גן החלומות השבורים: יהונתן גפן חוזר לטלוויזיה החינוכית
ביקור מולדת ומסע בזמן אל הטלוויזיה החינוכית, כולל חשיפה בלעדית של המחסן
ברוך הבא לאולפני הטלוויזיה החינוכית ברמת אביב. בחרדת קודש חילונית אני נכנס אל מחסן הרקויזיטים של החינוכית, שיכול להיות לוקיישן אידאלי לסרט אימה. בובות מרוטות, חלקן חסרות גפיים, תלבושות מסמורטטות ומטולאות, וגם השלד המחייך של שיעורי הביולוגיה של יוהנה פרנר, מזכירים לי בן רגע עם דודלי עולם ילדות שלם שקפא - גן החלומות שבורים שאין לדעת אם אפשר לאחות ולהחיות אותם מחדש.
הנה קיקשתא הראשון והדגול, נזקק בבהילות לניקוי יבש. הצב בץ מתחבק בחושך עם שבי השבלול, פרפר נחמד עם כנף אחת, מריונטה הנוזלת מחוטים סבוכים בדמותה של ציפי מור הצעירה. שלמה ניצן בולט בהיעדרו.
גם מנהל המחסן איציק, נשמה טובה הכלואה בין עשרות מדפים מאובקים, נראה כאחת הבובות עם ראשו הקירח והגדול, חיוכו המצויר ומשקפיו עבי הזגוגיות שמאחוריהם מתלחלחות עיניו כשהוא מדבר על אוזה האווזה ונולי האפרוחית כאילו היו הילדים הביולוגיים שלו.
השהייה במחסן גורמת לי בהתחלה הנאה עילאית. יכול להיות שאני נמצא כעת במקום היחיד בעולם הטלוויזיה של ימינו שאין בו טאלנטים וסלבריטאים, שופטים והדחות.
ואז, כשאני חושב שאולי אני אכן נמצא בעולם הולך ונעלם, עולם של חלומות לא רווחיים, זה עושה
לי קצת עצוב. האם יש פה מישהו לעזאזל שיוכל לתת לי הרצאה על תולדות המקום הזה שהוא לא רק טלוויזיה לימודית אלא גן החלומות השבורים שלנו. ומתי כבר לעזאזל תגיע המונית שהזמינו לי לפני חצי שעה?
ב-1964 הוקמה תחנת הטלוויזיה במימון קרן רוטשילד, ולא ממש ידעו איך לקרוא לחיה הזאת שדי הפחידה את הממסד. אני מתאר לעצמי שגם אז היה הפחד שהשלטון ינסה להשתמש באמצעי התקשורת רב העוצמה הזה לתעמולה לאומית. פעם סיפר לי חבר עיתונאי שעבד בטלוויזיה הסובייטית שהיו להם שם שני ערוצים. בערוץ הראשון פרופגנדה של הקרמלין, ובערוץ השני - קצין בכיר של הק.ג.ב שאומר: "נא לעבור מיד לערוץ הראשון, ספסיבה."
כמי שסבור שאי אפשר לחנך בני אדם אבל אפשר ללמד אותם ולקוות שידע יעשה מהם בני אדם חכמים ואנושיים יותר, אני לגמרי מבין למה השם הראשון של הערוץ היה "המרכז לטלוויזיה לימודית." ואכן, משידורי הבכורה של הערוץ במרס 1969 (עם ברכה נלהבת של שר החינוך זלמן ארן) הפיקה הטלוויזיה הלימודית שיעורים מצולמים בביולוגיה ומערך מרשים של שיעורי אנגלית ומתמטיקה שבהם המורים היו גם התסריטאים וגם המגישים.
בהתחלה שעה ביום, אחר כך גם שעתיים, וכשהתחילו שנות השבעים התרחבו תחומי הפעילות, וצצו לראשונה התכניות הקלאסיות היום שהיו איכותיות גם אז: "רגע עם דודלי," "מה פתאום" ו"שכונת חיים."
ב-1978 עלה איזה רעיון למגזין נוער קליל. "זהו זה" התפתחה לתכנית בידור מטורפת איכותית, שבסוף נמכרה ל"רשת" כמשבצת בידור מרכזית, ולשמחתנו
ב-1983, אחרי שגם אני חזרתי מלבנון, נפגשתי עם הטלוויזיה הלימודית, ככותב לגרסה הישראלית של "רחוב סומסום," חוויה שהייתה גם מעין טיול שנתי של ילדים היפר-אקטיביים וגם סדנה שאין כמוה לכתיבה לילדים בגובה העיניים והאוזניים.
ברחוב סומסום התנסיתי לראשונה בכתיבה קבוצתית שמנסה להעביר "ערכים" (המילה המתעתעת הזאת) בסיפורים קצרצרים ובדרך כלל מצחיקים. התסריטאים והבמאים, ובראשם יוצר הבובות ג'ים הנסון של התכנית המקורית, הגיעו מאמריקה למעין מחנה עם לינה בקיבוץ שפיים, כדי ללמד אותנו איך עושים את זה.
לפתע מצאנו את עצמנו, אנשים מבוגרים וחלק מאיתנו גם די נשואים והורים טריים, מרותקים לאיזו קייטנה (כאילו לא מספיק לנו המילואים). אני הייתי בחדר ילדים קטן עם האמן אבנר כץ. בחדרים אחרים היו איציק ווינגרטיין ואבירמה גולן (נערה יפה ותכולת מבט שקצת התאהבתי בה, אני חושב). היו עוד כותבים אבל אני לא זוכר את כולם, ככה זה בחברים של מילואים.
מוקדם בבוקר קמנו והתחלקנו לצוותים ולמשימות כדי לכתוב לבובות ולאנשים חיים. המורים האמריקאים נתנו לנו משימות ערכיות. למשל: אם בא לרחוב סומסום דייר חדש, איך מתייחסים אליו הבובות והאנשים, דיירי הרחוב הוותיקים? האם בנץ לא יבאס אותו? יונה עטרי לא תעצבן אותן? האיכות של התוכנית הזאת, לדעתי, היא בכך שהיא אכן חרתה על דגלה אפשרות של יחסי שכנות טובים בין אנשים ובובות מכל מין, צבע ולאום, דגל שגם כיום הוא די מושפל.
בלילות, קשה היה לנו להירדם במיטות הנוער החורקות של המשק. אבנר ואני היינו צריכים לחשוב על דמות ישראלית מרכזית, מעין סמל לאומי במקום ה"ביג בירד" של האמריקאים. הפורמט של "רחוב שומשום" כבר נמכר ליותר ממאה מדינות. לירדנים למשל, במקום הציפור הגדולה היה נשר קשה יום שנראה כאילו בקע מהביצה רק כדי להפחיד ילדים. "קיפוד"? שאלתי את אבנר אחרי שלגמתי יפה מבקבוק הקוניאק הזול שהוא הוציא מתיק העבודות שלו. "נעלי בית עם משבצות," אבנר אמר, ושתינו עוד קצת, אולי בתחילת הדרך שבסופו של דבר כמעט תחסל את הלבלב הלירי שלי.
וככה נולד קיפי בן קיפוד, ונגזר דינה של שרי צוריאל להיות שרויה שעות וימי צילום רבים בתוך תחפושת כבדה של קיפוד ישראלי זקוף וגאה. כמובן שבקפיטליזם כמו בקפיטליזם - העסק הזה, כמו כל כך הרבה עסקים בחינוכית, היה הכול מלבד רווחי ליוצרים.
מאוחר מדי יתברר לכולנו שכל הזכויות של הרעיונות, השירים, המצאת הדמויות וכו', הופקעו מאיתנו לטובת הערוץ הציבורי האמריקאי.
אבל לנאיביות הסוציאליסטית הצעירה שלנו היה גם צד חיובי. הקשרים שלי עם איציק ועם אבנר הפכו לרעות נפש ולעבודה משותפת בתיאטרון ובספרים. וגם היום, בכל פעם כשאני פוגש את אבירמה אנחנו מחליפים איזה חיוך קיפודי נבוך למרות שלא היה בינינו אלא שומשום.
אחד המורים שאיתם שמרתי על קשר שנים רבות היה נורמן, ראש התסריטאים המבריק של ההפקה האמריקאית. מאז אותו קורס, במשך שנים לא מעטות, ההורים היהודים העשירים שלו היו שולחים אותו להילטון כדי למצוא כלה יהודיה ראויה ואיכשהו תמיד הוא היה מסתפק בנערת ליווי איכותית שהוא היה מתאהב בה ורוצה להציל אותה מעבודתה. אני חושב שנורמן מאוד אהב את חופשות הקיץ שלו בארץ שלנו.
כל מי שמגיע למקום החשוב והאיכותי הזה, האפוף בנוסטלגיה חיובית ובכוונות טובות, מתפלא כמה מעט הסברה וידע ארכיוני יש או נכון יותר אין כאן. גם אחרי 45 שנה, בבניינים המתקלפים והדהויים שמשמרים את חוויות הילדות של כה רבים, יש לך הרגשה כאילו הגעת לאיזה מוסד ממשלתי בחצי שביתה, וכמו בבית חרושת משובח ועסוק, המקום רוחש אנשים טובים ומוכשרים, אבל אין כל חדוות מרקטינג ורייטינג.
אם יצא למישהו מכם לבקר באולפני הרשתות הממלכתיות במדינות המערב, הוא יודע כמה משקיעים שם בהיסטוריה כתובה ומקוונת משום שהמשקיענים האלה יודעים היטב שאם אתה לא מכבד את ההיסטוריה שלך, ההיסטוריה לא תכבד אותך בחזרה.
אני זוכר כמעט ביראת קודש את הביקור באולפני הבי-בי-סי בלונדון. חדר קבלת הקהל שם הוא ארמון של תהילה; מכשירי טלוויזיה מראים לך בלופ מרשים את ההיסטוריה המפוארת של הרשת הממלכתית של שידורי בריטניה, מקולו של דילן תומס הצעיר הקורא משיריו, סדרת הקרקס המעופף של חבורת מונטי פייטון ועד תכניות הילדים הקלאסיות, סרטי הטבע וסדרות המתח המשובחות. וכמובן שיש חנות מתנות שבה אתה יכול לרכוש בסכום צנוע כל די-וי-די יקר מפז מתוכניות הערוץ.
באולם המבואה של החינוכית שלנו, מלבד מסך טלוויזיה מטושטש שבו אתה רואה את חביתוש לנצח, אין חוברות כרומו שמספרות על איך כל זה התחיל, וכמובן שאין חנות מזכרות שבה הייתי רוכש בשמחה בובות של מוישה אופניק ומחזיק מפתחות עם צוות "זהו זה."
עם כל רצונם הטוב של המנכ"לים והעובדים, כנראה שחסרה עוד קצת שאיפה להנצחה ולכבוד שמגיע לערוץ החלוצי הזה, שאחראי על החלומות השבורים שלנו ושל והילדים שלנו.
לתוכניות הפטפטת האין-סופית של הערוצים המסחריים יש ידע אינטרנטי ופרסום אגרסיבי. אין שום סיכוי שמישהו ממשתתפי התכניות האלה ייעלם לגמרי (אלא אם כן מישהו מחסל אותו פיזית). בעולם החדש והאכזרי הזה שמורכב מהצצות למדיחים ומודחים, אם מישהו נעלם (סוף-סוף) והודח מאיזו תחרות מטופשת בערוץ השני, הוא עובר מיד לאולפן השקוף, הרדוד כמוהו, שם ילהג את עצמו לדעת עם איזו מלכת יופי לשעבר.
לא תודה. לקישקשתא אולי אין סוכן אישי, אבל יש לו כבוד, והיום הוא לגמרי מרוצה להיות קריין רצף של החינוכית. אין לו כל בעיה לגלם גם פרזנטור חביב של מועצת החלב כל עוד לא ייאלצו אותו לרקוד עם איזו פליטת ריאליטי מעורטלת לקידום אגרסיבי של יוגורט.
גם את שלמה ניצן מ"רגע עם דודלי" לא תתפסו ולו לרגע באיזו תוכנית מביכה בערוצי זיהום התודעה. המפגש האחרון שלי עם החינוכית של ימינו, שהתכנים שלה איכותיים ביותר גם היום, הייתה לפני כחודשיים: פגישה עם הפרופ' יורם יובל בתוכניתו המשובחת "שיחת נפש," אולי תוכנית הטלוויזיה היחידה שהשתתפתי בה בשנים האחרונות שאין לה עשרים כותבים ואין בה דאחקות.
למרות שלא היה קל לשפוך את נפשי הדוויה בערוץ הלימודית והייתה חבילת קלינקס מכובדת לידי, לא טפטפתי בהקלטה, ורק כשיצאתי מהאולפן אל החניון החשוך ואל גשם פתאומי הרגשתי מועקה שאפשר לקרוא לה מועקת הטלוויזיה הממלכתית.
"היה לך קשה ב'שיחת נפש,"?' שאלה אותי איזו עורכת מדופלמת שסיימה יום עבודה קשה. "לא," אמרתי לה, "דווקא היה מאוד מעניין." "אז למה אתה בוכה"? "כי כבר שעה וחצי אני מחכה למונית." ואם תרצו, זה כל הסיפור של הערוץ המשובח והכמעט סודי הזה.
זה לא מספיק שיש תוכניות איכות. כדאי גם שהבירוקרטיה תעבור סוף-סוף למילניום הנוכחי, שהעובדים ישתכרו יפה ושהמוניות יגיעו בזמן. כערוץ שנתמך על ידי המדינה, חובה על המדינה לעזור ככל יכולתה בהשבחת התנאים ליצירת טלוויזיה נבונה, ויפה שעת שידור אחת לפני שהצופים יתהפנטו לנצח מהזבל המסופק להם בערוצים אחרים, מתוך מחשבה בהירה שאכן אפשר גם להכתיב טעם ולא רק להיכנע מראש לטעם ההמונים.
וכל מי שמבין משהו בתקשורת ההמונים יגיד לכם עם יד על טבלת הרייטינג: תוכנית טלוויזיה לא יכולה להיות גרועה יותר מהצופים שלה - וכמה שהיא יותר מטומטמת, ככה יותר מטומטמים רואים אותה.
צפייה נבונה וחג שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם