קו המשווה: פעמון האמודאי
צרויה שלו ומרדכי גלדמן המעולים צוללים לתוך הנפש , בלי שום קריצה למסחריות
מה שמשותף לשני הכותבים הישראליים הגדולים המככבים בטור הזה – הסופרת צרויה שלו והמשורר מרדכי גלדמן – הוא ההעדר המוחלט של ההתמסחרות בכתיבותיהם. אצל שניהם מדובר בצלילה נטו לתוך הנפש והרוח, כשפעמון האמודאי הוא הכתיבה עצמה. אז נכון שצרויה שלו מוגדרת על הכריכה האחורית של הרומן החדש שלה ("שארית החיים", כתר) כ"אחת הסופרות הבולטות בספרות העולמית" ואילו מרדכי גלדמן ("הלכתי שנים לצדך", שירים 1970-2010, הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק) מוגדר רק כ"אחד מן המעולים שבמשוררים העבריים" – כי כמה דיוויזיות כבר יש למשורר עברי? - אבל גם אם נקרא את ההגדרות האלה באירוניה קלה, בידיעה שכמות הקוראים המשוכללים ,כאן ובעולם , שמסוגלים בכלל להבחין בתדר הכתיבה הענוג והטמיר שלהם, הולכת ופוחתת מול רעשי הטלוויזיה והבידור, עדיין מדובר בשניים המחזירים לנו את טעם הקריאה בכל עומקו.
הדרמה היא חיי הנפש. "שארית החיים" עטיפת הספר
כמו בכל הרומנים הקודמים של צרויה שלו, גם בספר הזה הדרמה היא חיי הנפש, ולא העלילה החיצונית, הטפלה לעיקר הזה. מה שמרתק כאן הוא הביטנה הפנימית של חיי הנישואים, של יחסי הורים וילדיהם, של אינספור המגעים הקטנים והזכרונות והעלבונות המרכיבים את יחסינו עם העולם. כאן קורות הדראמות הגדולות. לאו דווקא בהתגלגלות העלילה המרכזית , המתפצלת לכמה כיוונים, שיכלו להתפצל לכיוונים אחרים לגמרי, ועדיין העיקר הריגשי היה מושג. לכאורה, הפואנטה של הספר הזה (המתחיל באם הזקנה הגוועת בבית החולים, המניעה רצף של רחשים ריגשיים בחיים הנפשיים של הגיבורים) הוא סיפור שכבר אייל מגד , בן זוגה לחיים ולספרות של צרויה, סיפר אותו לפני כשנה בספרו "איך לחיות" (ועל פי הראיון של צרויה שלו ב"ידיעות אחרונות" מן השבוע שעבר, הוא מבוסס על חייהם האישיים: איך אימצו בגילם המאוחר ילד רוסי מבית יתומים בסיביר), אבל עיקר עוצמתה של צרויה שלו היא בהתבוננות האנושית החודרנית שלה, המכאיבה מרוב דיוק מביך. למשל, סיכום חייה של האם הזקנה: "על דרך השלילה חייתה, אשה שלא אהבה את בעלה, מורה שלא אהבה ללמד, אם שלא ידעה לגדל את ילדיה". גם ענייניה המיניים לשעבר של אותה אם נחשפים:"שוכבת תחתיו, מצמידה את ירכיה זו לזו, מאז ומעולם אהבה להביט בו אך סלדה ממגעו, מגע מתפרץ מבוהל של נער מתבגר, אסיר תודה לרגע קצרצר". וזו הבת שמתארת את חייה האינטימיים של אמא שלה עם אבא שלה!
או בזירה משפחתית אחרת הנחשפת כאן לעינינו (האח היפה, עורך הדין שהשמין,ויחסיו עם בנו ואשתו), אנחנו מתוודעים,למשל, בין השאר לדראמה משפחתית קטנטנה, ובכל זאת משמעותית להפליא. האב רואה את בנו מול משחק טלוויזיה כלשהו, ואוכל את עצמו על הבן המשמין מול המסך. והוא גוער בבנו, אבל אשתו, "קולה הארסי מקדים את גופה הנכנס אל החדר" , מתייצבת מולו:"אפשר לחשוב שאתה מתעמל כל יום או שומר על הגוף שלך, תראה איזה כרס גידלת בשנים האחרונות". לכאורה טריוויאלי, אבל ממש לא טריוויאלי. נגיעה במקומות הכי כאובים של חיינו.
גם הטבע ברומן של צרויה שלו משתתף במשחק הנפש האלים:"שוב החמסינים האלה של ראשית הקיץ, משנה לשנה קשה לה יותר לשאתם, נדמה לה שבשרה משמיע תסיסה של חריכה". בשביל זה אנחנו צריכים את צרויה שלו, כדי שתשמיע לנו "תסיסה של חריכה". כי אחרים נחרכים בלי לתסוס.
השורות הכי יפות בעברית
וּמִנַּיִן לַוְּרָדִים תְּבוּנַת הַהַוְרָדָה/ לִכְלִיל וָרֹד
אינספור שירים מעניינים מאוד ויפים מאוד מאינספור סוגים – הגותיים, חושניים, אוטוביוגראפיים, מבודחים - יש בשני כרכי השירה החדשים של מרדכי גלדמן, המקבצים את עיקר שירתו בארבעים שנה ובהם מתגלה לנו בכל עוצמתו אחד מגדולי השירה הישראלית. כאן, בשתי השורות הגלדמניות האופייניות על עולם האלוהים ("הלכתי שנים לצידך", השם שבחר לאוסף, פירושו ככל הנראה הלכתי שנים לצד אלוהים). ותמיד זריקת הצבע המקורית המפתיעה (במקרה זה, מפתיעה
בפשטותה) של משורר צייר, שצבעיו מענגים אותנו עד קצה הנפש. האם אני חושב על עצמי כשאני מזהה בשורות האלה בוז גדול, מוחלט, לתיאוריה האווילית של דארווין? כי מאיפה לוורדים תבונת ההוורדה אם לא מאלוהים? מה, חלוף הזמן כשלעצמו יוצר מנגנונים פלאיים? האם הזמן הוא מהנדס? האם הזמן הוא צייר? האם הזמן הוא כימאי? גלדמן, לעומת זאת, "המתאווה לפתע לשיר הטבע הגדול", יודע: "עלה הוא עינו הירוקה של אלוהים/ הו אל שאינספור עיניו ירוקות/ הו אל עלים עליון".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם