פסל החירות: על ג'ונתן פרנזן
ג'ונתן פרנזן עושה זאת שוב. ספרו החדש, "Freedom", שאותו כתב במשך תשע שנים, לא מתבייש להכריז על עצמו כעל הרומן הגדול של תקופתנו. וזה לא רק בגלל שלקח את הערך המרכזי במיתולוגיה האמריקאית והושיב אותו על ספת הטיפולים
להבדיל מהאקרובטיקה הפירוטכנית של איגן, "Freedom" הוא סתם ספר שמן, בעל אמביציה אינסופית, מעין רומן ויקטוריאני שדילג קדימה דרך מכונת זמן ונחת במקרה בעשור שלנו (לא סתם משובצים לאורכו אזכורים ל"מלחמה ושלום" של טולסטוי), מסוג הספרים שכמעט אף אחד לא אמור לכתוב היום - וכמעט אף אחד לא אמור לקרוא.
פרנזן כותב כאילו הוא מעולם לא שמע על טוויטר, כאילו הקורא האלקטרוני עוד לא הומצא, כאילו אתגר קרת הוא לא הסופר הישראלי הכי מצליח בעולם. העובדה שלקח לו תשע שנים לכתוב אותו היא עדות לכך שהספרות היא המחוז האנושי האחרון שיכול לאפשר לעצמו להתנתק מכל מה שמרגיש נכון ועדכני (פרנזן דאג לבטל את החיבור לאינטרנט בלפטופ שבו הוא כותב).
ועדיין , בהשפעת מסורת הרומן הריאליסטי שהוא מחויב לה, "Freedom" הוא תוצאה של רגע תרבותי מובחן בהיסטוריה האמריקאית של העשורים האחרונים - השיח הפוליטי שמאפיין אותה ערכי המעמד הבינוני שניצבים במרכזה, העיסוק הבלתי פוסק בשאלות של חירות אישית והמחיר שהיא דורשת. לעלילת הספר יש שני מוקדי זמן הראשון מתרחש סביב 1980, הרגע שבו הליברליזם המתקדם של הסיקסטיז והסבנטיז הותקף על ידי האידיאולוגיה הפוליטית של רונלד ריגן השני מגיע לשיאו דקה לפני בחירתו של אובמה לנשיא. ביניהם מתפרש של ים של מראי מקום בלקסיקון של התקופה: רוק אלטרנטיבי, פמיניזם מאבק סביבתי, ניאו קונסרבטיזם, המלחמה בעיראק, ההתעשרות של וול סטריט, האמונה שסקס יכול לסמן דרך לטרנספורמציה אישית.
עד ליציאת התרגום העברי (בהוצאת עם עובד) יעברו עוד כמה חודשים. תרגום 562 עמודים של פרוזה אנגלית מושלמת הוא לא משימה לחסרי סבלנות. "Freedom" הוא ספר שלא מתבייש להכריז על עצמו כעל הרומן האמריקני הגדול של זמנו. ובהתאם, פרנזן מפגין בו כל טריק ספרותי שיש בארגז הכלים של סופר שקרא הרבה וכתב הרבה: ממעבר חופשי בין תודעות משתנות דרך ביקורת חברתית שמתעלה לרגעים לסאטירה ועד תיאור קולנועי, מצחיק עד דמעות, של סיטואציות יצירתיות.
הנה אחת: ג'ואי, הבחור בן ה-20 שהתחתן לא מזמן, בולע בטעות את טבעת הנישואים שלו. הרופא בחדר המיון מסביר לו שלא ניתן לעשות מאום בשביל לזרז את יציאת האובייקט הזר ופשוט צריך להמתין לביולוגיה שתעשה את שלה. יומיים אחר כך, בשירותים במלון בארגנטינה, ג'ואי מחפש ידנית את הטבעת בתוך גושי צואה רכה ששלף מהאסלה בעוד בחורה שאיננה אשתו דופקת על דלת השירותים וצועקת, "אתה מאונן שם?". פרנזן נערך לכתיבת הרומן הגדול הבא שלו מיד לאחר שסיים את מסע קידום המכירות הבינלאומי ל"התיקונים", הספר המרשים שיצא כמה ימים לפני פיגועי 11 בספטמבר ונמכר עד היום ביותר מ-2.85 מיליון עותקים.
הוא השלים אותו רק אחרי תשע שנים, שבמהלכן גילה - כפי שסיפר למגזין "טיים" - ש"הכתיבה הפכה משמעותית להרבה יותר קשה. זה היה נאחס. ממש". "התיקונים" הפך אותו לסופר המדובר ביותר של דורו, וכש"Freedom" יצא סוף סוף באוגוסט 2010 פרנזן כיכב בשער של "טיים", הראשון שזכה לכבוד מאז סטיבן קינג בשנת 2000 (לפניהם עשו זאת סאלינג'ר, נבוקוב, טוני מוריסון, ג'יימס ג'ויס וג'ון אפדייק).
המהומה התקשורתית הזאת לא הייתה קלה לפרנזן, בחור מספיק מעודכן שמבין את דרישות הסלבריטי ובו בזמן יודע שבשביל לכתוב היטב, או לכתוב בכלל, צריך להתעלם מהן במידת האפשר.
בתור הדארלינג של עולם הספרות האנגלוסקסית פרנזן היה מועד יותר מסופרים אחרים לתגובת נגד. הרבה אנשים זוכרים לו את פרשת אופרה ווינפרי, שהקדימה את יציאת "התיקונים".
אופרה בחרה בו כ"ספר החודש" של מועדון הקריאה רב ההשפעה שלה, והזמינה אותו להתארח בתוכניתה. היא ביטלה את ההזמנה לאחר שפרנזן צוטט כמי שאמר שהיסס להסכים למחווה של ווינפרי שכן הספרים שהיא בוחרת נחשבים-כמו הקהל שלה - ל"נשיים" והוא חפץ שגם גברים יקראו אותו. ווינפרי נעלבה, הרבה אנשים נעלבו איתה, ופרנזן קוטלג כאליטיסט יומרני וחמור יותר - כאיש שהעז להגיד לא לאישה הכי חזקה באמריקה. הוא חש, ובמידה רבה בצדק, שנעשה לו עוול, שכן הציטוטים שיוחסו לו - שרבים מהספרים שאופרה בוחרת הם "שמאלציים" (והם אכן כאלה) - התעלמו מההקשר הכללי של הדברים שאמר, שדווקא כלל שבחים חמים לאופן שבו קידמה קריאת ספרים באמריקה.
ביוני 2008, סיפר פרנזן ל"טיים", הוא כתב את ששת העמודים הראשונים של הספר שהיו מספיק טובים בעיניו בשביל לא להיזרק לפח. ואז הוא נזכר שכבר כמה ימים לא שמע מהחבר הטוב שלו, הסופר הענק דיוויד פוסטר וואלאס. כשהרים טלפון, התברר לו למרבה הזוועה שוואלאס - שסבל מדיכאון ברוטלי מתמשך - ניסה להתאבד. פרנזן לקח טיסה מברלין כדי להיות לצדו. וואלאס שרד את הניסיון ההוא, אבל כמה חודשים אחר כך, בספטמבר, הוא ביצע ניסיון נוסף. הפעם הצליח.
את האובדן והזעם שמותו עורר גייס פרנזן לכתיבה. הוא נטל מחברו הרגל אישי מזוהה, לעיסת טבק, והצמיד אותו לאחד מגיבורי הרומן, ריצ'רד כץ, הרוקר האלטרנטיבי שמתפקד כמושא האהבה של בני הזוג וולטר ופטי ברגלנד.
ב"התיקונים" פרנזן נדרש להתפוררותה של משפחת אמריקאית לבנה מהמעמד הבינוני של המערב התיכון - משפחת למברט. ב"Freedom" הוא מטפל במשפחה אחרת מאותו מעמד ומאותו אזור גאוגרפי-הברגלונדס (למעט כישרונו הוודאי של הכותב, אין דמיון בין העלילות והאפיונים הפסיכולוגיים של הגיבורים, אבל יותר ממבקר אחד העיר שברומן הבא יצטרך פרנזן לבחור לו גיבורים אחרים).
וולטר ופטי ברגלונד חיים בסנט פול, מינסוטה, בשכונה אורבנית שננטשה לטובת הפרברים ונהנית עכשיו, תחילת שנות השמונים, מתהליך מואץ של ג'נטריפיקציה - חדירה של משפחות לבנות מהמעמד הבינוני. פטי היא עקרת בית, לשעבר כדורסלנית מצטיינת בקולג', שכנה שכל אחד היה רוצה כמוה: אופה עוגיות, מתנדבת לאמן את ילדי השכונה בסופטבול, יודעת הכל על מחזור וטיפוח גינה. וולטר הוא בן למשפחה ענייה, שניהלה מוטל דרכים באזור מרוחק של מינסוטה (פרנזן מיקם את המשפחה בהיבינג, עיר הולדתו של בוב דילן), עורך דין המחויב למטרות סביבתיות ולפוליטיקה ליברלית. יש להם שני ילדים
בחלקו הראשון של הרומן פרנזן מתאר את בני משפחת ברגלונד והקורות אותם דרך נקודת המבט של שכניהם. זוהי בחירה מבנית וסגנונית מבריקה, שמאפשרת לו לגרד את הציפוי הדק שמתחת למאפיינים הטיפוסיים של הדמויות ולחדור לעומק בלי להצהיר שזה מה שהוא עושה, תוך שמירה על טון אגבי, כמעט רכלני. וכך מתברר שפטי סובלת מדיכאון, שהיא רדופה על ידי כעסים שמעולם לא נתנה להם ביטוי, ושהיא לוגמת מדי ערב יותר מדי כוסות של יין לבן. הטריגר לדעיכתה הוא הבחירה של ג'ואי, הבן המועדף, בקושי בן 16, לעבור להתגורר בבית הסמוך עם חברתו קוני והוריה, יחסים שפטי מתנגדת להם בתוקף. אחרי כמה שנים לא מאושרות בסנט פול המשפחה עוברת לוושינגטון, לרגל עבודתו החדשה של וולטר: הוא מצטרף לארגון סביבתי הממומן על ידי טייקון מטקסס, חבר קרוב של בני הזוג בוש ובני הזוג צ'ייני, צפר חובב שמבקש לכרות פחם באזור מרוחק של ווסט וירג'יניה ומתכנן להקים במכרות שיתרוקנו שמורה למין מסוים של ציפור שיר הנמצא בסכנת הכחדה.
אחרי שהוצגו הדמויות והדרמה שהולידו היחסים ביניהן, פרנזן עובר לחלק השני בספר, אוטוביוגרפיה שכתבה פטי בעצת הפסיכיאטר שלה, 160 עמודים של פורטרט עשיר שמפרט את המקורות לזעם ולסבל שבחייה. פטי גדלה בווסטצ'סטר, מובלעת עשירה של פרברים צפונית לניו יורק, למשפחה מיוחסת - אבא עורך דין ואמא פוליטיקאית. שני ההורים מחויבים לקידום אג'נדה ליברלית ושניהם מרגישים נוח יותר עם שתי בנותיהם האחרות, שבניגוד לפטי, ספורטאית מצטיינת, מפגינות כישורים אמנותיים ונטייה בוהמית. האירוע המכונן בבגרותה של פטי הוא אונס שעברה על ידי בחור שבקושי הכירה, והתגובה הרופסת, הכמעט מאשימה של הוריה, שמקיימים קשרי ידידות ותועלת פוליטית עם הוריו של התוקף.
בניסיון להימלט ממשפחתה פטי עוברת לאוניברסיטת מינסוטה, שם היא הופכת לשחקנית המצטיינת בקבוצת הכדורסל. המסגרת המגוננת של הקבוצה מספקת לה את תחושת השייכות שלא ידעה בבית, אבל לא הכל אידאלי בעולמה. היא נסחפת למערכת יחסים לא בריאה עם סטודנטית בשם אילייזה, בחורה מניפולטיבית, לא צפויה, עם צריכת הרואין מתגברת. דרך אילייזה היא מכירה את ריצ'רד כץ, רוקר בעל כריזמה מינית חריגה שמצליחה להאפיל על המיזנתרופיה המייאשת שלו, ואת שותפו לדירה, וולטר ברגלנד. היא מתאהבת בראשון אבל מתחתנת עם השני.
העלילה נעה שני עשורים קדימה, ל-2004. על סף גיל העמידה, ריצ'רד כץ זוכה להצלחה מוזיקלית והופך לאייקון נערץ של דור של צעירים שמתחברים למסרים המתקדמים של האמנות שלו. אבל הוא מתעב את ההצלחה, מפרק את הלהקה שלו ושב להתפרנס כבנאי של דקים על גגות של יזמי היי-טק עשירים במנהטן.
כמתחייב משמו של הספר, הנושא העיקרי שלו הוא חירות, הערך המרכזי במיתולוגיה האמריקאית והאידאל המוביל בקרב בני הדור של גיבורי הרומן. פרנזן מעמת פה בין כמה אופנים של חירות: החירות לבחור לחיות את חייך כרצונך, החירות לדפוק לעצמך את החיים, החירות הפוליטית שהאימפריה האמריקאית מבקשת להשליט בכוח הכוח על עיראק. אותו חופש בסיסי שהחוקה האמריקאית כל כך מקדשת הוא גם המסלול הבטוח להרס של האני. מתירנות מינית, קפיטליזם נטול הגבלות, פוליטיקה של זכויות אזרח, סצנת הרוק האלטרנטיבי והאידאולוגיה הפסיכולוגית ששמה את הדגש על שאיפה לאושר בכל מחיר-כל אלה מתפקדים כאן גם כמנגנונים של אסון. "נראה לי", הסביר פרנזן, "שאם אנחנו מרוממים את החירות לעיקרון המכונן של מי שאנחנו כתרבות וכאומה, אנחנו צריכים לתת מבט זהיר בפרקטיקות של חירות ובמה שהן יכולות לגרום".
העיסוק המתבקש בנושאים בה"א הידיעה של הרומן עלול להחמיץ כמה מההישגים היותר צנועים שלו. אין כמו פרנזן בתיאור שפע הדרכים שבהן הורים בוגדים בילדיהם וילדים בוגדים בהוריהם. את האימה שבלישון ערב-ערב לצד גוף שאינו מגרה אותך מינית. את הכוח היצירתי העצום שיש לשנאה עצמית. את האשליה של ההתאהבות. את הטינה שאנחנו נוטים לפתח דווקא כלפי הקרובים לנו ביותר. את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין אמונות פוליטיות נאצלות ובין השגרה הבינונית של היומיום. את האתגרים הבלתי נסבלים שהאינטימיות מציבה בפנינו. בכל הנושאים האלה אין שום דבר ויקטוריאני. למרות משפטיו הארוכים והמפותלים והתיאורים הפרטניים של מחוות, שיחות, אובייקטים, פרנזן רק מתחזה לאולד פאשן.
מבקרים מסוימים טוענים שפרנזן אינו חומל מספיק על גיבוריו, שהוא הופך אותם לקריקטורות. לדעתי מדובר בחוסר הבנת הנקרא. לא רק שהוא חומל עליהם, הוא מאוהב בהם. פרנזן יודע את מה שצופי "האח הגדול" הפנימו מזמן - שטווח החוויה האנושית כולל גם נטיות לב שאינן מקור לגאווה, כמו קטנוניות, רשע, רכלנות וכפיות טובה.
ג'ונתן פרנזן נולד ב-17 באוגוסט 1959 בווסטרן ספרינגס, פרבר של שיקגו, והתבגר בוובסטר גרובס, פרבר של סנט לואיס. באוניברסיטה הוא התמקד בלימודי גרמנית, ועשה חלק מהתואר הראשון בברלין ובמינכן. הספר הראשון שלו, "Seventh City The Twenty", יצא ב-1988 ומתרחש בסנט לואיס, העיר שפעם הייתה הרביעית בגודלה בארצות הברית והפכה בעשורים האחרונים לסמל של התפוררות אורבנית. ארבע שנים אחר כך יצא "Motion Strong", שסימן את תחילת העניין האובסיבי של פרנזן במשפחות לא מתפקדות. שני הספרים התקבלו היטב במילייה הספרותי. הם התאפיינו בכתיבה יותר אקספרימנטלית בהשוואה לרומנים שיבואו אחריהם ומבקרי ספרות נטו למצוא בהם את השפעתם של שני המאסטרים הגדולים, דון דלילו ותומאס פינצ' ן. אחרי "התיקונים" פרנזן כתב שני ספרים שאינם בדיון: קובץ מאמרים בשם "How to Be Alone" ואוטוביוגרפיה- "The Discomfort Zone".
פרנזן כותב במשרד ששכר בדאון טאון של סנטה קרוז, צפון קליפורניה, והוא עובד שישה עד שבעה ימים בשבוע. מדי פעם הוא מפרסם מאמרים ב"ניו יורקר" בנושאים שנעים מספרות ועד אלצהיימר. רוב חבריו הקרובים הם סופרים כמוהו: המוכרים שבהם הם דיוויד פוסטר וואלאס ז"ל ומייקל שיבון ("איגוד השוטרים היהודים"). התחביב היחיד שלו הוא צפרות.
פרנזן היה נשוי בעבר לסופרת בשם ואלרי קורנל. השניים התגרשו ב-1994. בשנים האחרונות הוא חי עם סופרת אחרת, קתרין צ'טקוביץ. הם מחלקים את חייהם בין ניו יורק לבין סנטה קרוז. אין להם ילדים, אם כי פרנזן סיפר בראיון שאחרי פרוץ מלחמת המפרץ השנייה הם שקלו לאמץ יתום עיראקי ולכפר במעט על התוקפנות של ארצם - אבל ירדו מהרעיון. פרנזן הביע את התנגדותו למלחמה בעיראק בכמה הזדמנויות באחת מהן כינה את ארצות הברית "מדינה עבריינית", כינוי שנשמר בדרך כלל ללוב וצפון קוריאה. אם מתעקשים למצוא נקודת חיסרון ב"Freedom" (והרבה מבקרים, בעיקר בריטים, בהחלט התעקשו), היא נמצאת באמונות הפוליטיות של פרנזן ובאופן שבו הן מקבלות ביטוי ברומן.
פרנזן העניק לוולטר ברגלונד את עמדותיו הבלתי מתפשרות בנושאי סביבה, כלכלה ומדיניות גלובלית, ולעתים הקורא מתקשה להחליט מי בעצם מדבר אליו - הכותב או הדמות. בנוסף, למרות שהעמדות המנוגדות - הניאו קונסרבטיזם, הקפיטליזם ללא גבולות, הבוז לגישות סביבתיות שמזוהות עם שלטון בוש - נוכחות בספר, בעיקר דרך דמותו של ג'ואי, הרפובליקן הצעיר שרוצה להתעשר מהר, הן כתובות באופן הרבה פחות משכנע ולפעמים מנוסחות על גבול הפארסה. נדמה שפרנזן עצמו מכיר בכך והוא מנסה לרגעים לאזן את התמונה על ידי הקצנה אורתודוקסית של האמונות שלו. כך למשל, בעיצומו של נאום מפורט על נזקי הגידול באוכלוסייה, וולטר שואל את ריצ'רד, "אתה כבר משועמם?".
מבקר תרבות בשם אניס שיבאני פרסם ב"הפינגטון פוסט" מאמר שבו טען, בין היתר, שהדיון הפוליטי בספר נשמע כמו ישיבת מערכת ב"ניו יורק טיימס". באווירה האינטלקטואלית היום בארצות הברית שבה הפוליטי השתלט על הכל, זה כמו לשלוח את הספר האוטוביוגרפי שכתבת למרואן ברגותי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם