גיטר הירו: ראיון עם אסף אבידן
אסף אבידן החליט להכריז מלחמה על תרבות הרייטינג, הריאליטי והפופ המהונדס. תחילה הוא תבע את קשת על שימוש בלהיט שלו כפרומו לתוכנית "האח הגדול". עכשיו הוא מרחיב את גבולות המאבק ויוצא נגד העורכים המוזיקליים ברדיו ונגד תעשיית הכוכבים של "כוכב נולד". בראיון לוחמני, לפני שהוא ממריא עם המוג‘וז לעוד סיבוב הופעות באירופה, הוא מדבר על הסרטן, סקס ולמה הוא ממשיך לדבב את הדרדסים
"הייתי מילימטר מליפול אל מוות בטוח", אומר אבידן. "שש שנות חיי עוברות מול עיניי. הרגשתי שמשהו עוצר אותי וסוחב אותי אחורה. אני זוכר את הרגע שנשמתי לרווחה כשקלטתי שלא נפלתי ושאני עם שתי רגליים על הסלע. הרגשתי, בתור ילד בן שש, איזשהו כוח עליון קוסמי שהחזיק אותי עכשיו, שהציל לי את החיים שהיו אמורים להיגמר באותו רגע, ואני חב לו טובה. מאז, יש לי איזשהו דיבור עם הקוסמוס. אני לא קורא לזה אלוהים כי אני לא מאמין באלוהים. אני בנאדם מאוד חילוני והייתי שמח להגיד על עצמי שאני אתאיסט, אבל זה לא לגמרי נכון. יש בי דואליות מאוד גדולה, בין הרצון להאמין שיש כוח שמכוון אותי או שומע אותי או רוצה בי או ווטאבר, ובין האינטלקט המוחלט שאומר שאני בשר תולעים".
האהבה להליכה עד הקצה המשיכה ללוות את אבידן גם לאחר אותה חוויית ילדות מכוננת. ההרפתקנות שמושכת אותו לסכנה תוך חיפוש משמעות מתבטאת גם בטקסטים המרגשים של אלבומו האחרון, "( Through The Gale, מבעד לסערה). אבידן (31) אחד המוזיקאים המוכשרים והמוערכים במוזיקה הישראלית, לא מפסיק לשאול את עצמו אם מישהו גדול ימשיך לשמור עליו גם כשהוא מפגין אומץ לב לא אופייני לאמנים ישראלים ויוצא בתקיפות נגד תוכנית "האח הגדול“ ונגד התרבות שהיא מייצגת.
בשבוע שעבר רעשה הברנז‘ה מהפרסומים כי אבידן ולהקתו, המוג‘וז, תובעים את קשת, בשל שימוש בשיר של הלהקה בפרומו ל“האח הגדול.“ באמצעות עורכי הדין יוחאי חי וברק מלכית, הגישה הלהקה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לצו מניעה קבוע של הפרומו וכן תביעה לפיצוי בסך 300 אלף שקל בגין הפרה של זכויות יוצרים, זכויות מבצעים, זכויות מוסריות והזכות לפרטיות. השיר המדובר הוא Maybe You Are הלקוח מהאלבום המצליח ,The Reckoning שיצא ב-2008 ומופץ בחו“ל על ידי תאגיד הענק סוני-קולומביה. לאחר הגשת התביעה, קשת הפסיקה את השימוש בשיר.
"קשת אנסו את היצירה שלי ופגעו במוניטין שלי", אומר אבידן בכעס. "כשמישהו בחדר העריכה של קשת משתמש ללא רשות ביצירה שלי עבור פרומו של תוכנית ריאליטי זו הזניית התרבות והיצירה שלי. אני מנסה לייצר אמנות, תרבות עם בשר, אופי ומשמעות. תוכניות הריאליטי הן בעיניי ההפך הגמור מכל זה. זאת תרבות פופוליסטית שפונה רק למכנה המשותף הנמוך של המחשבה והרגשות. אני לא רוצה שום קשר עם ’האח הגדול,‘ תוכנית שאני מרגיש שהיא רדודה, גרוטסקית, גלדיאטורית, מציצנית וחסרת אמת. שאף אחד לא יגיד לי ש‘האח הגדול‘ זה ניסוי חברתי. זה מוצר מהונדס, כמעט כמו ציצי מסיליקון. לא הייתי מפקיד ניסוי חברתי על בני אדם בידיים של אנשים שצריכים למכור פרסומות. הייתי שם את זה בידיים של אנתרופולוגים, פסיכולוגים ואנשים עם יותר מחשבה, ניסיון ואמפתיה".
קורין אלאל, מוזיקאית מוערכת במיוחד, חשבה אחרת ממך והסכימה להיכנס לבית האח הגדול.
"אז אני פחות מעריך אותה בגלל זה. אבל שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אני חי את החיים שלי כמו שאני רוצה.“
פרומואים ל“האח הגדול", שמגיעה לפעמים ל-40 אחוזי רייטינג, יכולים לחשוף למוזיקה המשובחת שלך קהל רב שאולי לא היה נחשף אליה אחרת.
"אני מרגיש שאני רשאי לבחור איזה אמצעי אני רואה ככשר להפיץ את היצירה שלי. תאר לך שהיית בונה כיסא ורוצה למכור אותו רק בחנות שלך אבל איקאה הייתה לוקחת אותו ללא רשותך ומוכרת אותו בחנות שלה. אסור לעשות את זה. אני זוכה בפרסום שלי בעצמי, בדרכים שנכונות לאידאולוגיה שלי. זה לא מעניין לי את השערה על האשך כמה מפורסם אני אהיה, אם זה לא בדרך שאני בוחר בה. ולכן אני לא רוצה ש‘האח הגדול‘ ישימו שיר שלי בפרסומת שלהם, כי זו הדרך שאני בחרתי".
אתה מתנגד לקבל חשיפה בפרומואים ל“האח הגדול", אבל באופן אירוני אתה זוכה כעת לפרסום בזכות התוכנית.
"יש פה פגיעה אמיתית באמת שלי, ולא רצון ציני להתפרסם. כשאנחנו ראינו ושמענו על הפרומו הזה, לא פנינו ישר לתקשורת ולא פנינו ישר לבית המשפט. קודם כל שלחנו מכתב לקשת ובו ביקשנו שלא ישתמשו בשיר בפרומו. רק אחרי שהם התעלמו לחלוטין מהבקשה, פנינו לבית המשפט, וממנו זה דלף לתקשורת. אני ואנשים שדעתם באמת חשובה לי מאמינים בדרך שלי וישנים בלילה טוב".
אתה מצטייר כמתנגד להתמסחרות. איך זה מתיישב עם סיבוב ההופעות בבתי המעריצים שקיימת בחסות בירה מכבי?
"האמת היא שאני קצת מתחרט על הדבר הזה. הסכמתי לעשות את הקמפיין הזה לבירה מכבי קודם כל כי אני אוהב בירה, ואת ’האח הגדול‘ אני לא אוהב. לא הייתה לי התנגדות מוסרית או אידאולוגית למוצר. חוץ מזה, היכולת שלי לקבל את העובדה שהשם שלי הולך עם מוצר כלשהו הייתה בגלל שהגבולות האלה היטשטשו. הסכמתי לעשות ארבע הופעות ביתיות, כי זה נראה לי רעיון מגניב. אני קצת מתחרט על זה שלא לקחתי בחשבון עד הסוף שהשם שלי בתור אמן - שכולל את המוזיקה שלי, את האמנות שלי - מתחבר לחברה מסחרית. יש משהו במהות של זה שקצת מציק לי. אני לא יודע אם אני
"בכלל, אני מרגיש הידרדרות של תרבות המיינסטרים. מרגיז אותי איך שמוזיקת פופ נשמעת היום, לעומת מוזיקת פופ של שנות החמישים והשישים. היום יש היעדר אינטליגנציה ורגישות. אנחנו לא יוצרים תרבות חדשה אלא מייצרים עוד כוכבים נולדים ששרים קאברים. ביום שבו יהיה כוכב נולד של סינגר-סונגרייטרים, אני אהיה הראשון שיצפה בזה. הגיבורים של הטלוויזיה והמוזיקה היום לא מייצרים שום תוכן בעצמם. אנחנו סוגדים לאנשים ריקים מתוכן, שאין להם שום דבר להגיד, המהות של הכוכבים הנולדים והאחים הגדולים הוא רק עצם פרסומם.“
מה דעתך על פריחת המוזיקה המזרחית?
"מוזיקה מזרחית זה תג לא הגיוני, זה יוצר אשליה של אג‘נדה עדתית שאין פה. אני שונא פופ רדוד על כל גווניו, בין אם זה מזרחי, ריהאנה או רוני סופרסטאר, מבחינתי זה אותו חרא. אני לא אוהב דברים חסרי תוכן טקסטואלי ומוזיקלי. כשאנשים יוצאים נגד המוזיקה המזרחית הם יוצאים נגד החרא שממלא את ערוץ 24, גלגלצ, רדיו תל אביב וכל התחנות. זה יותר גרוע ממקדונלד‘ס. כמו שהוכיחו בסרט שמקדונלד‘ס גורם להשמנת יתר ולמחלות אצל בני אדם, גם המוזיקה הזאת גורמת להשמנת יתר, למחלות ולתחלואות אנושיות וחברתיות.“
אביר האינדי הישראלי אינו מסתפק בהנפת חרב לעבר מפעלות שידורי קשת, הוא יוצא, מעשה דון קישוטי, להילחם גם ברדיו. קיים פער גדול בין ההערכה העצומה שלה הוא זוכה בקרב מבקרי מוזיקה ואמנים אחרים לבין כמות ההשמעות לשיריו בתחנות הרדיו. "מדוחות ההשמעות שאני מקבל מאקו“ם אני מגלה שהכמות היא בדיחה. אני ואחי רועי שמנהל אותי נלחמים עם תחנות הרדיו והם זורקים עלינו זין. אנחנו עדיין נחשבים אנומליה משונה של עולם המוזיקה הישראלית, שתיעלם יום אחד. אפילו עם זה שהפרסטיז‘ה שלי עולה. מרגיז אותי שאומרים לנו ברדיו תל אביב בלי בושה ובלי התנצלות, ’אנחנו צריכים מוזיקה קלה, שאנשים לא יחשבו, שישימו את זה ברקע.‘ ואומרים לך את זה עורכים שהייתה לך איזושהי זיקה נעימה אליהם פעם, עד שהם עברו לתחנה הזו ולאט לאט הם נהיו חלק מהמערכת שדואגת רק לרייטינג. אלה התחלואים של חברה קפיטליסטית".
לדבריו, בגלגלצ המצב לא הרבה יותר טוב. שירים מעטים מאלבומיו הקודמים של אבידן נכנסו לפלייליסט, וגם זאת באיחור, רק כשהיה ברור שלא ניתן להתעלם יותר מהבאזז המתגבר ומהעובדה שההופעות היו מפוצצות בקהל. "הפלייליסט של גלגלצ אטום ומבודד את הספקטרום. הטענה ש‘זה לא רדיופוני,‘ אני לא יודע מה זה, באמת. אבל אני עושה עם גלגלצ חסד רק בגלל שבטיוליי בעולם נוכחתי שעם כל טענותיי אליה היא עדיין טובה יותר באלף מונים מהמקבילות שלה באירופה, בארצות הברית, בסין או בהודו. שם זה רק הסחלה של הסחלה של הפופ, הכי רדוד. רק שברוב המקומות הגדולים, כמו בגרמניה, צרפת וארצות הברית, יש גם תחנות שמכוונות גם לז‘אנר אחר ואז יש לך אלטרנטיבה. אני נפגע מזה מהרדיו בארץ, כי אני חושב שהם מזלזלים בטעם הקהל שלהם.“
"איבדת את כל העוגנים שלך,“ אמרה הפסיכולוגית לאבידן לפני חמש שנים, כשהתחיל את דרכו כמוזיקאי. "נפרדתי אז מבחורה שהייתי איתה שש שנים, עזבתי את תל אביב, נטשתי את האנימציה.“ אבידן אהב מאוד את המטאפורה של הפסיכולוגית והיא נשארה חרותה במוחו. לימים יכתוב שיר בשם "העוגן שלך,“ שבו הוא אומר לבחורה שהוא העוגן שלה, והיא אומרת לו שהוא בסך הכל השלשלאות. השיר הופיע באלבומו הקודם.
האלבום Through The Gale נכתב במהלך שהות של חודש בהוואי. בתקופה שבה פורמט האלבום מאבד את מעמדו לטובת הסינגל, אבידן והמוג‘וז הוציאו אלבום קונספט. הם השיקו את האלבום בשתי הופעות גדולות, עם התזמורת הסימפונית של רעננה ובמשכן לאמנויות הבמה. הערב )שישי( הם יחגגו את יציאת האלבום בהופעה עירומה יותר בבארבי בתל אביב. האלבום עמוס במטאפורות הקשורות בים. לכאורה אבידן הוא רב החובל העיקש והמוג‘וז הם מלחיו, אבל למעשה, כל אחת מהדמויות היא חלק מאבידן. "הים מבטא את תחושת הסכנה התמידית שלי אבל גם את היכולת להביא אותי למקום אחר ולא נודע. הסירנות זה הקול שגורם לי לחזור הביתה, פוסידון אל הים זה הכעס, הסירוס והרוע, הרוח המערבית המלטפת היא הניחום, האמא שלי,“ הוא אומר.
מגיל מוקדם התעסק אבידן בתהיות על משמעות הקיום, והאם הגורל מוליך אותו לעבר איזה ייעוד. השאלות האלה קיבלו רובד נוסף של משמעות כשלפני עשר שנים, ביולי 2001, התגלה בגופו סרטן הלימפומה, שהוביל לחצי שנה של טיפולים מסויטים שסייעו לו להבריא. "אני יכול להגיד כמעט תודה על החוויה הזאת, מבעד לזכוכית של עשר שנים. חס וחלילה לא הייתי רוצה שזה יקרה שוב, לא לי ולא לאף אחד. אבל החוויה הזאת היא כמו הרבה חוויות מכוננות בחיים שהן לאו דווקא טובות אבל הן עשו משהו והשפיעו עליי והפכו אותי לבנאדם שאני היום. בלי הדבר הזה לא הייתי מי שאני היום. אני חושב שנהייתי בנאדם יותר טוב".
ייתכן שהסרטן הוא אחד הגורמים לכך שבשיריו נעשה שימוש רב בדימויים לא שגרתיים שקשורים בגוף, כמו איברים קטועים. "בטקסטים שלי אני יכול לעקם עיניים פנימה לגרון, להוציא קישקעס החוצה או לתאר ילד שנולד עם חור בחזה ואין לו את כל האיברים הפנימיים שלו, כולל הלב. באחד הספרים הכי אהובים בעולם, ’עליסה בארץ הפלאות,‘ יש קטע שהיא גדלה, מסתכלת על אורך הרגליים שלה ואומרת: וואו, הרגליים שלי שם למטה, ואני פה למעלה. יש בזה כאילו משהו נורא ילדותי. המחשבה על מה זה נפש ומה זה גוף. היא אומרת, אני מקווה שכשארצה ללכת הן יבינו שאני רוצה ללכת. קיבלתי מהסרטן את ההבנה הזאת, שגוף הוא כלי תנועה של התבונה, שהגוף ואני זה לא אותה ישות, לגוף יש את ההוויה שלו בלי יכולת שלי לשלוט בו. היום אני כבר מאמין שמחשבות אופטימיות עוזרות לריפוי הגוף. אבל המרחק שנוצר בין המודעות שלי, שיכולה להיות חזקה ובריאה, מול הגוף שבאותו זמן יכול להיות שברירי וחולה, בא לידי ביטוי בטקסטים שלי, בהם אפשר לראות את הפירוק הזה של הגוף שהוא לא גוף אלא כלי בשביל הנפש לשחק בו.“ במקרים רבים, הקרבה למוות מעוררת באדם תשוקה לחיים, למיניות.
"אני לא חושב שתקופת הסרטן הפכה אותי לבנאדם יותר או פחות מיני ממה שהייתי לפני או אחרי. אני חושב שתמיד הייתי ועודני אדם מיני. ביום שהתחלתי טיפולים העובדת הסוציאלית של בית החולים לקחה את חברה שלי דאז הצדה, ואמרה לה, ’תצפי לכך שחצי שנה תצטרכי להיות סבלנית, הוא לא יתפקד מינית ולא יהיה לו חשק מיני, בגלל כימותרפיה, רדיותרפיה ודיכאונות. אני יכול להגיד לך שזאת הייתה שיחה מיותרת. חשתי צורך להמשיך בשגרה. תקופת הסרטן קירבה אותי למוות אבל קירבה אותי גם לחיים. הרבה פעמים מיניות מתקשרת לחיים, מיניות זה תרגום לעובדה שאני חי. אז אולי המוות הוא הסיבה לכך שאני מיני כל כך, אולי זה אחת מההוכחות לקיומי, לחיים שלי.“
המעריצים יבחרו
באסף אבידן בולטים הקצוות המנוגדים בין הילד לגבר שבתוכו. הילד שבו עבד בחנות צעצועים, דיבב סרטים מצוירים ועבד כאנימטור, הגבר שבו חי את הרוקנרול. הילד שבו היה רעב למערכת יחסים, ליציבות ולבית, הגבר חיפש ריגושים אינסופיים, התרחק מהבית והתהולל מינית לא מעט. האמביוולנטיות הזו באה לידי ביטוי באלבום השני של אסף אבידן והמוג‘וז, ,Poor boy/Lucky man ששוחרר לפני שנה וחצי והגיע לאלבום זהב. הוא שווק לקהל עם שני שמות שונים ושתי עטיפות שונות שמספקות פרספקטיבות מנוגדות על החיים - לבחירת המעריצים. הרעיון הזה, שכמו חלק גדול מהברקותיו הגה אבידן אגב מקלחת ארוכה, מאפשר לקהל להיות במידה מסוימת שותף ביצירה, לבחור אם מדובר במקרה של "ילד מסכן“ או "בחור בר מזל.“
"בחירת השם אינה סתמית,“ אומר אבידן. "זאת דואליות שנסחבת איתי מעצם הבנתי שאני מתבגר. האלבום מדבר על הפער בין הילד, שצריך מערכות יחסים יציבות וזקוק נואשות ל‘הכניסיני תחת כנפך,‘ לגבר שלא באמת אכפת לו מהילד הזה. הגבר שבאותה תקופה לא הצליח לקיים מערכות יחסים יציבות, מזיין ומתרוצץ בעולם בלי שורשים. כל האלבום הוא ההבנה ששני הצדדים האלה קיימים בי. יש כאלה שרואים את זה בתור ילד מסכן, שלא יכול להרגיש ולא יכול לאהוב. מצד שני אנשים מסתכלים ואומרים איזה גבר בר מזל, הוא לא צריך להשתקע, לא מפתח שורשים, הוא יכול לעשות מה שבראש שלו, הוא לא נפגע, לא כואב.“
האלבום הזה נכתב באחת התקופות הפרועות של אבידן. "רוב חיי אני בתוך מערכות יחסים, וכל פעם שהייתה לי שנה שאני לא במערכת יחסים, דאגתי ’להשלים פערים.‘ אני לא רואה בזה בושה. מין זה דבר נפלא. מין אצלי הוא לא רק מין. אני לא גבר מזיין. אני אוהב מין כי אני אוהב את החיבור לבחורה, אפילו אם הוא ליום או לשבוע. החיבור זה מה שמעניין. המין הוא כלי נפלא בשביל להתקרב. התחלתי בהרפתקאותיי המיניות בגיל .15 לא היו לי הרבה חברים בנים. חברות בנות היו לי, אז הרבה פעמים זה איכשהו הגיע למין. או התחיל במין ואז הפך לחברות מאוד טובה. אולי זה כלי בשבילי בשביל להתחבר. אבל העובדה היא שכן, אני בנאדם מיני. מתוך היצירתיות והיצרים על הבמה נוצרים קשרים יצריים.
"מה אנשים רוצים לשמוע, שזיינתי בחורות בקלאבים? כן, זה קרה. אני מניח שלא קל להיות בת זוג שלי. כמו שלא קל להיות בת זוג של כל אמן שמופיע בעולם, מתרחק מהבית ולך תדע מה הוא עושה. יש בי בנאדם שמאוד רוצה קשר ארוך טווח ועמוק שנוצר ממונוגמיה, קשר לא רק מיני אלא גם חברי. לעומת זאת, קיים אצלי חוסר אמון מוחלט במונוגמיה כמוסד. זה לא עובד. זה הבלוף הגדול של החיים שלנו. או שאנשים מתגרשים, שהם 50 אחוז מהם, או שהם בוגדים, שזה כנראה 50 האחוז השני.“
המורכבות הרגשית הזאת היא אחד הדברים שהופכים את אבידן לאמן מרתק ורבגוני. אולם במישור התדמיתי תמיד יהיו אנשים שיזקפו גבה בפליאה מכך שאמן אינדי מדובב דמויות בסרטי אנימציה, האחרונה שבהן היא הדרדס "בטלני“ )בפרקים חדשים-ישנים של הסדרה שעדיין לא שודרו.) "בתחילת הקריירה המוזיקלית שלי, חשבתי שאני לא רוצה לערבב בין שני הדברים. זה נראה לי מטומטם שאני הכי רציני באמנות שלי ורוצה שגם אנשים יקחו את האמנות שלי ברצינות, ואז אני עושה קול של דרדס. זה נראה לי אז לא מגניב. אבל עם הזמן גיליתי שאם אני מצליח להבין את המורכבות של עצמי, ומקבל את זה שצד אחד בי אוהב לעשות דברים ילדותיים בהגדרה שלהם וצד שני אוהב לחפור עמוק במוזיקה שלי - אז גם הקהל שלי יכול לקבל את זה. יש לו מורכבות משל עצמו בשביל לכבד את זה.“
ביום ראשון (3 באפריל) ייצאו אסף אבידן והמוג‘וז לסיבוב הופעות ארוך ואינטנסיבי בצרפת, שווייץ וגרמניה, שבמהלכו ישיקו את האלבום השני שכבר יצא בארץ, .boy/Lucky man Poor אבידן זוכה להרבה אהדה מעבר לים. העיתון הצרפתי "ליברסיון“ פרסם ביקורת טובה על האלבום והמליץ עליו בחום. תחנת הטלוויזיה פראנס 3 תארח את אסף והמוג‘וז להופעה חיה. בנוסף תופיע הלהקה במועדון הפריזאי הנחשב "לה סיגל.“ בגרמניה, המגזין "אקליפסד“ העניק לאלבום ציון 9 ובחר בו כאלבום החודש. ואם כל זה לא מספיק, בעונת הפסטיבלים של הקיץ תופיע הלהקה בכל הבמות הנחשבות באירופה, בין היתר בפסטיבל נים ב-22 ביולי, על במה שהיא תחלוק עם רוברט פלאנט ובן הארפר.
האם החזון שאמני אינדי ישראלים יכבשו את העולם הוא ריאלי?
"ב-2009 היה נדמה שיש בעולם איזשהו דיבור על הסצנה האלטרנטיבית בארץ. היום, שנתיים אחרי, אני כבר לגמרי לא בטוח. יש אמנים שמנסים בחו“ל, אני לא יודע עד כמה הם מצליחים. הטיפ היחיד שלי ללהקה צעירה שרוצה לכבוש את העולם זה להיות טובים ולקרוע את התחת. אנחנו הופענו ומופיעים בכל חור שנתנו לנו. עשינו הכל לבד. היום מה שאני רואה יותר מתמיד, זה אנשים שמחפשים את הפריצה. בגלל שכל כך מרגילים אותם בתוכניות הריאליטי לדרך מהירה לכוכבות. זה לא עובד ככה. יום אחרי שהופענו בפסטיבל מול כמה עשרות אלפי אנשים המשכנו לקרוע ת‘תחת ולעבוד: סחבנו את המגברים שלנו לוואן, קבענו עוד הופעות, הדפסנו מרצ‘נדייז, עשינו ראיונות. זה החיים.“
יש הופעה שאתה זוכר במיוחד?
"ההופעה בסין ב-1 במאי, חג הפועלים הבינלאומי. עלינו לבמה מאוד מוגבהת, סביבנו חיילים קומוניסטיים, מולנו רבבות צעירים סינים, והזהירו אותנו שחס וחלילה לא נחשוב לרדת לכיוון הקהל. אני לא כל כך מבין ממה הם פחדו, אולי מזה שיקרה לנו משהו ואולי שנלהיב את הקהל. אבל באיזשהו שיר, בעודי מביט על ים של אנשים מתרבות לגמרי אחרת קופצים בגלים, לא יכולתי להשתלט על עצמי וזינקתי מהבמה על הקהל. כמעט שברתי את הרגל. בתוך הקהל הגשתי לאנשים את המיקרופון. ההבנה של הכוח של המוזיקה הכתה בי ברמות. דווקא במדינה כל כך עצורה ומוגבלת, לתת את המיקרופון לאנשים הפשוטים, השאיר אותי פעור פה לחלוטין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם