אדם מחפש משמעות: ראיון עם הזמר אדם
ההצלחה הגדולה, ההיסטריה, ההתרסקות, היציאה מהארון, מערכת היחסים הסבוכה עם אמא וההשלמה עם הכישלון. אדם, שנולד כחיים כהן והפך מאוחר יותר גם ל"כריס לייף", מסכם 51 שנים של תהפוכות בהצגת יחיד חדשה המספרת את סיפור חייו: "לא החלטתי יום אחד להיעלם, הירידה בפופולריות פשוט קרתה"
"האמת היא שבכלל הייתי אז במערכת יחסים עם שירזי, מי שלימים הפך להיות מלך המועדונים. אבל לאלה שמבצעים את האאוטינג הזה יש התעלמות מוחלטת ומכוערת מהמורכבות של החיים של האדם שאותו הם מוציאים. אולי יש לי אבא מבוגר שקשה לו עם החשיפה שהבן שלו גיי? אולי כדי לא לפגוע בו אני מעדיף להשאיר דברים כמו שהם? מישהו יכול להכריח אותי לפגוע באבא שלי?".
היציאה המתוקשרת שלו מהארון מקבלת עכשיו חיזוק נוסף בדמות הצגת יחיד מוזיקלית העונה לשם "חיים ואדם", שתוצג במסגרת פסטיבל ה"תיאטרונטו" הקרוב במתחם התיאטרון הערבי עברי ביפו העתיקה ב-23-21 באפריל . המופע, שאותו ביים גלעד פרלמן ובו משתתפים הנגנים רן יגיל ורסי אוסרווסר, מביא שירים וסיפורים אישיים מחייו של הזמר והשחקן. למעשה, זהו רצף מונולוגים אינטימיים שבהם משתף אדם את הקהל בהרהוריו על תקופת ההערצה ההיסטרית שחווה, על ההתרסקות ועל תובנות ההתפכחות, מתוך התחברות פנימית לעצמו ולבית ממנו צמח, לצד אם ניצולת שואה ופגועת נפש.
מי שחושב שזה נשמע לו מוכר, לא ממש טועה. ההצגה היא המשך לסרט הטלוויזיה בעל אותו השם ששודר לפני חמש שנים, שם יצא מהארון בקול תרועה. "זה סוג של סגירת מעגל עם הסרט", אומר אדם. "או למעשה, אולי לא עם הסרט ממש, אלא עם התהליך הנפשי שהתחיל אצלי בסרט. כל המסקנות של סיכום הביניים הזה עולות בהצגה. בוא נגיד, שאם אני מחפש יתרונות בלהתבגר - שזה בדרך כלל לא פיקניק גדול - זה היתרון. ככל שאתה מתבגר יותר, יש לך יותר סיכומי ביניים כאלה, וככל שיש יותר כאלה, יש יותר אופציות לראות את החיים באור רחב יותר. הסרט התחיל את התהליך, המופע הוא שלב נוסף בתהליך ואני מקווה שיהיו עוד".
אז מה ההבדל בין הסרט למופע?
"המופע הוא חצי מוזיקלי. אני גם שר, שירים שלי ושירים של אחרים. מעבר לזה, בניגוד לסרט, שהיה ספונטני והורכב מהמון חלקים שונים לאורך חמש שנים שבהן צילמו אותי ואחר כך ערכו הכל יחד, במופע הכל כבר כתוב מראש ומאורגן מראש, כשהרעיון הסופי של איך אני רוצה להיות כבר נמצא לנגד עיניי. אפשר לומר שמדובר בסוג של סיכום או תמצות של תהליך נפשי ארוך מאוד של השלמה עם עצמי שעברתי תוך כדי צילומי הסרט, ובזכותו".
בעוד חודש בדיוק יחגוג אדם 51, והוא נראה צעיר בהרבה. הזמר, שנולד כחיים כהן וגדל בערד, טעם לראשונה את טעם התהילה בשנת 1985, אז היה אחד הרקדנים שפיזזו מאחורי יזהר כהן שייצג את ישראל באירווזיון עם השיר "עולה עולה" וסיים במקום החמישי. הטעימה הקטנה מאירופה עשתה לו תיאבון גדול, והוא החליט לנסות לפתח קריירה בצרפת, שם קרא לעצמו "כריס לייף", שזה סוג של תרגום קלוקל ל"חיים כהן".
הקריירה בצרפת לא נסקה, והוא חזר ארצה על מנת לכבוש את ישראל. והוא עשה את זה בענק: הוא הפיק את "סוד",
כשאתה מסתכל עכשיו על המופע מהצד, איזה חלק הכי מרגש אותך בו?
"קשה לי לבחור חלק אחד. אני יודע שזה נשמע כמו הנודניקים האלה שאוהבים את כל היצירה וכל מיני כאלה, אבל זה לא בא מהמקום הזה אלא מהמקום שהמופע משקף איזו שלמות או טוטאליות של כל החלקים של החיים שלי, טובים ורעים. כל הרעיון בו הוא שאני מגיע להשלמה עם כל החלקים האלה - הטובים והרעים. אז ברור שאני לא יכול למצוא את עצמי מעדיף חלק כזה או אחר, הכל שם מרגש אותי באותה מידה,כי הכל שם זה אני.וכל הרעיון הוא לנסות להגיע להשלמה בין שני החלקים שלי. הפרסונה המקצועית שמופיעה, אדם, והפרסונה האישית, חיים. יש במקצוע הזה איזו תהום גדולה שפעורה בין החיים המקצועיים לחיים האישיים, ורק אחרי הרבה שנים אתה מגלה שהתהום הזאת היא למעשה החיים שלך".
אבל לא נמאס לך לעסוק בעניין הקריירה של פעם והמצב של היום? הרי הסרט עסק למעשה בזה, והמופע גם.
"בכנות, אני לא חושב שזו הסיבה שהם באים. זה נכון שהמציצנות היא חלק גדול מאוד מהחיים של כולנו בשנים האחרונות, עם כל תוכניות הריאליטי, אבל אני חושב גם שאת יצר המציצנות כבר סיפקתי בהקשר הזה. אני חושב ומקווה שהם יבואו מאותה סיבה שאני באתי: גיליתי משהו על עצמי, סוג של השלמה שבאה לא ממקום תבוסתני אלא ממקום אחר".
בראיונות קודמים הצהיר אדם שהתהילה והפרסום האדירים שלהם זכה בשנות הכוכבות הגדולות שלו היו עבורו קשים מאוד, כך שמבחינתו למרות שברור שמקצועית הוא היה רוצה להצליח היום יותר, לתהילה אין לו געגועים.
"אני לא יכול לחיות ככה", הוא אומר כשאני מזכיר את הילדות הצורחות מתחת למגדלי "דיזנגוף סנטר" בזמנו. "אני אדם פרטי וסוג של ביישן אפילו בהוויה שלי, וקשה לי עם זה, קשה ברמה של ממש מעיק על החיים. אז מה הטעם שיש לך כסף והצלחה אם אתה סובל מהחיים שלך? לא שאני מנסה לצאת איזה צדיק. כשאני מוציא דיסק, אני רוצה שיקנו אותו, ברור, אבל יש מחירים שלא שווה לי לשלם. וחוץ מזה, זה לא בדיוק שזה בידיים שלי. לא החלטתי יום אחד להיעלם, הירידה בפופולריות פשוט קרתה וזהו. אפשר לקבל את זה ולהמשיך הלאה, ואפשר להיות ממורמר. המציאות לא תשתנה".
בתור אדם שלא אוהב להיחשף איך עושים מופע יחיד שמדבר על החיים שלך?
"ההבדל עבורי זה עניין הבחירה. אם אני בחרתי להיחשף, בחרתי להזמין אותך, בחרתי לדבר איתך - אז אני מרגיש הרבה יותר נוח עם החשיפה. בסופו של דבר אני פרפורמר, אבל המקומות שבהם כופים עלי משהו, שכופים עלי להיחשף, שכופים אותי להתייחס בפומבי לנטייה המינית שלי, שמצלמים אותי כשאני לא רוצה ופונים אלי ברחוב - כל מיני דברים כאלה מאוד קשים לי".
אתה מדבר על אביך ובמופע מוזכרת לא מעט אמך, שאיתה היה לך קשר לא קל בילדות.
"כן. אימא שלי הייתה מאנית-דיפרסיבית חמורה שלא קיבלה טיפול. אהבתי אותה מאוד והיא אהבה אותי עד השמים, אבל החיים איתה לא היו קלים, לא כצעיר ולא כמבוגר. הרבה מהבעיות שאני סוחב איתי כמבוגר עד היום קשורות לאיזה סוג של אשמה או התנערות מאשמה שאני סוחב איתי בנוגע ליחסים איתה. גם אישית וגם מקצועית, גם בתור חיים וגם בתור אדם. חלק גדול מהסכסוך הגדול שהיה לי עם עצמי נבע משם, אבל לאט לאט זה מחלים".
איך היחסים היום בין חיים לאדם?
הוא צוחק. "יש לנו שיחה שבועית... לפעמים אני מעצבן אותו ולפעמים הוא מעצבן אותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם