חצי נחמה: האלבום החדש של REM נעים ופשוט
"Collapse into now" הוא לא אחד מהאלבומים הגדולים של אר.אי.אם וגם לא של השנה. אבל מי שאוהב את מייקל סטייפ ואת חבריו ימצא בו כמה ריגושים
אבל מי שמעריך את יחימוביץ' יצביע לה ומי שאוהב את מכבי תל אביב ימשיך למרוט את שערות ידיו (על הראש לא נשארו לי), כי הפוליטיקה היא אולי עסק זנותי ובוגדני, אבל בכדורגל כמו במוזיקה, נאמנויות לא מחליפים. אני אמות כאוהד של מכבי תל אביב וגם אלף שירים חדשים ומחורבנים לא יכבו את אהבתי למייקל סטייפ ולחבריו מג'ורג'יה. לכן קניתי - ממש קניתי, בכסף טוב ומלא, 60 שקל במוזיקה נטו - את החדש של אר.אי.אם. והנה שאלת השבוע, שהונחה על מסך המחשב שלי באינספור מיילים מהבהבים והוטחה בפניי בסקרנות על ידי חבריי: איך החדש שלהם?
אז לתשובה יש סוף שמח. השוואה ל"אוטומטיק פור דה פיפל" תהיה לא הוגנת, כי נס קורה פעם אחת, וממילא החדש של אר.אי.אם הוא (אם לצטט ביקורת ממקורות זרים) "כמו מפגש עם חבר ילדות שהמון זמן לא פגשת והתגעגעת אליו מאוד".
הניסיון של סטייפ, באק ומילס לשחזר את ימי הנעורים בדרום ארה"ב עולה יפה, ברובו. סאונד הגיטרות החם, המלודיות הפשוטות, הטקסטים החברתיים - כל אלה מזכירים את השנים הראשונות של הלהקה ()אם כי דווקא השיר הראשון, "דיסקובר", נשמע כמו רצועה שהושלכה מהאלבום "מונסטר", 1994).
כמנהג הזמן הזה, גם אר.אי.אם פותחים את דלתות האולפן, ומזמינים אליהם אורחים לשבת, שניים מהם מעוררים סקרנות במיוחד (אדי ודר מפרל ג'אם ופטי סמית).
ב-30 שנות קיומם הקליטו אר.אי.אם 15 אלבומים. הנוכחי הופק בידי ג'ק נייף לי (זוכה פרס הגראמי), שהצטיין בעבודות האחרונות שלו עם קסביאן וסנואו פטרול הבריטים.
אולי כדי לחדש את רוח הנדודים שהולידה את אלבום
אבל בסופו של דבר זה נשאר אלבום של אר.אי.אם, ואפילו מוצלח ברובו. דיסק פשוט וקולח ונעים יותר מקודמו, Accelerate. בלי שיר מנצח, המנון להמונים מהסוג שסוחב על גבו תקליט שלם אל מחוזות המיתולוגיה, אבל אולי אין יותר המנונים ואין יותר גיבורים. כך או אחרת, זה כנראה האלבום הכי מוצלח שלהם ב-15 השנים האחרונות, חוץ מתקליט ההופעה הפלאי והכפול בדבלין, 2005.
מצד שני, הוא לא ייכלל ברשימת "חמשת האלבומים הטובים ביותר של אר.אי.אם", וכנראה גם לא ברשימת "עשרת אלבומי השנה". אבל יש בו דואט עם אדי ודר (It Happened Today), והקולות של סטייפ ושל ודר משתלבים היטב ויש כמה שירים שבהם מייקל סטייפ נותן את כולו ומוכיח שהוא עדיין אחד הזמרים הטובים עלי אדמות ויש את דואט הפרידה, "בלו", שחותם את האלבום כולו בטעם של עוד. במקרה הזה - עוד מהתקליטים ומהשירים הישנים של (מי שהייתה בעיניי פעם...) הלהקה הכי טובה בעולם.
אר.אי.אם, Collapse Into Now, היי פידליטי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם