מרתק, שואב, מטלטל: על "חיים יקרים"
ב"חיים יקרים" שלומי אלדר מצליח לקחת את הצופה לביקור חפוז בעולם הבלתי אפשרי של משפחה פלסטינית. התוצאה מרתקת
''חיים יקרים'', שני, ערוץ 2
מופתי. "חיים יקרים" צילום מסך
סרטו של שלומי אלדר לא רק מרתק, שואב, מכעיס, מעודד, מרגש ומעציב. הוא לא סתם מגרד ממך בכל דקה שעוברת עוד שכבה של אמוציות, משייף עצבים חשופים ומעורר מחשבה. הוא גם חשוב. חודשים של מעקב נדיר אחרי ראידה ומוחמד לא עונים על כל השאלות. להפך, הם מייצרים המון שאלות חדשות. הם לא משאירים אותך יותר מדי אופטימי לקראת ההשלמה והדו-קיום שבדרך. להפך. הם רק מסבירים מה שידענו קודם, עד כמה הסכסוך הזה מורכב ומייאש.
ועדיין, יותר מכל מאמר שגדעון לוי כתב, וכנראה יכתוב בקריירה, אלדר מצליח לקחת את הצופה הסביר לביקור חפוז בעולם הבלתי אפשרי של משפחה פלסטינית. יותר מכל פעילות של משרד החוץ, הוא מצליח להבהיר, גם לאלה שאינם לקוחות נלהבים של ההסברה הישראלית, שהמדינה שלנו לא נגמרת באביגדור ליברמן, ובעיקר, להראות עם מה אנחנו נאלצים להתמודד. לא רק אנחנו. גם מוחמד. תינוק שבעודו נלחם על חייו בבית חולים יהודי, אמו מספרת שתשמח אם יחלים ויהפוך לשאהיד.
זה, אגב, המשפט שרובנו הכרנו מהסרט עד אתמול. הכותרת שדיברו עליה ברדיו לפני כמה חודשים. ולא, אין כאן מילה אחת שהוצאה מהקשרה. התיאוריה המפלצתית, הרעיון הבלתי נתפס, זה בדיוק מה שראידה אמרה. ועוד אחרי חודשים שהעבירה בתל השומר, כשד"ר רז סומך, בעזרת תורם אלמוני שבנו נהרג בעודו חייל צה"ל, ועיתונאי ישראלי שחיבר את הקצוות, הופכים את העולם כדי להציל את בנה. רק שגם כאן, וגם אם אחרי המשפט הראשון קשה למצוא איזשהו עניין במשפט השני, יש משפט שני.
לא אלדר, וגם לא ראידה עצמה, האמינו לתירוצים המגוחכים שזרקה, בעודה מנסה לבצע פניית פרסה ולהסביר שלא התכוונה. ברור שהיא התכוונה, אבל זה לא הסיפור. לא של הסרט ולא של הסכסוך. השאלה היותר מעניינת היא למה היא התכוונה, ושם דווקא יש התחלה של תשובה. ספונטנית יותר, סוערת יותר. על פניו, אמינה יותר.
"אני אומרת דברים כדי לרצות אותם, כדי למצוא חן בעיניהם, והם קוראים לי משוגעת", היא פולטת בייאוש, כשמספרים לה שגם הבן של איסמעיל הניה נחרד מתפקיד השאהיד שאיחלה לתינוק שלה. מהתיאוריה המצמררת שדקלמה על אפסות החיים. "מול מצלמה הוא לא ידבר ככה", היא מנסה להבין מה קורה סביבה. "אם הם באמת חושבים ככה, למה הם עושים פיגועים".
פתאום נשארנו עם ילדה מבוהלת, כלואה בעולם מסובך. כזו ששנים של חינוך לשנאה וקנאות דתית מסוכנת, מהולים בשגרת חיים לא אנושית, סידרו לה אמת מאוד ברורה. חלוקה לטובים ורעים, בלי שום מרווח לסימני שאלה. כזו שתהפוך בעיניה גם גיוס כללי להצלת תינוק לתעמולה ציונית, שאולי לא כדאי לשתף איתה פעולה. כזו שגם בדור הבא כבר גורמת לילדיה הבריאים להיבהל כשחיילים במדים מסתובבים במסדרונות בית החולים ומחלקים חבילות שי. וכשזה קורה, לא מאוד משנה למה הם מפחדים, ומי צודק. אם משהו כאן לא ישתנה, עוד עשר שנים גם הם יהיו חיילים, ואף אחד לא ישאל למה או איפה הכל התחיל.
אז יכול להיות שגם חצי שנה בתל השומר לא תשכנע את ראידה וחבריה להתפקד בקרוב ל"ישראל ביתנו". כנראה שגם לא ל"קדימה". יכול להיות שגם החשיפה לעולם אליו גדל מוחמד לא תשנה את זווית הראייה של אלה שכן התפקדו ל"ישראל ביתנו". אבל אולי אחרי שגרם להמוני בית ישראל להתאהב בו, כשרז משחזר חוויות כמילואימניק מ"עופרת יצוקה" ומספר שהרגיש כאילו בעל הבית השתגע, יהיה יותר קשה לטוקבקיסט הממוצע לסווג אותו כ"סמולני מסריח" ולהמשיך לסמן את העולם בשחור ולבן. ואולי גם מוחמד עוד יראה פעם את הסרט ויתחיל לשאול שאלות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם