לכו חפשו: על האלבום החדש של "בצפר"
חברי להקת המטאל "בצפר" מסבירים באלבום החדש שלהם מדוע הם שונאים מבקרי מוזיקה ולמרות הכל, המבקר חושב שמדובר באלבום רוקנרול בועט ומופק לעילא
בצפר עטיפת האלבום
זהו מניפסט לא קל, בועט ועצבני, הנשען על מקורות מוזיקליים רחבים ויוצא נגד מבקרי רוק מוגבלים, קהל שמרן ותעשייה מסרסת. האלבום הוא גם מפגן עוצמה מוזיקלי וכוחני של חבורה שכבר נגעה בפסגות הכי גבוהות בז'אנר - כולל חתימה בחברות בינלאומיות וחימום של מרבית אגדות המטאל - וכעת יכולה להתמקד בכתיבת שירים טובים, לאו דווקא להתחייב לנישה אחת בתוך עולם הברזל הקשוח.
כבר בשם האלבום המתריס יש התייחסות לפער בין המצופה מהלהקה מבחינת התקשורת והקהל, לבין הרצון של חברי הלהקה לעשות מה שבא להם. השם אמנם נשמע כמו אמירה חברתית או פוליטית, אך בסופו של דבר כאשר מאזינים לשירים אין לזה כלל התייחסות באלבום.
"בצפר" באה לעשות מוזיקה ולכתוב על תהליך היצירה. זה כנראה גם מקור הכעס שיוצא מהשירה הגרונית של אביטל תמיר, התיפוף העצבני והמדויק להפליא של רועי ברמן, הריפים הבלתי מתפשרים של הגיטריסט מתן כהן ומעיכות הטון וחצי של הבסיסט רותם ענבר.
אל תתערבו להם ביצירה, אל תגידו להם איך הם צריכים להישמע ואל תכתבו עליהם שטויות - אלו הרעיונות שמבוטאים היטב בשיר Empty Magazine. שירים נוספים, כמו Feels So Right ו-Director Diamond, מתייחסים לזיוף של תעשיית המוזיקה או לקיבעון הקהל, שרוצה לקטלג את הלהקה במדף ספציפי ולא מוכן לקבל שינויים. ואכן, אפשר לראות באלבום הזה התפחתות של "בצפר" אל כיוון הרמוני יותר, חם יותר, ותתפלאו, פחות מטאלי.
זאת אולי ההפתעה הכי גדולה באלבום הזה: תחושת המרחב המוזיקלי העצום שבו פועלים החברים - ממטאל קלאסי, דרך
בסטונר רוק ועד לגישה שמתאימה לאגדות בלוז חמות. Freedom To The Slave Makers הוא אלבום שיכול להתאים לחובבי רוק באשר הם. יש בו שירים חזקים, בהם הגראולינג של תמיר מתחלף בשירה עוצמתית וסוחפת, פזמונים וריפים שמתכתבים עם קלאסיקות רוק ועוד הפתעות. אפילו תוכלו לשמוע השפעה ישירה משירו של ג'סטין טימברלייק "סניוריטה", שהוטמעה בלהיט ההופעות Doomsday.
עדיין , עם כל החום והשינוי בגישה, זהו אלבום אנרגטי, מכוסח ועצבני, שנכתב על ידי להקה גדולה מהחיים אבל עם רגליים על הקרקע. מומלץ לא רק לחובבי הז'אנר.
"בצפר", Freedom To The Slave Makers
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם