חיים בלהבות: ראיון עם חיים צינוביץ'
כמעט עשור אחרי שנפרד מדמות השרוף, מוציא חיים צינוביץ' בפעם הראשונה סינגל חדש לרדיו. בזמן שחלף מאז הוא חיבר אמנם את מנגינות הפתיחה של תוכניות רבות, כמו "ארץ נהדרת" ו"הישרדות", ומוזיקה לסדרות וסרטים בינלאומיים, אבל התסכול על חוסר הצלחתו כפרונטמן לא נעלם. בריאיון איתו הוא סוגר חשבון עם האקסית מורן אייזנשטיין, תוקף את התקשורת על יחסה למשה קצב ומסביר מדוע שבעה אלבומים שלמים שוכבים אצלו במחשב, ללא שימוש
זה פרויקט שאני מאוד מזוהה איתו ואני גם גאה בו, אבל קשה לי להתמודד עם זה. בראתי איזה אימאג' שנורא קשה לקרוע אותו ממני. בקטע של יצירה, היה נורא קשה לבחור מה לעשות. אחת הבעיות שלי תמיד הייתה הרבגוניות. זאת הברכה שלי וזאת הקללה שלי. נורא קשה לי לדעת מה מרגיש לי הכי טוב עכשיו, מה המאה האחוז שלי. בכל קומה השכנים לא היו נאים בעיניי. אחרי שלוש השנים של השרוף, שהיה מוזיקת מיינסטרים, רציתי לחזור למוזיקת הבוטיקים. לקחתי צעד אחורה כי נמאס לי מאיך שדברים עובדים, מסוג המשחק שצריך לשחק".
הזיכרונות מציפים את צינוביץ' מכיוון שהחודש, בראשונה זה תשע שנים, הוא הוציא סינגל חדש לרדיו. זהו קאבר אקוסטי ללהיט הדאנס של דיוויד גואטה, Memories, שביצע צינוביץ' עם שותפו להפקה וליצירה נעם ינקלביץ', שנקרא NOAM&ZINO. השיר שובר דממה ארוכה מאוד של צינוביץ'. על אף שבתשע השנים שחלפו מאז יצא האלבום השני של השרוף צינוביץ' לא שלח שום שיר לרדיו, הוא היה מלא בחדוות יצירה והקליט ללא הרף. על המחשב בדירתו בתל אביב, המשקיף לג'קוזי על הגג, הוא מציג בפניי לא פחות משבעה אלבומים גמורים, כולם באנגלית, למעט כמה שירים בודדים בעברית.
החומרים משובחים ביותר, והזיקיות של צינוביץ' הזכורה מהעבר (כשהוא נע במנעד רחב שכלל רוק, לטיני, מזרחי ועוד) באה שוב לידי ביטוי: הוא משוטט באלבומים בין סגנונות מוזיקליים שונים כמו פולק-קאנטרי, פופ צרפתי (בליווי קולי של האקסית של צינוביץ' אורטל. גם לחברה הנוכחית קוראים אורטל, אגב), מטאל-רוק, אלקטרוני, וקאבר בספרדית ללהיט "כבר עברו השנים" של זהר ארגוב (שביצע בערב מחווה לארגוב). רק מקצת מהשירים עלו למייספייס, אבל כאמור אף אחד לא נשלח לרדיו.
"בסופו של דבר", אומר צינוביץ', "הוצאנו את השיר החדש בצורה צנועה, בלי תותחי יחסי ציבור, מתוך תקווה שיש פה בסיס של עורכים מוזיקליים שמחפשים אמנים שכבר עשו משהו ושזה יגרד משהו למישהו. בתקווה שלא הפכנו למקום שעובד רק עם יחסי הציבור המשומנים השבלוניים עד כדי גועל".
העשור הראשון של שנות האלפיים התחיל בפרשת השרוף והסתיים בפרשת דודו טופז. "אני בהחלט יכול להבין את המניעים שמהם פעל דודו טופז. אותם מניעים הניעו אותי, התסכול שאתה כבר לא חלק מהתעשייה, הכעס מול המערכת, אבל הוא לקח את זה לכיוון אלים ואני לכיוון מחאה אמנותית לא אלימה. השרוף היה פעולת טרור תרבותית. באחת התמונות בתערוכה של השרוף, שצילם רונן ללנה, אני נראה עם אקדח אחד לרקה ואקדח אחד לקהל. זה היה פיגוע טרור תרבותי, אבל גם פעולת התאבדות".
על אף שהסיפור הפך את המדינה, והפך את העיתון של המדינה עליך, אני אומר לצינוביץ', נראה כי לא באמת השתנו תחלואי התקשורת הישראלית שאותם הפרשה האירה. "השרוף לא חשב שהוא ישנה משהו. לא חשבתי שאני הולך לשנות סדרי עולם. השרוף התחיל מרצון בסיסי לנקמה. לקום ולעשות אצבע משולשת. רציתי לתת להם בראש, להחזיר על העוול שלדעתי נגרם לי. ובקטע הזה השגתי את מטרתי. ברור שרציתי גם להוכיח את הקושי של האמן להתנהל ולהגיע לקהל שלו. נכון, התקשורת לא השתנתה. היא הייתה ונשארה צמאת דם. התקשורת ממהרת לחרוץ גורלות של אנשים. משה קצב, למשל. תחשוב אתה עם עצמך אם חשבת ביום הראשון שהוא באמת עשה את הדברים האיומים או לא. אני חושב שמבחינה תקשורתית די גמרו אותו על ההתחלה. בוא רגע נהיה פיירים. אנחנו ציבור צמא דם. אנחנו מחכים שבנאדם יגמור את המילים שיש לו להגיד ואנחנו חורצים את דינו. אנחנו מאוד אוהבים לעשות עליהום תקשורתי".
צינוביץ' סירב עד היום להביע חרטה על פרשת השרוף, ובריאיון הזה הוא לא ממש חורג ממנהגו. "בדיעבד, יש רגעים שבהם אני אומר לעצמי: בשביל מה הייתי צריך את זה ש'ידיעות אחרונות' יחרימו אותי? ", אומר צינוביץ'. "אני בטוח שקניתי לי שם אויבים. אתה מכיר את הקלף הזה בטארוט, של בנאדם שקופץ מפסגת הר אחת לשנייה וקוראים לו The Fool? הטיפשות שלו מהולה באומץ כי הוא לא פוחד. אז פעם באמת הייתי The Fool. כשאתה מסתכל על מעשה כמו השרוף, יש שיגידו שזה אומץ מטורף ויש שיגידו שזו טיפשות מוחלטת לצאת נגד העיתון הגדול במדינה. אני מניח שלא הייתה לי אז סיבה
בימים אלה, הוא אומר, מתגבש תסריט שבו הוא מעורב לסרט ישראלי עלילתי המבוסס על פרשת השרוף, וצינוביץ' מקווה שלאחר צאת הסרט גם ייעשה לו רימייק הוליוודי. צינוביץ' כבר כבש, בצורה צנועה יותר אך מכובדת מאוד, כמה סרטים הוליוודיים. מוזיקה שהלחין הופיעה בסרטים "אישה חתול" עם האלי ברי, "שר המלחמה" עם ניקולס קייג', " משפחה על גלגלים" עם רובין וויליאמס ועוד. לחנים שלו כיכבו גם בסדרות כמו "הסופרנוס", " סקס והעיר הגדולה", "אי.אר", "פליסיטי", "מלקולם באמצע" ועוד.
גם בישראל לא הפסקתם לשמוע את המוזיקה שצינוביץ' יצר לפתיחים ולנעימות נושא של תוכניות טלוויזיה, פשוט לא ידעתם שזאת המוזיקה שלו. ואלה שמות: "ארץ נהדרת", "הישרדות", "מפרץ האהבה", "המרוץ למיליון", "הכספת", "רק בישראל", "קחי אותי שרון", "לרדת בגדול", "הדבר הגדול הבא", " השגריר", "הערב עם גיא פינס" ו"רצים לדירה".
"300 אלף איש הורידו את הרינגטון של'הישרדות'", אומר צינוביץ'. "אנשים תמיד שואלים אותי 'נו, ברינגטונים יש לך משהו?', אז הנה, ברינגטונים יש לי משהו".
אגב רינגטונים, מה היה אומר השרוף על פריחת המוזיקה המזרחית בשנתיים האחרונות?
"השרוף היה באישיותו אדם צנוע מאוד, הוא רצה שהשירים ידברו בעד עצמם. הוא לא היה אוהב את ההתנהלות של הכוכבים החדשים בזמר המזרחי, והיה מתעצבן מהשופוני, מהאגו. הוא לא היה נוסע בג'יפ. אתה יודע, אומרים לי שאני חזיתי את המהפכה המזרחית. היה לי ברור שזה עומד לקרות. זה פיזיקה של הכדור הזה, שהשוליים תמיד באים למרכז. אפליה מתקנת היא דבר חשוב. שירי ההמונים הפכו למוזיקת וודקה רד בול. זה כמו התחממות כדור הארץ, אתה לא יכול למנוע את זה. אבל קשה לי עם רגשי הקיפוח הבלתי נגמרים של הזמרים המזרחיים. די, אחרי שכבשתם כל פסגה?".
ומה מרגיז אותך, המוזיקאי שמאחורי הדמות, בתרבות הישראלית, אני שואל אותו. "מה שהכי מעצבן אותי במוזיקה הישראלית זה גם מה שמעצבן אותי בקולנוע הישראלי: מקבלי ההחלטות הולכים על הדרך הקלה, לא מאתגרים את עצמם ועושים מה שכולם עושים. כמה פעמים אתה יכול לראות את אותו בנאדם משחק בו זמנית בשש סדרות, כי הוא 'הבנאדם החם של השעה'. אז סוחטים בכוח את הסמרטוט שלו על דברים שמבחינת טייפקאסט אין לו קשר אליהם. זאת תרבות שטוחה בעיניי. יש זילות בכל מה שהוא לא 'הדבר הנכון' עכשיו. אני רואה את זה הרבה פעמים בהתנשאות כלפי אמנים שבאים אלינו מחו"ל בזמן שהם לא הדבר הכי חם בעולם. למשל, פמלה אנדרסון מגיעה לארץ וכל אחד טורח למצוא בה דפקטים ולהגיד כמה היא מבוגרת. זאת הראייה הכי פרובינציאלית שיש. אנחנו נורא עסוקים כל הזמן ביפים ובנכונים. לפעמים היפים והנכונים האלה לא עשו משהו בחמש השנים הא
חרונות, אבל הם יישארו היפים והנכונים".
קצת אירוני לשמוע את זה ממי שעבד בלהיות סלב.
"נכון, אני הייתי חלק מהמשחק, אבל אולי התבגרתי. יצא לי לעבור בשנים האחרונות כמה תהפוכות וללמוד משהו על אגו. בשנתיים האחרונות כמעט לא היו עליי אייטמים רכילותיים בכלל. זה לא רע. זה הוציא אותי מהמירוץ המטופש הזה אחרי אייטם. גם למדתי צניעות מהי. אני לא יודע אם זה תרגיל ביהדות או תרגיל בלהיות בן אדם. קיבלתי פרופורציות על סיפור החיים של עצמי והמקום שלי בעולם הבידור הישראלי".
המשך הראיון במוסף "תרבות מעריב" החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם