבום החדש, "לילות בבית", יש נגיעות קלות ביותר בתקופות השחורות שלה. רוב הזמן בן מנסה להשתלב בחפלה עם שירים מקפיצים, וזו הבעיה המרכזית שלו: מעט מהשירים כאן מצליחים ליישר קו עם הקול העצום שלה. יש פה כמה להיטים לרחבת הריקודים, למשל "מתי חתונה", העשוי היטב ו"תהיה גבר" המידבק, אבל עיבודי הדאנס האגרסיביים - אחת המכות היותר קשות של הז'אנר - לא מחפים על שירים בינוניים כמו "אהוב שלי" או "הלב יודע", דואט פושר עם דודו אהרון, שמצטרף לבן גם ב"פעם בחיים" (שהפך ללהיט בזכות לחן קיטשי במיוחד).
שני הדואטים הללו ממחישים את הפער שבין בן, זמרת מלאת מבע, ובין אהרון - זמר בלי שמץ של ייחוד. שיתוף פעולה די מפתיע עם שי גבסו הוליד את "שוכחת לזכור", השיר הטוב באלבום ואחד היפים ברפרטואר של בן בכלל, שכולל בסופו גם סולו גיטרה מצמרר. גם הדואט "שנינו לעולם" עם מושיק עפיה - זמר בליגה של בן, שקולו משתלב יפה עם שלה - לגמרי עושה את העבודה בעזרת לחן מדליק. בן היא באמת זמרת מעולה, ואפשר לשמוע את זה גם בשירים היותר מבאסים באלבום, למשל "שיכורה". באופן כללי "לילות בבית" הוא ממש לא אלבום רע יחסית לזבל שמציף את השוק, אבל בהתחשב ביכולות של בן, הוא פשוט לא מספיק טוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם