עד סוף העולם: ראיון עם יעל לוי
היא אף פעם לא נעלמה. זה רק הרדיו שהפסיק להשמיע את השירים החדשים שלה ורכזות התרבות שאמרו לה שלא עשתה מספיק שמח בהופעות. לרגל יציאת אלבום חדש, שכולל גרסאות מעודכנות ללהיטיה הגדולים, יעל לוי מדברת על ההצלחה המוקדמת, חרדת ההופעות, המפגש עם יצחק קלפטר, הניתוק מתל אביב, האמירה של קובי אור שממשיכה לרדוף אותה, ואיך הצליחה להיפרד סוף סוף מהנאיבית שבפנים
המילים הגסות בדוח של משטרת השמחה המשיכו להדהד בראש של לוי כשנפרדה מהנגנים וחזרה לביתה במושב שדה יצחק שבעמק חפר. לוי מכירה אותן, את רכזות התרבות. "הן אחראיות על השמחה הקולקטיבית", היא אומרת. "חושבות שהן נורא מתורבתות ומזלזלות בקהל שלטענתן לא מסוגל להכיל את המוזיקה הזו. זה בדיוק אותו הסיפור עם השדרנים ברדיו. אומרים, 'אנחנו אוהבים אותך, לוקחים את האלבום שלך מהתקליטייה הביתה, אבל הקהל הוא הבעיה'. ואני אומרת, אין בעיה עם המאזינים. אם תכניס את זה מתחת לעור, זה יהיה שם. קחו את התפקיד, תעשו אותו".
בלדה לנאיבית?
"כל הזמן אומרים לי: את נאיבית ורכה. אבל כל החיים הייתי רוקנרול. היום יש לגיטימציה בעולם לזמרות כמוני לשיר ככה, והן ייחשבו רוקנרול. אבל פה אני נאיבית על איזה הר. אני לא נאיבית
גם כששרתי את ?בלדה לנאיבית? לא הייתי נאיבית. פעם צילמו אותי בתוך שדה של אפונה ריחנית. עד היום אני מתה כשאני רואה את זה".
לוי, 55, היא אחת האניגמות הגדולות של עולם הזמר העברי. זמרת שהשירים שלה מוכרים הרבה יותר ממנה. זמרת, שכפי שכתב פעם העיתונאי עמית שהם, אתה לא יודע היכן היא מתגוררת, כמה ילדים יש לה. זמרת שבאה והולכת. מוציאה אלבומים בתדירות של שש שנים, מופיע ה פה ושם ואז נעלמת. זמרת עם הקול הכי מקסים, מרגש, שברירי ופוצע שיש. זמרת שגרמה לאלפי גברים ונשים להתאהב בה דרך השירים, לחבק את הנשיות הרוטטת הזו. זמרת שגדלה בדור של מוזיקאיות גד ולות כמו יהודית רביץ, נורית גלרון, קור ין אלאל, אבל אף פעם לא הגיעה למעמד ולהכרה שלהן. זמרת שמסרבת להיות זמרת אבל כל כולה שיר אחד גדול. עכשיו היא פה לסיבוב נוסף: השבוע יוצא אלבום כפול שלה בשם "אי ירוק בים". בצד A היא מבצעת עם ההרכב המעולה שרץ איתה שנים - גגנגונגו (עמיר רוסיאנו), רון בונקר וגלעד שמואלי - רבים משיריה שהפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי - "גשם הקשב לנשים", "אל תקנה לי ורד", "בלדה לנאיבית", "ניחושים של ים", "סוף המשחק", "לך לאן שתלך", "תמו (דבה דבה)" - אבל גם שירים נפלאים שנשכחו בדרך. בצד B בי שירים שהקליטה במשך השנים עם היוצרת והשותפה המוזיקלית הכי קרובה, ורד קלפטר. האלבום הנוכחי נותן הזדמנות להכיר את לוי של השנים האחרונות.
זמרת שמופיעה הרחק מהתודעה בקיבוצים וביישובים נידחים, מבצעת את הפ נינים שלה וגם חומר לא מוכר. "המבקרים אומרים באיזה חוצפה אני נעלמת", היא אומרת. "אני לא נעלמת. אני כל הזמן זמרת. כל הזמן בדרך לאיזשהו מקום. זה הקצב שלי. יש לי אורח חיים של זמרת, אבל בלי פוקוס, בלי כתבות בעיתונים, בלי המסביב הזה. אני חיה במקום שהוא לא חלק מהסצנה התל אביבית. אבל אני לא ריטה הייוורת' שמתחבאת על איזה הר. אני מקווה שאפרוץ את הקיר הזה. לא בחרתי בדרך הזו, אני לא מאשימה אף אחד, יכול להיות שזה בגלל ההתנהלות שלי, התנהלות לא נכונה. כנראה זה משהו שקיים בי. אבל לא ממודעות. אין לי יד מכוונת. כנראה זה מה שאני".
בתחילת הדרך שרת קפואה עם עיניים עצומות וידיים בכיסים. בשנים האחרונות את יותר משוחררת. אבל עדיין זה נראה כאילו את עוברת שם מסע קשה. כאילו שהבמה מאיימת עלייך.
"היו לי המון שנים שסבלתי. קשה לך ההתמודדות, ההתרגשות, הקהל. שירצו שיאהבו אותך, יקבלו אותך. הבמה נותרה מקום מפחיד בשבילי. לקח לי המון שנים להשתחרר מהפחד ולומר לסאונדמן מה אני רוצה. הופעה היא דבר ששואב ממני. אני לא מצליחה ליהנות מהפירות של ההופעה. אדרנלין מטורף על הבמה ואז צניחה, כאילו זה לא היה. התרוקנות. ובפעם הבאה אתה צריך לאסוף את עצמך מחדש למקום הזה".
את מסמנת גבולות?
"גם בהופעות בפני 50 אנשים אלך עד הסוף. אני אוהבת את זה. זה סוג של מאזוכיזם. הנאה וסבל גם יחד. עד היום, אם מישהו יוצא באמצע הופעה אני נחנקת. ואז אומרים לי הוא הלך לשירותים.
הם יצאו לדרך ב-2004 לאחר אלבומה "חמש". "אחרי שהוא יצא הופעתי עם ארבעה נגנים באולמות כמו תמונע בפני 300-200 אנשים", היא מספרת. "אבל עם הזמן בא פחות קהל ואתה מתחיל להופיע בחדרי אוכל של קיבוצים. נאלצנו לעברנו לפורמט של שני נגנים. ג?נגו ובונקר ואני. המסעות איתם היו נורא כיף, אבל יתאים לי להחזיר את השניים האחרים". "חמש" הוא אלבום מופת, מהטובים שיצאו בעשור הקודם.
איך הוא לא החזיר אותך בגדול לבמה?
"הוא כאילו לא היה. לא הצליח. כמעט לא השמיעו אותו, אנשים לא מכירים אותו. רצו כל הזמן את "בלדה לנאיבית". אנשים רוצים את אותו שיר ב-20 ורסיות. גם לשלום חנוך צועקים "מאיה מאיה". כאילו לא עשה "חתונה לבנה". פעם שאל אותי עיתונאי, "איך זה שמאז 'שיר אהבה בדואי' לא שמענו אותך?". מפגר . מה אני אמורה לענות?".
הנגנים שלך הם נציגים של דור אחר. בונקר מנגן עם אביב גדג' וגבריאל בלחסן וחבר בהרכב מטאל. ג'נגו מלווה שנים את עברי לידר.
"שאלו אותי 'איך זה מתחבר? אתם לא על אותו מדף בתקליטייה'. זו שאלה הכי מוזרה, נשארתי עם פה פתוח. זה עונה על צרכים מוזיקליים שלי ברמות מאוד גבוהות. ואני חושבת שזה מה שמגיע לי. אני עושה את המוזיקה מצוין ויש לי את הנגנים הכי טובים שמישהו יכול לדמיין. ליין בס של ג'נגו מורח אותי ומוציא ממני פי עשרה יותר טוב. ובונקר עם האקוסטית ב'ניחושים של ים', איזה יופי הוא מנגן שם. הם מביאים לי מצע אולטימטיבי. איתם זה טעים לי בפה".
אז למה דווקא אלבום?
"אני נורא אגואיסטית, עושה רק מה שאני אוהבת. הקטע שלי עם בונקר וג'נגו - רציתי להשוויץ איתו. להנציח את מה שקורה היום. לא רוצה לשמוע ?בלדה לנאיבית? עם הרי?" המתגלגלת של פעם. אני במקום אחר. בעבר כל הקלטה לוותה בייסורים. הפעם הקלטנו בוואן טייק. כאורך השיר אורך ההקלטה. שלוש שעות ויצאתי מהאולפן".
רוב החומרים ותיקים.
"הרעב שלי לקטע המוזיקלי שבשירים האלה לא נגמר. אני מרגישה שאני עושה את השירים היום כאילו כתבתי אותם באותו רגע. כאילו ?בלדה לנאיבית? יצא לפני חמש דקות. זה רענן, אתמול בבוקר. כל יום שאתה עולה לבמה, זה סוג של טרנס. אתה מייצר את זה מחדש. זה אחר. כל מה שעובר עליך, אתה לוקח ומביא איתך לבמה.
"כשהקלטתי בפעם הראשונה את 'בלדה לנאיבית' בכלל לא הבנתי לאן הטקסט יכול לקחת. הייתי מאוד ילדה. היום אני לוקחת את החיים שלי לתוך המוזיקה. שרה 'לך לאן שתלך' - והבן שלי בצבא - אז אדמה, אמא והארץ ?הנפלאה? נכנסים לתוך השיר. אני חווה את השירים ברגעים הטובים שלי כחוויה שאורכה כאורך השיר. אני לא מרגישה צורך בכלל לשירים חדשים. זה לא בא ממקום של נוסטלגיה. יש שירים שאני לא מבצעת בהופעות. כועסים עליי: 'בלילה', 'שיר אהבה בדואי', 'גבריאלה' - קשה לי, ניסיתי. לא הצלחתי לשחזר את הרגעים האלה איתם. כשאני שרה, אני לא רוצה לרצות. אף אחד לא יגיד לי מה לשיר".
לוי נחשפה לקהל הרחב בסוף שנות השבעים על במת צוותא עם המופע "שיחות סלון? של יהונתן גפן. זמרת צעירה, בוגרת להקת חיל הים, עם קול נדיר, שבריריות ארוטית והופעה בימתית מעולם אחר. גפן כתב את המילים, יצחק קלפטר הלחין ודיוויד ברוזה הצטרף בהמשך. המופע בנה את יסודות הרפרטואר שלה: "בלדה לנאיבית", "שיר אהבה בדואי", "תמונה", "עד עולם אחכה", "אי ירוק בים".
את החיבור עם גפן יצר ישראל גוריון. "בסוף השירות הצבאי איבדתי את היכולת לדבר, לשיר", היא מספרת. "היו לי בעיות קשות במיתרי הקול. לא ברור מה היה שם. הייתי צריכה לשתוק הרבה, עברתי טיפולים במכון לתקשורת דיבורית של פרופ' עזרתי הדגול. חלק מהטיפול היה לחזור למה שעשיתי בצבא: לעלות על במה ולשיר. אז עשו לי טובה. ישראל גוריון הציע לי לבוא להופיע במועדון שלו כדי להשתקם. לשחזר את החוויה הצבאית הבעייתית של הקול. מאיר אריאל הופיע שם במקביל. לקח לי הרבה זמן להתאושש".
גוריון שהתלהב מהזמרת הצעירה, הביא את כל חבריו בתעשיית המוזיקה לשמוע אותה. "יום אחד יונתן גפן הגיע לבר", היא נזכרת. "הוא בא עם רוטבליט והציע לי לבוא להופיע איתו. הלכתי לישראל ושאלתי מי זה? מה, הוא רוצה להתחיל איתי? ההתייחסות שלי הייתה סקפטית וילדותית. לא יכולתי להעריך שזה יכתיב לי דרך לחיים. לא ממש בחרתי, זה יותר בחר אותי. לא הייתי מכוונת מטרה אף פעם".
אין לך על מה להתלונן. "פונקתי, רופדתי. התחלתי מהמקום הכי טוב במוזיקה הישראלית. יונתן ויצחק עשו לי קיצור דרך. סוג של 'כוכב נולד'. זה היה מופע שחוץ מכוורת היה לו הכי הרבה קהל בארץ. יוצאים לטור של שבוע, קוסט טו קוסט. יונתן הוריד את זה בשיא ההצלחה אחרי שנתיים. אף פעם לא הכתיבו לי מה לעשות. היה מערכון שהייתה בו את המילה 'זונה'. אמרתי ליונתן, לא מסוגלת לומר על במה זונה".
במופע צמחה אהבה גדולה בינה לקלפטר. "אהבה ממבט ראשון. קודם כל הגיטרה. אין על יצחק. אני אוהבת איך שהוא שר, את כל מה שהוא. בשלב מוקדם יצחק פרש מ'שיחות סלון' ודיוויד ברוזה החליף אותו. היו כבר סינגלים עם יצחק, ואחר כך הקלטנו אותם מחדש עם דיוויד. הגרסאות עם יצחק לצערי נעלמו מהרדיו. אני מעדיפה אותן. אריק איינשטיין הוציא עכשיו אלבום שבו כל השירים של יצחק. אני מקנאה בו. הוא גנב משהו שלי. אני הכי רוצה בעולם לעשות תקליט עם השירים של יצחק. כל פעם מגיע גיטריסט חדש, לוקח את השירים של יצחק שנשמעים הכי פשוטים בעולם ולא מצליח לנגן אותם. זה קשה, כל כך חכם, כל כך אינטליגנטי. יש נגנים שאמרו שאת ה'דבה דבה' אי אפשר לנגן".
האמרגן סולו יורמן דחף את לוי להמשיך. הם שילבו שירים מהמופע והקליטו חומרים חדשים. אלבום הבכורה, "יעל לוי", יצא ב-82' וזכה להצלחה ענקית. לא היה בית בישראל שלא הכיר את השירים שהופיעו בו. תמונות שלה נמרחו על העיתונים. שיער קצוץ, פנים תמימות, גוף חשוף. לוי נשבעת שהיא כלל לא הייתה מודעת לבלגן סביבה. "הרבה פעמים העירו לי, 'תתעוררי, היה לך שער בעיתון'. הייתי אומרת שלום לאנשים ברחוב ואז הייתי קולטת שהם מוכרים לי כי הם ישבו בשורה הראשונה באולם. ההתנהלות שלי הייתה טבעית. אתה שר, כותבים עליך בעיתון, אולמות מפוצצים. לא עשיתי מזה סיפור גדול. זה לא שינה לי את החיים. לא הייתי מודעת להצלחה, עד שבחברת התקליטים שלי אמרו לי, את מוכרת כמו פורינר. תמיד אמרתי שאני שרה. המילה זמרת הייתה גדולה מדי לעצמי".
הדחקת את ההצלחה כי לא יכולת להכיל אותה?
"לא יודעת להסביר את זה. אף פעם לא עברתי טיפול פסיכולוגי. לא ממש מאמינה בזה. אני צריכה לחוות הכל מהתחלה ועד הסוף ואני אף פעם לא לומדת מהניסיון וחוזרת על אותן טעויות. זה המסלול".
המשך הכתבה במוסף "סופשבוע" של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם