הזירה הלשונית: על תחמנות, צ'פחות וצונאמי
עמיר פרץ מחיה את השפה, מה העיפה מור אלטשולר, אסף שליטא מוציא ספר מקסים ומהו צונאמי מדיני? הזירה הלשונית לסוף השבוע
את המילה הגו כנראה בחיל האוויר בשנות החמישים, במסגרת היצירתיות הכללית של החיל, ויתכן שזו ואריאציה על המילה 'תככן'. 'תחמן' היא אחת ממילות הסלנג האהובות בעברית והעמידות בפני שיני הזמן. היא מתועדת אי שם בשנות החמישים, אך במילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה היא מופיעה רק בחלק המאוחר יותר שיצא ב-1982. הגדרתה שם: "כינוי גנאי למי שזומם מזימות בנוכלות, בערמומיות ובפיקחות". כן מופיע הפועל לתכמן. דוגמה: "הוא בא לבסיס בהתחלת החורף, וכבר הוא תכמן איך לא להישאר בבסיס בפסח", וגם שם הפעולה 'תכמון'. במילון הסלנג המקיף הצגתי את המילה בכתיב 'תחמן', הנפוץ הרבה יותר. מילים נוספות במשחה: 'תחמני' ו'תחמנות'. לשאלה החוזרת איך כותבים את המילה, 'תחמן' או 'תכמן', התשובה היא: גם וגם.
אז מה העיפה מור אלטשולר ליריב אופנהיימר במסדרונות הערוץ הראשון, 'צ'פחה' או 'סטירה'? ההבדל העקרוני בין צ'פחה לסטירה הוא, שצ'פחה ניתנת כדי לבטא ידידות, וסטירה ניתנת כדי להכאיב, כך שגם לפי גירסתה של אלטשולר מדובר בסטירה. צ'פחה היא מילה בערבית העירקית, ופירושה 'מכה על הראש', בלי פירוט כוונות.
פואד, מכל מקום, ושיהיה בריא ורזה,
אסף שליטא, תסריטאי תל אביבי, הוציא ספר ביכורים. שמו "שניים שלושה", בהוצאת גרף, והוא מתרחש לסירוגין בשנות השבעים ובמאה ה-21. בפרקים המתרחשים בשנות השבעים משולבים ביטויי סלנג שהיו נהוגים באותה תקופה. ארבעים שנה עברו, והביטויים האלה יצאו מהאופנה, אם כי, כמו בסלנג בכלל, לא נעלמו לגמרי ופה ושם הם עושים קאמבק. פועל כמו 'הסתחבק', צירופים כמו 'לעשות מערוף' או התואר 'מצ'וקמק' חיים בסלנג העכשווי, גם אם לא בתפוצת 'סבאבה' ו'כאילו'. גם המילה הנדונה במדור זה, 'צ'פחה', מופיעה לא אחת בשיח שנות השבעים, ללמדכם שלא נס ליחה.
אז איך דיברו ומה אמרו בשנות השבעים, הציטוטים מ"שניים שלושה":
אייזן בטון. צירוף יידיש נפוץ בעבר שנעלם כליל. 'אייזן', מילולית: ברזל, הוא דבר שבח לבחור כהלכה, ולפעמים אפילו לבחורה. 'אייזן בטון', הלקוח מעולם הבניין, הוא שבח השבחים.
בחייאת זומזום. "גילה, בחיאת זומזום, שקט". המקור: שבועה מוסלמית בשמה של זַמְזָם, באר המים הקדושה שליד הכעבה במכה.
גזעי. קוּל בנוסח הסבנטיז. "אפו תקוע בגיליון גזעי במיוחד של 'להיטון'".
ג'מעה. חבורה, כנופיה, בערבית, כמובן. למשל, "ג'מעה של כלבים".
גרמבוזה. יצור כלאיים שוביניסטי, מילה שנעלמה. במרווח שבין כונפה לבחורילה.
גרעה. קרחת.
דִפְּרֵס. מלשון דיפרסיה. "הוא לא נתן לדבר מכל אלה לדפרס אותו".
זיגית. כינוי לחנונית, לקוח מן השפה הירושלמית.
חודורוב. "הוא ידע שהוא חייב להיות החודורוב של הלב שלו". חודורוב הוא שוער העבר האגדי של נבחרת ישראל בכדורגל. ויש גם דימויי שפיגלר, כוכב שנות ה-70: "שמשון הרגיש שוב המוטלה שפיגלר של המגרש שלו".
חתיכה. "אם היא לא חתיכה דה-לוקס, אני קוגלגר". 'חתיכה' היא הכוסית של הפפיטיז עם דעיכה איטית בסבנטיז. 'דה-לוקס' הוצמד לעניינים שונים, ו'קוגלגר' (בעברית: מֵסַב) הופיע בביטויים שונים.
חתיכת חולירע דגנרט. קללה פולנית נפוצה, כשהבז'ז'יניות שוכחות את הנימוס הפולני.
טיארה. עפיפון, במקור מטוס, ערבית. "לב שעדיין מרחף באוויר כמו טיארה".
ישראבלוף. מילת יסוד בגששית. השפה הגששית שהיתה אז בשיאה צצה בכמה וכמה פינות בספר. "סע לשלום, המפתחות בפנים .... חתונה זה ישראבלוף". גם "שמשים עליך פלישתון".
סַבּוֹנָה. "אבל היא הסבונה הכי גדולה". סבון, החנון של שנות החמישים ואילך, מקבל כאן צורת נקבה דיבורית. בדרך כלל נהגו לומר "סבונית", במלעיל. "סבון" נקשר לפועל 'לסבן' שמשמעותו בסלנג לרמות מישהו לצורכי שעשוע והתעללות. מקור השימוש הזה הוא בפועל גרמני: seife, שפירושו לסבן וגם לרמות. יש קושרים את המילה ליחס המלגלג של הצברים לשואה בשנות החמישים.
סובארו פשע. מכונית היוקרה של הסבנטיז, כאן בשירות המאפיונרים המקומיים.
סיבוב על הרמה. "לוקח לסיבוב על הרמה". נערה הרוכבת על מוט האופניים עוררה את דמיונם של גברברי הסבנטיז. הגירסה הקיבוצניקית, לפי שליטא: "הייתי חורש עליה עם קומביין". גירסת שנות החמישים בחיפה: "הראיתי לה את קפריסין".
פושטקים. כינוי יידישאי לנוער שוליים ועברייני צעצוע, שנעלם. הצאצאים החוקיים של הפושטקים הם הערסים.
פילח. "בנצי פילח את התקליט". פילוח, בפ' רפה, הוא גניבה לגיטימית. כבר בפלמ"ח פילחו תרנגולות מהלול. לא ברור מהיכן התגלגל הפועל הנ"ל.
פנאן אגוזים. האבא החוקי של סבאבה אגוזים.
פרצוף צנע. פנים כעורות. "בנצי ידע שגם זה לא יעזור לו להיפטר מפרצוף הצנע".
קאקר. אל תהיה קאקר. שוב יידיש. ומאותה משפחה גם 'דרעק'.
אביגדור פלדמן מספר על ביטוי מעולם הפשע שבו נתקל לאחרונה: 'קרביץ'. במקור 'קרביץ' היא רשת ממותגת לצורכי משרד, אבל משום מה היא עוררה את דמיונם של לשונאים חובבים בעבר ובהווה. 'קרביץ', בגירסת באר שבע, הוא עבריין אלים ולוחמני, על פי דמיונה של המילה ל'קרבי'. פיתוח של הביטוי הוא המשפט "הוא לא סטימצקי, הוא קרביץ", כלומר, הוא לא חלשלוש אלא ג'באר, באסוציאציה לחנות כלי המשרד מול חנות הספרים.
עורך דין אחר המלווה את עולם הפלילים טוען שמקורו של הביטוי הוא בסביבתו של העבריין יוסי הררי, שבה גויסו כחיילים לארגון משוחררים מיחידות קרביות, שכבר צברו ניסיון בנשק, ועל כן נקראו קרביץ. אבל כאן לא תמו עלילות המילה. בסלנג הצבאי מצוי הביטוי במשמעות בלתי קרבית בעליל: "עושה טירונות בקרביץ", דהיינו, ג'ובניק.
ואם בצבא עסקינן, וגם בדהירתה של מכבי חיפה לאליפות המדינה בכדורגל, אריק בנאדו הפך למותג בזכות עמידתו המיוחדת וראשו הזקוף תמיד. בעקבות זאת קיים מזה מספר שנים בצה"ל מונח לא רשמי: "נוהל בנאדו", לעמוד עם גב זקוף, ראש כלפי מעלה, ידיים מאחוריי הגב וכפות רגליים בצורת וי במסדרים. בנאדו אולי בסוף הקריירה, אבל שמו חרות לנצח בפקודות צה"ל.
"הצונאמי המדיני" שעליו התריע אהוד ברק לאחרונה ממשיך להסעיר את המערכת. 'צונאמי' היא אחת ההצלחות הגדולות בתחום השפה הישראלית והבינלאומית. היא מילאה חסר לשוני, במשמעות התפרצות רבת עוצמה שאין עליה שליטה, ומשתלבת בעולם הדימויים המודרני הרווי טכנולוגיה, שבו עדיין יש מקום לתופעות טבע אימתניות.
לצד צונאמי יש בשפה דימויים קרובים של איתני טבע הנדמים לתופעות חברתיות, ולהלן לקט, לא נגענו: "שיטפון של כרטיסי אשראי" (דיווח באנרג'י), "מסמרים שנמצאו בחפירה ארכיאולוגית מעוררים סערה: האם אלה המסמרים של ישו?" (ממש בימים אלה); "הר הגעש באדום" (אתר האוהדים הרשמי של הפועל חיפה); "רעידת אדמה בשוק הסלולר" (וליתר דיוק, רצף רעידות מאז השר משה כחלון מסתובב בשטח); "לאיילה צפויה מערבולת של רגשות" (תחזית אסטרולוגית לדיירי האח הגדול); "זרם של משקיעים זרים מציף את עירק"; ועוד. מילים יפות, ובכל זאת, כנראה, צונאמי זה משהו אחר.
רוחמה אברהם בלילו נקראה לראיון טלוויזיוני, שבו הועלה מה שקראה בשיבוש קל "קַמחא דפסחא" (במקור: קִמחא). במהלך הראיון השמיעה השרה לשעבר פנינת צירופים נאה: "זו תעודת עניות לרש".
באתר רב מילים נכתב על ידי לאחרונה קטע העוסק בסוגיית"למה כובע". בעקבות הדברים מספר יורם קניוק, החתן הטרי של פרס ספיר לספרות, על מקור הביטוי הידוע לו, והמוקדם יותר מן ההסברים הקודמים שגם הם הוצגו כהשערות.
אז ככה, בשנת 1936 ובימים ימי מאורעות, התנדבו צעירים רבים ליחידת הנוטרים, שכונו בטורקית גאפירים, במסגרת הצבא הבריטי. בחבורה הזו היה בחור בן 19 בשם עבדו, או בשמו הרשמי ישראל בן יהודה, לימים דודו של המשורר יבי. לנוטרים היו כובעים גבוהים ומרשימים הקרויים קולפאקים. כאשר נשאל עבדו מדוע הוא רוצה להתגייס, הצביע על הכובעים ואמר: "למה כובע". הסיפור התפשט ברחבי היישוב, ואתו מטבע הלשון החדשה: למה כובע.
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם