הלב שקפא הפשיר: אלבום חדש לאהוד בנאי
אנטי כוכב, נביא לחילונים, יהודי נודד, סופר ששר, רוקר חיינו. כבר 25 שנה אהוד בנאי מתעד את השבר שמשסע אותנו, אבל גם פותח לנו שער אל מקור האור. השבוע יצא אלבומו החדש, "רסיסי לילה"- 11 שירים של יופי אינסופי
בנאי הוא הרב החילוני של ישראל. בין דרך ההלכה לדרך השלום, כמילות אחד השירים באלבומו החדש. הוא השמאל הציוני הדתי השפוי. הוא החיבור בין בוב דילן ומאיר אריאל לרב קוק וחוני המעגל. האיש שיופיע בכל מקום שבו ירצו לשמוע אותו, פועלים מפוטרים, אמהות עובדות, מתנחלים חובשי כיפות, מנותקים וסרבני התנתקות, בגוש קטיף או בלב תל אביב. אהוד בנאי הוא המקובל הגדול. על כולם. בשבוע שעבר מלאו לו 58 (הוא נולד ב-31 במרס 1953, היום שבו נולד גם יצחק קלפטר) והוא עדיין מלא חיוניות יצירתית.
ויש לו אלבום חדש, אלבום מס' 11 (אם לוקחים בחשבון גם את אופרת הרוק "מאמי"), "רסיסי לילה". אחרי אלבומו הקודם, שכולו פיוט, קודש וקידה לכיוון המקרא, הוא חוזר לסגנון שאפיין אותו בשלבים קודמים בקריירה. השירים הם אטיודים קטנים העוסקים ביחסים שבינו לבינה ובינו לבין עצמו. "אבן ספיר" הוא כרוניקה של זוגיות בלתי אפשרית: "היא באה מהכפר מבית חם בהרי ירושלים/ פגשתי אותה על חוף דיונות הזהב שבמדבר/ שבע שנים עבדתי בשבילה/ בחוץ ידיד בפנים אוהב/ היא נתנה לי מדי פעם את היד/ אבל אף פעם לא את הלב". זהו אלבום ממשי, כמו פעם, כזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף, מהודק, ממוקד, דוהר על המפוחית, הגיטרות והקול של בנאי, עטוף בהרמוניות ומלודיות עצו בות-מתוקות, רווי בקסם וניחן בקלילות בנאית ובעומק יצירתי שאהבנו לאהוב ב"עוד מעט" וב"קרוב".
בנאי חוזר ומותח את הקווים בין קודש לחול, נשאר בגבולות הקיום היומיומי, שיש בו אהבה, חמלה, עצב והמון תקווה. מומלץ לשים לב לשיר ל"פרפרי הקצב", שהטקסט שלו הוא תמצית של כל מה שבנאי תמיד היה. כדרכו, בנאי רגיש מאוד ליופי, אבל כאן הוא מתמקד בפער הבלתי נסבל שבין היופי האינסופי של הפרפר הצבעוני לבין תוחלת חייו הקצרה ומותו המוקדם. ועם זאת, הוא מזכיר, קודם כל לעצמו, הכל ייתכן: "פרפרים בקצב רוחפים בשמחה ובעצב מציירים לי תמונה/ מכניסים אל התוהו ובוהו תבונה/ פרפרים יודעי נגן נגנו לי בחסד נגנו לי בחן/ והכל ייתכן".
נקודת הציון הראשונה של בנאי היא רחוב האגס 1 בירושלים, שם נולד. הסמטאות של העיר הישנה. בית התה. הכנאפה מתוקה. אחרי שעזב את ירושלים לא חזר אליה שנים רבות. "20 שנה אחר כך, לא יראו אותי בעיר", כתב ושר בכאב צובט. בגיל ארבע הוא עבר עם משפחתו לגבעתיים, שבה הוא מתגורר גם היום. בדרך הביתה הוא עבר מסע ארוך ומפותל שהשפיע עמוקות על יצירתו. הוא אולי יגדיר את עצמו ראשית ובעיקר כ"יהודי ", אבל השירים שלו ישראליים מאוד, גם כשהם נכתבים על מקומות רחוקים. פעם כיניתי אותו "היהודי הנודד".
הוא עבד בלול כשהיה בנח"ל וחפר בורות על גבול עקבה. הוא נזרק באתונה וחרש את ספרד, בצר ענבים בדרום צרפת והתיישב לתקופה באמסטרדם, עבד במסעדה יהודית ואחר כך כפועל במה. גם על זה הוא כתב שיר נפלא. בלונדון העביר חודשים ארוכים כנגן רחוב, שר באנגלית וליווה את עצמו בגיטרה ובמפוחית בתחנות הרכבת התחתית. כשחזר
לישראל מצא עבודה כדוור והתגורר בצריף בלי חשמל בראש פינה. הוא גם עבד בבניין, וכתב על זה את "ערבב את הטיח".
עד לרגע הפריצה שלו הוא היה האיש שעומד בצד, ומדווח על המתרחש פה. "הייתי חייב לעבוד בבניין כדי לכתוב את'ערבב את הטיח'", סיפר לי פעם, "הייתה לי אז תחושה שאני חי בשולי החברה. הגיע מצב שחשבו שבאמת השתבשה עליי דעתי. הייתי פגיע מאוד ורגיש במיוחד לתסכול של אחרים, מצאתי אז נחמה בעובדה שיש עוד דפוקים בעולם, חוץ ממני. מנהל העבודה בבניין הסתכל עליי כמו על תמהוני ולא הבין למה אני שם ולא באוניברסיטה ".
טוב, בנאי סיים בהצטיינות את האוניברסיטה של החיים. הוא נשוי לאודליה, רקדנית שאותה הכיר במחזמר "כמו ציפורים" שביים הדוד יוסי, ושלה הקדיש את אחד משירי האהבה היפים שנכתבו בעברית ("כולם יודעים"). השניים הם הורים לשלוש בנות - מרים, איילה וזוהר. הוא לא שש לנדב פרטים אישיים על חייו, שממילא התנהלו כל החיים הרחק ממרכזי הפפראצי של "הבועה". מי שמכיר יודע.
תחנות חייו כוללות גם את הכביש המתפתל בין עכו לצפת, והדרך למטה, לאילת. פרדס חנה-כרכור, הבית של חברו הטוב, מאיר אריאל, וחולון, ולונדון, ואמסטרדם, שעליה כתב (בשיר שהקליט דווקא אבנר שטראוס)
בשנים האחרונות בנאי הוא יהודי חובש כיפה. הוא לא גידל זקן. לא הקצין ימינה בדעותיו הפוליטיות. לא נכנס בהומואים ולא חשב שצריך להפסיק לשיר בפני נשים, לא טען שתל אביב היא בועה מורעלת. חיה ותן לחיות. איש פשוט. ההתחכמות ממנו והלאה. שפתו נהירה, קולחת, טובה. יש לו את "הפיתול המזרחי", שהופך אותו לגשר על פני מים עדתיים סוערים, יש לו את היכולת לכתוב שירי אהבה מרגשים עד דמעות (" כולם יודעים") וגם שירי נישואים ("היום") אבל גם את היכולת לגעת בנקודת הכאב.
הוא לא התקבל בקלות. שנים ארוכות ניסה, ונדחה, וניסה שוב, ונהדף. מפיקים סירבו לו. חברות תקליטים חשדו בו. הוא היה מזרחי מדי לאשכנזים, אבל כנראה אשכנזי מדי למזרחים (שלמה בר לא קיבל אותו ללהקת הברירה הטבעית). סרט מצוין של אבידע ליבני, "חייב לזוז", מתעד את התנועה שלו מהשוליים הדחויים אל המרכז.
רק בגיל 34 יצא אלבום הבכורה שלו. לפני זה הוא הספיק לעבוד עם מוזיקאים רבים, בהם בן דודו מאיר בנאי, תר כל העת אחרי שותפים מוזיקליים - אלן הורוביץ, אבנר שטראוס, אבי מטוס. באמצע שנות השמונים הוא ניסה שוב ושוב להקים להקה, אפילו ניגן עם מייקל בנסון ואבנר חודורוב של טרום משינה ועם ז'אן ז'אק גולדברג, שהיה במקביל חבר בקליפ. ההצלחה הגיעה לו כשכבר היה נשוי, אב לילדה בת חמש - וכמעט נואש.
אהוד בנאי זכה לשים את הרגל בדלת בזכות "רכבת לילה לקהיר" של משינה (כמה שנים אחר כך הוא ייתן לריטה את הטקסט המופתי של "עטוף ברחמים"). ואז הוא הקליט את "עיר מקלט", " עגל הזהב" ו"זמנך עבר", שהצעידו את הרוק הישראלי אלפי קילומטרים בן לילה. יחד עם יוסי אלפנט, עובד אפרת, גולדברג ומיכה מרגלית - סוף סוף הייתה לו הלהקה שתמיד חלם עליה - הוא נכנס להקלטות של "אהוד בנאי והפליטים". התוצאה : אחד האלבומים החשובים בתולדות הרוק הישראלי, ששילב רוק גיטרות מעודכן עם מקצבים מזרחיים, כתיבה אישית ודרך הגשה חמה ובלתי אמצעית.
המילים חשובות בשביל לפענח את בנאי. הוא לא משורר מודרני, הוא סופר ששר. ספרו היחיד בינתיים, "זוכר כמעט הכל", לוכד את הלב. בסרט שנעשה עליו ב-1990 (כחלק מהטרילוגיה של אשר טללים, "כל האנשים הבודדים") הוא מזכיר עד כמה היינו צריכים אותו כדי להזכיר לנו. "רציתי לבטא מרירות נגד השבר שקרה לנו, לאן נעלם החלום", הוא אומר שם. 20 שנה אחר כך, מה שהיה רע הפך גרוע. בנאי לא היה נביא, רק תיעד מציאות הולכת וקורסת. אהוד בנאי מתעד את השבר, אבל גם פותח לנו שער אל מקור האור.
באלבום החדש בנאי שוב נוכח עם אותה שמירה קפדנית ומושקעת על הסאונד והנגינה וצוות מסייע שכמעט ולא משתנה, בראשות המעבד והמפיק המוזיקלי גיל סמטנה. הדינמיקה המיוחדת שבינו לבין חברי הלהקה משפיעה גם על המאזינים. בשונה מאלבומים רבים שמבליטים דווקא את הזוהר האווילי של הרוקנרול או את האגו הבלתי מרוסן של הסולן, אהוד בנאי משדר חום ופשטות כובשת, בלי קול גדול, אבל מספיק ייחודי שלא ניתן לטעות בו, הוא מוביל אותנו אחריו, במדבר תרבותי עכשווי די צחיח, ומצליח ליצור בנו אמון. לא בטוח שבנאי יאהב את זה, בצניעותו המופלגת, אבל במובן הזה הוא המנהיג. נלך בעקבותיו.
מופע הבכורה של האלבום החדש ייערך בפאב הפרה, שבי ציון, ב-7 באפריל .
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם