אל תשאל אותי, תשאל אותו: שי שטרן מראיין את שי שטרן
גילוי נאות: אני מכיר את המרואיין הרבה שנים והוא חרא של בנאדם. לכבוד פורים, הצענו למנחה של "אל תשאל" לראיין את עצמו וגילינו מי מונע ממנו את הסמים והבחורות שמקבלים הקולגות, למה הוא קשר ולא חלוץ מרכזי ומה כל כך נמוך וצהוב ברשות השידור
"שלום גם לך, שי שטרן".
ברשותך אתחיל בשאלה אישית.
"בבקשה".
אתה באמת הולך לראיין את עצמך?
"כן".
למה לך?
"כי אני רוצה לצאת טוב מהריאיון הזה. בלי חולשות, סדקים, פגמים, ושאר החסרונות שמרכיבים בנאדם. תרשום, בבקשה, שאתה שכנעת אותי, שלא ייצא שאני הצעתי את עצמי".
אבל אתה הצעת את עצמך.
"חבל שאתה לא מדייק בפרטים. אני הצעתי והעיתון הסכים. כלומר, העיתון הציע ואני הסכמתי. העיקר שיהיה ריאיון אובייקטיבי ונקי מפניות".
גילוי נאות: אני מכיר את המרואיין הרבה שנים והוא חרא של בנאדם.
"זה נכון".
טוב , בוא נתחיל. אשמח לשמוע עליך כמה פרטים ביוגרפיים - איפה גדלת? מה עשית בצבא? כמה ניסיונות התאבדות היו לך? על אילו מחלות סופניות התגברת? וכמובן, על המשבר הגדול שלך בנוגע לזהות המינית, ואשמח אם תרחיב על בגידה גדולה שבסופה טרגדיה יותר גדולה.
"מצטער, אבל אני בנאדם נורמלי לגמרי".
אתה בטוח?
"לדעתי, אני בסדר גמור".
בסדר, בוא נחזור לביוגרפיה והכול יצוץ מעצמו.
"גדלתי בירושלים. אבי יאיר היה עיתונאי בערוץ 1 ואמי צורפת. יש לי שני אחים ואחות שהיא דוקטור להיסטוריה".
עצור. עצור.
"אתה בטח רוצה לדבר על זה שאחותי היא דוקטור להיסטוריה ולשמוע על הדוקטורט שלה".
אוהב את ההומור שלך. אני רוצה לשמוע הכול על אבא שלך. איך היה לגדול בבית שבו האבא הוא כוכב טלוויזיה? אילו הפרעות/חרדות יש לך? וכמובן, על ניסיונות ההתאבדות שלך או שלו.
"גדלתי בבית רגיל לגמרי. אבא שלי הוא איש טוב ואבא טוב והכול בסדר".
לא נשמע סביר.
"בירושלים של שנות ה-80 האנשים היו צנועים. למדו איתי בכיתה בנים של שופטים עליונים וגם מהם לא התרגשו יותר מדי. בכלל, הירושלמים פחות מתרגשים, קר שם בחוץ".
נניח . בוא נדבר על סבא שלך שהיה מפקד מחתרת הלח"י.
"אין בעיה. רוצה ניתוח היסטורי של הלח"י בראי התקופה, או שנסתפק בהפרעות/ חרדות וניסיונות התאבדות, כרגיל?".
טוב. בוא נחזור לאנלוגיה לאבא שלך, הקוראים מתחילים לזלוג ל"ישראל היום".
"תיארתי לי".
רצית להופיע בטלוויזיה כשהיית ילד?
"לא, רציתי להיות שחקן כדורגל. רצוי כמו עודד מכנס ממכבי נתניה שהיה הכוכב האמיתי של ילדותי".
וכשהבנת שלא תהיה כדורגלן, רצית להופיע בטלוויזיה?
"לא ממש. לא אומר שהמחשבה הזאת לא חצתה את ראשי, אבל רציתי לעשות קומדיה ודי מהר עבדתי עם קומיקאים מעולים והבנתי שלא אוכל להיות כמוהם.
למה רצית לעשות קומדיה?
"כי אנשים מאוד חשובים בעיני עצמם תמיד מצחיקים אותי. וגם, גיליתי שאני מתקשר יותר טוב עם אנשים בעלי חוש הומור".
ספר, בבקשה, עם אילו קומיקאים עבדת, ואל תשכח לציין...
"כן, אני יודע, הפרעות/חרדות/ניסיונות התאבדות/התמכרויות לסמים קלים/סמים קשים, כמובן. עבדתי עם קיציס ופרידמן, שי ודרור, אלי ומריאנו, וילוז'ני, ספי ריבלין, עידן אלתרמן, יאיר ניצני, אבי נוסבאום, ארז שלם, יעקב כהן, רשף לוי ועוד הרבה אנשים מצחיקים".
מי מהם הכי מצחיק?
"יופי של שאלה, שאין לה כמובן תשובה. אני יכול רק לומר ש'חלומות בהקיציס' עם קיציס ופרידמן הייתה ההפקה הראשונה שלי כמפיק עצמאי. ואולי כמו לאהבה ראשונה, יש לה מקום מיוחד בארגז הנוסטלגיה שלי".
אתה נוסטלגי?
"ביקשתי שישלחו מראיין ולא מראיינת".
טוב. איך התחושה להיות בצד השני של המצלמה אחרי כל השנים מאחוריה?
"בסך הכול אני מאוד נהנה, אבל לצערי אין לי עדיין פריבילגיות של מנחה טלוויזיה מפני שאני מנחה מתחיל יחסית".
אילו פריבילגיות יש למנחה טלוויזיה?
"אתה יודע, החבילה הרגילה - פסיכיאטר צמוד, מעצב שיער, סוכנת אישית, יחצ"ן, וכמובן הבסיס-כדורים/סמים/נערות/נערים".
למה אין לך?
"כי המפיק שבי לא מרשה. בכל ויכוח בין המנחה למפיק, המפיק מנצח כי הוא יותר ותיק במקצוע. ומה כבר ביקשתי? לפחות את חבילת הבסיס".
אתה מפיק טוב?
"כנראה לא כל כך. אם הייתי מפיק טוב, הייתה לי כל הזמן עבודה רציפה ולא הייתי מגיע לעניין הזה בכלל".
איך הפכת למנחה?
"בתקופת המיתון סיימתי הפקה גדולה וכמו תמיד הלכתי לזכייני הטלוויזיה כדי למכור את ההפקה הבאה, רק שהפעם הם ביקשו בעדינות שלא אטריד אותם. חזרתי למשרד והבנתי שאני הולך להיות מושבת לתקופה, אז הפקתי פיילוט לעצמי כדי לבדוק את הקונספט. הגעתי עם הפיילוט ליובל נתן, העורך הראשי של ביפ. הוא נדלק. וזהו. הנה אני פה, מסתבך עם ריאיון מיותר לגמרי".
אתה מראיין טוב?
"אתה יודע שאני לא יכול לצאת טוב מהשאלה הזאת".
ובכל זאת.
"אני חושב שכן".
שמעת פעם על צניעות?
"שמעתי, אבל מתחיל להישבר לי ממך".
עוד לא התחלתי איתך. מה אתה רוצה לספר על "אל תשאל"?
"בימים אלה אנחנו מצלמים את העונה השלישית שבה אני מסתובב בארץ ומחפש אבסורדים בחברה הישראלית. תתפלא לשמוע, אבל יש אבסורד אחד או שניים בישראל".
ראיתי שביקרת בעיירות פיתוח, גדר ההפרדה, מאה שערים ועוד כמה מוקדים של קונפליקטים. אתה מנסה להגיד משהו?
"חס וחלילה. פשוט המציאות בישראל מייצרת רגעים קומיים/טרגיים בכל רגע נתון, ואני מנסה למצוא אותם". אתה שואל לפעמים שאלות קשות? "לא יודע על מה אתה מדבר".
אנשים לא נעלבים?
"לא. מפני שהכול מגיע ממקום של הומור והמרואיינים מזהים את זה שאני לא באמת מתכוון לפגוע".
צפיתי בריאיון שלך עם הבדואי מרהט, ושם שאלת אותו מה הדבר הגדול האחרון שהוא גנב. הוא לא כעס?
"לא, כי קודם שאלתי אותו עם מי משתי נשותיו הוא מעדיף לישון". וזה לא הכעיס אותו? "לא, כי קודם שאלתי אותו למה יש לו שתי נשים".
ומה הוא ענה?
"פינוק".
ועכשיו ברצינות, לא חששת?
"לימדתי את עצמי די מהר להתעלם מקיומה של המצלמה ולשאול את מה שמסקרן או מצחיק אותי. העובדה שאנחנו צוות צילום קטן ואינטימי בהחלט מסייעת לתחושה שהמצלמה לא קיימת".
איך אתה מתכונן לריאיון?
"לא מתכונן. אני פשוט שואל את השאלה הראשונה שקופצת לי לראש, ומשם השיחה מתגלגלת באופן אסוציאטיבי. אני לא רוצה להגיע עם שאלות מוכנות ודעות קדומות מפני שזה עלול להפריע לי להקשיב לאדם שמולי".
את מי היית רוצה לראיין?
"את כולם".
תסלח לי, אבל זאת תשובה בנאלית שלא לומר עלובה.
"מתנצל, אבל זאת האמת. אנשים מגניבים אותי ומצחיקים אותי וגם מעציבים אותי לפעמים, אבל בגלל שאתה מקשה עליי אנסה לבחור מישהו עד סוף הריאיון".
אגב, זה המקום להודות לאנשים שעובדים איתך, אתה זוכר שאתה לא לבד בעולם.
"זוכר טוב. אני רוצה להודות לאודי שדמי ולבת אל בלן, אנשי מקצוע מעולים וחברים טובים שלי. וכמובן, גם לאנשי ביפ וקשת".
אתה מלקק לתחנת הטלוויזיה שמעסיקה אותך?
"לא, רק אומר את האמת. כמפיק אני יכול להגיד לך שמאוד קשה לזהות פוטנציאל של תוכניות, מגישים ושחקנים. מדובר בעסק חמקמק מאוד. ובמקרה שלי קיבלתי רוח גבית חזקה מהרגע הראשון ועל כך אני מודה להם".
מצטער, אבל אפשר להודות רק לבנאדם אחד.
"אבל אני חייב להודות לכולם".
רק אחד.
"אם לא מודים לכולם אני גונז את הריאיון".
אתה בדרך כלל מתעקש על שלך?
"מה פתאום. לא חושב. אולי. לפעמים. בעבודה. רק כשאני צודק. וגם רק על דברים שחשובים לי. אני אדם נוח. תרשום שאני פשרן. אני רוצה לצאת טוב מהריאיון הזה".
והאמת?
"כמו תמיד באמצע. כשמשהו מאוד חשוב לי, אני הולך עד הסוף. וכשלא אז לא".
עכשיו תספר משהו עצוב.
"למה?".
כדי שאנשים יזדהו איתך רגשית ויגידו לעצמם, אה, גם אני עצוב בדיוק בגלל זה.
"טוב. הכלב שלי נדרס כשהייתי בן 16".
אכן עצוב, אבל אני מרגיש שאתה יכול יותר.
"טוב. הייתי סטודנט בינוני פלוס באוניברסיטה".
מה זה בינוני פלוס?
"הפלוס הוא כי לא נעים לי להגיד על עצמי בינוני אפילו בצחוק". הגיוני . מה למדת? "מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית".
למה היית בינוני?
"כי עבדתי בערוץ 1 בימים שהוא באמת היה ערוץ אחד ומאוד אהבתי את העבודה, כך שכמעט לא ביקרתי באוניברסיטה, למעט בבחינות".
מה עשית שם?
"בימים עבדתי במחלקת הספורט ובלילות שמרתי בכניסה לבניין".
יש איזו אנקדוטה שאתה מעוניין לספר?
"יש, אבל לא אספר".
למה?
"כי הריאיון הזה הופך להיות נמוך וצהוב".
אנקדוטה על ערוץ 1 זה נמוך וצהוב?
"אתה לא יודע מה ראיתי שם בלילות. אם היית יודע, היית מבין שזה נמוך וצהוב".
מה ראית?
"עזוב".
מה?
"קריין בכיר".
מה הוא עשה?
"יותר טוב שתשאל מה היא עשתה לו".
בערוץ 1?
" נשבע לך".
מי זה?
"אתה רואה שאתה מגעיל. חשבתי שזה ריאיון לעיתון מכובד ואתה מנסה לגרור אותי לסיפורי זימה. מספיק. יש לי עוד דברים לעשות בחיים חוץ מהריאיון הזה. תודה לך".
תודה גם לך.
"תוציא אותי טוב מהכתבה".
ברור, היית נפלא. אגב, חשבת על מישהו שהיית רוצה לראיין?
"ראיינתי אותו הרגע, והאמת, ציפיתי ליותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם