הזירה הלשונית: מהתכת הגרעין ועד כור ההיתוך
מהיכן מגיע הביטוי "כור היתוך" ואיך אומרים "מרקר" בעברית? מה הקשר בין צמר גפן וגפן והאם אומרים גנבה או גנבת? האם דתייה או דתית, חרדייה או חרדית? ומדוע אומרים "עיניים פקוחות"? הקוראים שואלים, רוביק רוזנטל עונה
ההיתוך עליו שואל אילן נקשר באופן מצמרר לאימה הגרעינית היפנית של הימים האלה, והיא התכת המוטות בכורים הגרעיניים.
התכה או היתוך היא המסת מתכות, והיא נועדה לשתי מטרות שונות. מטרה אחת היא ליצור גושי מתכת צרופה, המופרדת באמצעות ההתכה מהסיגים שלה. על כן כתוב בספר יחזקאל: "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ". הכור של יחזקאל הוא תנור ההתכה לצורך יצירת הכסף הצרוף מסיגיו, והוא נבחר לאכלס גם את האנרגיה האטומית בעידן המודרני, מול המילה האנגלית reactor.
התפקיד השני של ההיתוך הוא ליצור גושי מתכת המורכבים מכמה מתכות באמצעות ההתכה, ומכאן גם 'נֶתֶךְ', גוש מתכת שנוצר מהתהליך הזה. את ההתכה הזו עשו בימי הביניים בקדירה גדולה שנקראה קדירת התכה, או melting pot.
בראשית המאה העשרים כתב הסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגוויל מחזה בשם זה, שבו תואר מצב המהגרים באותה תקופה. זנגוויל ראה במהגרים קבוצות שונות זו מזו, האמורות להפוך למקשה תרבותית אחת. כאשר עסקו מקימי מדינת היהודים בשאלת קבוצות המהגרים המגיעות לארץ ישראל נאחזו בדימוי שטבע זנגוויל, אבל קראו לו בשם המקראי, בעקבות יחזקאל: כור ההיתוך. ביטוי אחר שנולד באותם ימים היה "כור המצרף", בעקבות פסוק בספר משלי, וכאן הכוונה דווקא לשימוש המקראי בכור ההיתוך: הפקה של מתכת הצרופה מסיגיה.
קרן אורבך שואלת: כיצד אומרים בעברית את המילה הלועזית "מָרקֶר": "טוש" או "לורד"?
המונח העברי המקובל הוא עט סימון. השם שנקבע לו על ידי האקדמיה בשנת 2003 שנים הוא מַצְבֵּעַ. עט הסימון הזוהר, הקרוי גם מארקר, נקרא על פי החלטת האקדמיה מאותה שנה מַדְגֵשׁ. על השימוש במילים טוש
ירמי רוזנבלט כותב: התהיה זו חוצפה לשאול מה מקור הביטוי "חרא בלבן"?
ממש לא חוצפה. המקור הוא ביידיש, שלקחה מגרמנית את הביטוי הריחני הזה: Dreck mit Leber, חרה עם כבד. לֶבֶּן נכנס לתמונה עקב דמיונו למילה הגרמנית Leber.
יעל וצפורה שואלות: האם בעברית תקנית אפשר להגיד גַנָּבָה, או שמא רק תיקני להגיד: גַנֶּבֶת?
התשובה היא כן ולא. כן, כי ה' הנקבה היא סיומת לגיטימית ונפוצה לנקבה, לצד הסיומת ת'. יש גם מילים לא מעטות במשקל עליו שאלתן, כמו 'קַבָּלָה'. קיימת בעברית גם אפשרות לשתי חלופות של מילה בנקבה, בה' וגם בת', כמו 'מדרכה' ו'מדרכת'. ועם זאת, המילים במשקל בעלי המלאכה זוכות כמעט תמיד לסיום באות ת': טייסת, חיילת, נהגת, וגם פקחית ודוורית. את הצורה גַנָּבָה יש להשאיר לילדים.
שני חג׳בי שואלת: למה נקראים כדורי הכותנה צמר גפן? מה הקשר לגפן?
צמר גפן מופיע במשנה, וכאן פירוש המילה הוא צמח הכותנה, שגדל בקרבת גפנים. במסכת כלאים נכתב: "גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת. רבי מאיר אומר, אף צמר גפן אסור ואינו מקדש". בעברית החדשה השם ניתן למוצר המיוחד העשוי מסיבי כותנה ומשמש בעיקר להיגיינה, גם בהשפעת המקבילה בגרמנית לכותנה: Baumwolle (צמר עץ). באנגלית נהוג לצמר גפן השם cotton wool (צמר כותנה), כך שהמרחק בין השפות כאן אינו גדול.
נטלי שואלת: שמעתי משפט: "אני מוכן וגם מחכה לתגובות, חיוביות וביקורתיות כאחד". האם יש לומר "כאחת"? מה נכון?
התשובה, כמו במקרים לא מעטים בעברית, היא גם וגם. "כאחד" הוא ביטוי מקראי, "כאחת" הוא ביטוי תלמודי נפוץ, ושניהם מבטאים אותו רעיון: יחד, במשותף, כאילו היו אחד, או אחת. בישעיהו פרק סה נכתב: "זאב וטלה ירעו כאחד, ואריה כבקר יאכל תבן". במסכת ברכות במשנה כתוב, למשל: "שלושה שאכלו כאחת חייבין לזמן".
תמי חיון שואלת: מה מקור הביטוי "לא ........ ולא נעליים"?
"לא משהו ולא נעליים" הוא פיתוח ישראלי של הביטוי "לא משהו ולא בטיח", שהוא תרגום ישיר מערבית, בטיח הוא כידוע אבטיח. למה דווקא נעליים? לא נמצא לכך הסבר מספק, אבל למה לא, בעצם.
צבי לבנקופף שואל: מה השם הנכון של החודש הנוכחי: מרץ או מארס?
'מרץ' הוא ההגייה הגרמנית לביטוי החודש הכללי השלישי, 'מארס' היא הצורה הלטינית. בדיבור העברי השתרשה ההגייה הגרמנית של שמות כל החודשים הלועזיים, כמו דצמבר או מאי, אך רק בחודש זה קיים הבדל משמעותי בין הצורה הגרמנית והלטינית. בכלי התקשורת המסורת היא לומר 'מארס', אבל בשפת הדיבור המקובלת 'מרץ' היא כמעט הצורה הבלעדית.
חיים פלמן שואל: האם קיים מחקר כלשהו שקבע איזה אחוז מהמילים המדוברות כיום הן אינן משפת התנ"ך?
בספר התנ"ך כ-8,000 מילים, כלומר, ערכים מילוניים. רוב רובן של המילים האלה נמצאות בשימוש בעברית החדשה. מספר הערכים המילוניים של העברית היום נע בין 100,000 ל-150,000, על פי שיטות מילוניות שונות. גם על פי הממעיטים אפשר לומר שמספר המילים המקראיות בעברית החדשה מגיע לכל היותר ל-8 אחוזים מן המילון העברי. המספר הזעום הזה מטעה. המילים המקראיות מהוות את תשתית העברית החדשה ומשמשות מילים בסיסיות בחיי היומיום והתקשורת. נוסף לכך, כמעט כל המילים בעברית החדשה גזורות משורש המופיע במקרא או בלשון חכמים.
איסי שמש שואל: מדוע אין העברית מבחינה בין דמיון במשמעות similarity, לבין דמיון במשמעות imagination?
השורש דמ"ה פירושו שלדבר אחד מראה כלשהו הניתן לתיאור, ומכאן 'דמות'. המילה דמיון במשמעות הראשונה, הקרובה למילה דמות, מופיעה במקרא פעם אחת: "דמיונו כאריה יכסוף לטרוף", כלומר, הוא נראה כמו אריה השואף לטרף. המשמעות השנייה נוצרה בספרות החדשה, בהשפעת הביטוי מימי הביניים לעניין זה, "הכוח המדמה", העומד בניגוד ל"כוח השכלי". בין שתי המילים הלועזיות שבשאלה דווקא imagination, מן המילה image שפירושה דמות או תמונה, קרובה יותר לשורש העברי דמ"ה.
גליה לוינוביץ שואלת: מהיכן נוצרה הצורה המיוחדת "גיא"? האם יש לה אחיות בעברית?
הצורה ייחודית, והיא נכתבת כבר במקרא בשתי צורות: עם א' בסופה ובלי א', גי. הא' מופיעה כעיצור בצורות הריבוי גיאיות וגם גיאות, כך שאפשר להניח שבגלגול מוקדם היה לה תפקיד כעיצור, אך בצורת היחיד הא' נותרה בכתיב בלבד, ואין לה תפקיד לא כעיצור ולא כתנועה.
אסא מהוד השרון שואל: מדוע משתמשים בפועל 'לפקוח' רק במשמעות של פקיחת עיניים? האם זהו פועל השונה מ'לפתוח'?
השימוש הבלעדי כמעט של 'פקח' בהקשר של עיניים וראייה מקורו במקרא, שם תמיד פוקחים עיניים, פרט להופעה אחת הקשורה ביכולת שמיעה: לפקוח אוזניים. גם צורות קרובות מאוחרות יותר כמו 'פיקוח' קשורות להתבוננות. 'פיקח' המקראי הוא אדם רואה, בהנגדה לעיוור, או שומע בהנגדה לחירש, ומכאן התרחבה המשמעות של פיקח כאדם בעל תבונה ותושייה. 'פיכח', מי שאינו שיכור, נחשבת צורתה משנית של פיקח, ומכאן התרחבה ל'מפוכח', אדם הרואה את המציאות באופן מדויק וללא אשליות. להופעה הבודדת של הביטוי 'פקח-קוח' בישעיהו, הקשור לשחרור, יש פירושים שונים, ויש שקושרים גם אותו לראייה. אין קשר בין הפעלים 'לפקוח' ו'לפתוח'.
יפעת מחיפה שואלת: האם תקני לומר כמו שאומרים בחדשות ברדיו: "פִצְצַת מרגמה?" האם לא נכון לומר "פְצָצַת מרגמה?"
עד לפני כעשור היתה הצורה התקנית היחידה פִצְצַת מרגמה. כיוון שהצורה השנייה, פְצָצַת, היתה נפוצה יותר ונוחה יותר בהגייה, זכתה גם היא לתו תקן, ובא לציון גואל.
יצחק מהר חברון שואל: מה מקורה של המילה 'עלק', בתור מילת פקפוק?
'עלק' היא פיתוח ישראלי של הביטוי ערבי 'אָאלַ לַךּ' מילולית "אמר לך", בלהג פלסטיני שבו א' מחליפה את ק'. כאשר אדם מצטט סיפורי נפלאות של אדם אחר על עצמו אומרים לו 'אאל לך', בזלזול, כלומר, הוא אמר לך, אבל אין בדברים ממש. בשימוש הישראלי המילים התהדקו למילה אחת: אָלֶק או עָלֶק. אפשר לשמוע גם את הגירסה בק': קָלֶק. ביידיש קיימת גירסה זהה לאותה משמעות מבטלת: הָאסט ער געזוגט, הוא אמר לך.
אביב מקרית ביאליק שואל: האם יש קשר בין המילה 'נאצה' למילה 'נאצי'?
נאצה היא מילה מקראית שפירושה קללה. 'נאצי' היא קיצור של חבר המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית הגרמנית, שהקימה את משטר הרשע בגרמניה בשנות השלושים. נאציונאל פירושו בגרמנית לאומי.
טל מתל אביב שואלת: איך נקראת הנקבה של הדתי? דתייה או דתית? ושל החרדי? חרדייה או חרדית? ושל הישראלי? ושל האנגלי? ושל השוודי? ומה עם האשכנזי והמזרחי? מדוע סיומת הנקבה שונה מקבוצה לקבוצה?
כפי שכתבנו בשאלה דומה הקשורה בצורות ריבוי, העיקרון המנחה הוא בהבחנה בין שם עצם לשם תואר. במקרה של צורות הנקבה יש לחלק מצורות הנקבה של שמות התואר שתי חלופות, האחת כשם תואר והשנייה כשם עצם. למשל: 'יהודייה' הוא שם עצם (אשה המוגדרת כשייכת ללאום היהודי), ו'יהודית' הוא שם תואר, כלומר: אשה יהודית היא יהודייה. החלופות האלה חלות על חלק מהמקרים: אנגלייה / אנגלית, ערבייה / ערבית, דתייה (הנהוג בעיקר בשפת הדיבור) / דתית, אשכנזייה / אשכנזית. במקרים אחרים קיימת רק החלופה המסתיימת ב-ית: מזרחית, חרדית, שוודית, אבל לא מזרחייה, חרדייה, שוודייה. מה הסיבה? הרגלים לשוניים, שלא תמיד יש להם הסבר, אבל אין סיבה להתערב בהם.
רחל מפתח תקווה שואלת ביחס למילה "קרמטוריום": האם ברבים עלי לומר "ארבעה קרמטוריום", או שמותר להוסיף לה צורת ריבוי בעברית: ארבעה קרמטוריומים? מה הכלל במקרים שכאלה?
הצורה 'קרמטוריומים' תקנית, כמו 'מדיומים' וכמו 'אלבומים'. במקרה של קרמטוריום יש אי נוחות ומוזרות בצורה הזו, ועדיף "תנורי קרמטוריום".
ל. החיה בחו"ל שואלת: משתמשים היום רבות בפועל צלח במובן הצליח: "מאמצי לא צלחו". אני עוד מהדור בו צלחו את הכנרת! הפועל "חצה קשור למלה "חצי", כך שמי שכתוב עליו בעיתון שחצה את גיל ארבעים, הוא בוודאי בן עשרים! האם מדובר בטעויות?
הפועל צלח במשמעות הצליח קיים כבר בתנ"ך, כמו בפסוק הידוע מירמיהו "מדוע דרך רשעים צלחה". גם צלח במשמעות חצה או הבקיע מצוי בתנ"ך, בספר שמואל: "וצלחו הירדן לפני המלך". אין קשר בין שני הפעלים האלה, המורכבים מאותם עיצורים.
לגבי "חצה", אכן הצגת בשאלה משחק מילים נאה. חצה פירושו ביקע, ומכאן המילה חצי, מה שהובקע לשניים. לכן מי ש"חצה את גיל הארבעים" עבר במעין נהר מטאפורי, הנקרא גיל ארבעים ועכשיו הוא בצד השני; אבל אם אותו אדם הוא מתמטיקאי החוצה את המספר ארבעים לשתיים, התוצאה שתתקבל היא עשרים.
ישי בס שואל: מקור המילה סיסמה?
המילה סיסמה מופיעה במדרשים. במדרש שמואל נאמר: "ראית מימיך אדם אחד יוצא מן הצפון, ואדם אחר יוצא מן הדרום, ומזדווגין זה לזה, אילולי שעשו סיסמא ביניהן?". מקורה של המילה יווני: syssemon, שפירושה אות או סימן, והיא מורכבת משתיים: syn (יחד, עם) ו-sema (סימן), שהיא גם מקור המילה היוונית semeion, שממנה נגזרה המילה העברית-תלמודית סימן.
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם