להתראות נעורים: על "המכונה"
"המכונה", העוקב אחר להקת "משינה", אינו מופע מסכנות, אבל הוא כן מעלה את השאלה למה הם כל כך מתקשים במלחמה על תשומת הלב שלנו
''המכונה'', שלישי, יס דוקו
ריקוד המכונה: וידיאו מהפרמיירה של הסרט "המכונה"
"המכונה" מספר סיפור בלתי נתפס, משתי סיבות. והנה מגיע השלב ממנו גם הלהקה תצא טוב. באופן כללי בסרטים שמלווים אגדות מוסיקה, לפחות ברמת האווירה לוקח זמן להפריד בין מה שאנחנו רואים למה שאנחנו שומעים. וכשפס הקול מורח עליך חיוך נוסטלגי כל שלוש דקות, קשה לקלוט שליובל בנאי לא כיף, ושלא מתחשק לו לנסוע 4 שעות להופעה בערבה כדי להתפרנס. עוד יותר קשה להפנים שהחבורה הזו, שנפרדת מאיתנו בקטע ארכיון מול פארק ענק, כשמולה שטיח מעריצים צורח, כל כך מתקשה במלחמה על תשומת הלב שלנו, שהיא מוכנה ללבוש מדים, או יותר נכון לפשוט אותם, ולצאת גם לקרב הזה.

"מדוע בכל מקום בעולם יש היכל תהילה, והאומנים המבוגרים הם הכי מגניבים מכולם, ורק כאן זה דפוקים", הם שואלים. אחר כך שלומי ברכה ישחזר הופעה מימי האלבום הראשון, כשכל הבנות רצו אליהם בטירוף מסוף האולם וצרחו כמו בהופעה של הביטלס. "חשבתי שאנחנו מסודרים", הוא אומר. "ואז הגיע האלבום השני, והיינו מפורסמים ורעבים".
איך? מודה, לא הבנתי. אבל זו כנראה בעיה של המוזיקה העברית בכלל, בהנחה שאנחנו מפנטזים שבעוד עשרים שנה בכלל נכיר שירים בני עשרים. שלא לדבר על האפשרות להתגעגע אליהם.
ולא, "המכונה" אינו מופע מסכנות. הוא לא עוד כתבה מתבכיינת על זמר שמתגעגע לימי הזוהר. הבימאית, אלה בלוך, עשתה הרבה יותר מאיסוף ציטוטים על קיפוח, או איתור אומן שיסגור חשבון עצוב עם המוסיקה המזרחית.
אז ברור, השאלה הכי מטרידה בסרטי דוקו שמלווים כוכבים, מתחילה ברגע שהמצלמה נכנסת לפריים. לא פיזית, אבל כשהיא הופכת לדמות בעלילה ונוכחותה משנה את הסיפור, במקום ללכוד אותו. את התשובה מקבלים כנראה בשתי דקות שמלוות מפגש עם תקשורת הבידור. דווקא שם, כשמול המצלמות של גיא פינס או דומיו, הלוק משתנה ומוכרים קלישאות על החיים היפים, אפשר להבין שאנחנו קיבלנו את הדבר האמיתי.







נא להמתין לטעינת התגובות






