ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

אישה צורחת בשורה: סנא להב משנה סדרי מגזר

במרחבי המזרח התיכון נושבות רוחות מרד גדול, אבל סנא להב - שדרנית, עיתונאית, מטפלת ושחקנית - עסוקה בלקרצף את הלכלוכים שמתחת לשטיחים. בהצגת היחיד שלה היא נותנת במה לאוכלוסייה העצובה ביותר במגזר: נשות הנרקומנים. בנצרת קוראים לה "האמיתית"

קבלו את סנא להב, כוכבת גדולה במגזר הערבי. בדירתה בנצרת היא אומרת לי שלשחק עושה לה אורגזמה. להב מטפסת על ספת הסלון שלה מתחת למנורת עץ שיורדת מהתקרה ואומרת: "היית פעם על במה? זה לעמוד ככה ולהרגיש אלוהים. את שולטת באנשים כמו אלוהים. פעם אני קומדיאנטית ולוקחת אותם לקצה של צחוק, ואז אני מחזירה אותם למקום השחור של החיים. זה עושה לי אורגזמות".

העוצמות של להב מפחידות אותי, היא מסוגלת לחשמל את החשמל שמעל הראש שלה ושתינו נתפחם על ספות הסלון העליזות בצבעי כתום וצהוב. "האמיתית", קוראים לה במגזרה, "הקסם של סנא זה האמיתיות".

היא שחקנית, פסיכודרמטיסטית (מטפלת בפסיכודרמה בעלת תעודה מאוניברסיטת חיפה), שדרנית ועיתונאית. מאזיניה ברדיו אל שמס, שם היא מגישה תוכנית תחקירים, מכירים את שפתה הנועזת ויודעים לכבד אותה בלי לחשוד שהיא אישה מופקרת.

אמה, מנהלת מועדוני תרבות בנצרת, עודדה אותה לשחק. שחקנית בחברה של להב היא, פחות או יותר, זונה. אביה התנגד, עד שקרובי משפחה שכנעו אותו והוא אמר לה: "מעכשיו את גבר אציל. אם אשמע מילה רעה עלייך, ארצח אותך". באחד העיתונים נכתב שהיא צירוף של אילנה דיין ונתן זהבי העצבני.

להב, אישה מוסלמית, מגדלת בעצמה בן ובת לאחר שהתגרשה. היא מוכרת בסביבתה כמאווררת טאבואים בחברה המסורתית. תוכנית הרדיו האחרונה שלה הוקדשה לגברים בני 50 ומשהו שלוקחים לעצמם פילגש צעירה או מתגרשים.

"אף אחת לא הייתה יושבת במיקרופון אצלנו ומדברת על זקפה של גבר בלי שמישהו יתקשר אליה אחר כך ויצעק:'יא בת זונה, מחפשת זין, לכי תזדייני' או משהו כזה. הבאתי נשים שנעזבו, אישה פילגש, גברים שעזבו את הבית, פסיכולוג...דיברתי בעדינות ובכבוד והחזירו לי כבוד. לפעמים אני משתמשת אפילו במושגים של האסלאם כדי להגיע אליהם. אני מרדנית עם כבוד למסורת, ואת זה מקבלים".

תוכנית אחרת הוקדשה להומוסקסואליות בחברה הערבית. "אם תביט עמוק לתוך עיני הבן או הבת שלך אתה עשוי לגלות שיש לך בתוך הבית אדם לא נורמלי במושגים שלך", אמרה לתוך המיקרופון. אנשים באולפן נחשפו, עובדים סוציאליים פרשו. מישהו עלה לשידור והודה ללהב שעזרה לו לצאת מהארון.

בפעם הראשונה בחייה הגיעה להב השבוע לשחק בעברית, במסגרת פסטיבל האישה בחולון שבו העלתה את "צנועה" (בערבית "מסורה"), הצגת הלהיט שלה שמסעירה את המגזר הערבי (בצפון בעיקר).

לקרוא להצגת היחיד המרגשת הזאת 'להיט' זה כמעט וולגרי. בהצגת היחיד שלה הופכת להב לאמל, אשת נרקומן, שעוברת תהליך

מודעות, וכנהוג להגיד גם העצמה, עד להשתחררותה מבעלה התלותי והאכזרי. בדרך לשם מגלמת להב עשר דמויות, ביניהן עובדת סוציאלית, בעלה, חותנתה, גיסה ואחרים.

במרחבי המזרח התיכון נושבות רוחות מרד גדול אבל סנא ושותפותיה, העובדת הסוציאלית הנא זועבי והמחזאית כרמה זועבי (ממשפחת זועבי הענקית) שיצרו את ההצגה, מקרצפות לכלוכים שמתחת לשטיחים. והן לא מתביישות לבוא איתם לגוש דן. בעצם, זו הבעת אמון בנו. נקודת פתיחה יפה לעשיית שלום.

סנא: "גם אני הייתי כמו רבים בחברה שלנו 'כיבוש, כיבוש, כיבוש'. 20 פעם כיבוש. אבל איך אפטר מהכיבוש אם החברה כובשת אותי, את היחיד. היחיד משפיע על הרבים. לפני שנילחם על ממשלה שמקפחת אותנו, צריך לצאת מבאר הבכיינות. אם אני חושבת את עצמי לחלשה אין לי יכולת לעמוד ולצעוק 'די, אני מקופחת, אני אזרחית'".

את ההתנקות הן עושות באומץ רב במרחב הפתוח של האזור, והיחיד שחושש הוא כנראה גבר, הבמאי אורי שני, יוצר שפועל בסגנון "תיאטרון המדוכאים" והקים כמה מסגרות ברוח זו: "המטרה היא שהערבייה העממית הזאת תדבר אל לבן של נשים משכונת ג'סי כהן בחולון, משכונות נווה יוסף, יפו ד', כפר שלם. המטרה היא לחולל שינוי תודעה אצל דוברות עברית, רוסית, אמהרית. זה שאת תראי את זה, זה יפה, אבל את לא המטרה".

הביקור שלי במרכז התרבות של נצרת שבו פועל אנסמבל פרינג' הוא מין חדירה ליקום מקביל. וליקום הזה יש במה להתפאר. והכול, אגב, מסופר בהצגה. מה אנחנו יודעים על אשת נרקומן בחברה מסורתית ערבית? זה דומה, אבל שונה מאשת נרקומן יהודי. נוסף לסבל בתוך הבית, החיים עם חי-מת שלפעמים מוכן להרוג במכות כדי לקבל 50 שקל לסמים על חשבון האוכל של ילדיו, כל הסביבה בזה לה.

להיות אשת נרקומן זה להיות אשת הפקר. כולם יודעים שאין לה גבר מפרנס, אלא מין סמרטוט ובזים לה. גברים מנסים לפתות אותה כי היא נחשבת, ובצדק, לנטולת חיי מין. לועגים לילדים שלה ברחוב.

שמעו פעם בן של נרקומן אומר: "הלוואי ואבא שלי היה מפגר ולא נרקומן כי מפגר דואג לילדים שלו". ההורים שלה מאשימים אותה לעתים קרובות שאינה מספיק מסורה או צייתנית. ההורים שלו משפילים אותה וטוענים שהיא לא קיבלה אותו מסומם: "הוא היה בחור טוב".

בבדידות הזאת יש כתובת אחת: הנא זועבי והצוות שלה במחלקת הרווחה של נצרת (משרד הרווחה שותף בתקצוב ההפקה שנחשבת לכלי להעלאת מודעות ובעיקר אמפתיה במקום זלזול. המנהל האמנותי של האנסמבל הוא הישאם סולימאן).

באחת ההצגות בחיפה קם סטודנט, התוודה שהוא מעשן חשיש ואמר "מהיום אני נוקט עמדה ומפסיק". תלמידי בית ספר ביקשו סליחה מכל הילדים שבהם התעללו וביקשו לכפר, נערות התעלפו כי הכירו את הסיפור מהבית. גברים נגמלים זמנית (כ-15 אחוז נגמלים לגמרי. מבין 70 אלף תושבי נצרת כ-30 אלף מכורים לסמים) ראו את עצמם בהצגה דרך דמות האישה שעל הבמה ונעשו עצובים, אבל התחילו להוקיר את עוצמת האישה שלהם.

ומה ידעתי על אומץ הלב של נשות מכורים לסמים במגזר הערבי שהגיעו לפגוש אותי והתעטפו בשם בדוי כמובן? הן למדו להציל את הילדים שלהן, לזקוף את הראש ברחוב. שתי נשים, שהמחזאית השתמשה בסיפוריהן, באו לפגוש אותי. כמעט 20 שנה הן משתתפות בסדנאות, קבוצות, שיחות פרטניות. באחרונה השתתפו בקבוצת פסיכודרמה שניהלה לה?. הן לומדות להציב גבולות באופן הנכון, כזה שלא יעורר תוקפנות בצד השני.

הביקור שלי התחיל בתיאטרון הפרינג' הנצרתי והסתיים בלילה בסלון של סנא. בצהריים הצטופפנו בחדרו של המנהל האדמיניסטרטיבי סאמר מועלם: להב וכרמה זועבי - היוצרות, ויסמין וחנאן - נשות נרקומנים בטיפול ותמיכה. בכל פעם שעשינו הפוגת צחוק כללית, נפתחה הדלת ומועלם בא לבדוק בחשדנות את שלעולם לא יבין. יסמין וחנאן סיפרו, סנא להב עזרה להם להיזכר בימי הקבוצה שהדריכה. בחדר הקטן פיזרה המחזאית זועבי עקיצות נגד גברים. נדמה לי שאמרה משהו על כך שגבר מסומם טוב כתמונה על הקיר. תמונת הנפטר. היא תכחיש. זה מה שהבנתי.

את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת תל אביב עשתה על "דמות האישה בתיאטרון הפלסטיני בתוך ישראל". הפוליטיקה של המיניות הנשית. זועבי נראית כמו ליצנית עממית, כזאת שמסוגלת לשים בפה של אשת נרקומן שעובדת כמנקה בביטוח לאומי את המשפט "אני כבר 20 שנה נשואה. לא חסר לי כלום. אני אומרת: "שערה מתחת של חזיר - גם היא ברכה".

יסמין זוכרת את יום ההיכרות עם בעלה. כמקובל בחברה שלהן, הורי גבר ששמעו עליה ממישהו מתקשרים להורי הנערה ומבקשים לבוא לשתות קפה. אצל הישראלים לשתות קפה זה מבוא לסקס. בחברה הערבית זה לבוא לבדוק את הסחורה. סליחה, הנערה.

יסמין, אישה כמעט שקופה מרוב סבל בשנות ה-30 לחייה, זוכרת: "הרגשתי כמו מי שרוכבת על סוס לקראת הפגישה. לבשתי טייטס וטוניקה עם כפתורי זהב נוצצים. הייתי בת 16, הדלת נפתחה: האור נכנס. הלב דפק. כמעט התעלפתי מהיופי שלו".
להב: "העיניים יצאו לה, כמו טום וג'רי".
יסמין: "ההורים סיפרו שהוא בן טוב, לב טוב".
כרמה: "שחקן טוב. כן, הוא רק יודע לדבר".
יסמין: "היינו מאורסים שנתיים, נפגשים פעם בשבוע, מדברים, אמר לי דברים יפים. על גבר נדיב ואוהב כזה חלמתי. עכשיו, אחרי שהיה במרכזי גמילה, קבוצות תמיכה ושיחות הוא אומר לי'מגיע לך מישהו יותר טוב'.

אחרי שנולדו שני הילדים הראשונים גבר החלומות השתהה הרבה בשירותים וטען לשלשול. כשהתחיל לקחת לעצמו את קצבת הילדים הבינה. הוא הפסיק לעבוד כנהג טרקטור ונדד בין מריחואנה, הרואין בזריקות, מעט קוק ואחרים.

יסמין: "צעקתי' אני רוצה אבא לילדים שלי. אתה לא גבר'".
להב: "תזרמי, יסמין. הרי הוא לא יכול היה לשכב איתך. לא חיבוק, לא אהבה, לא סקס. זה הנושא שעליו דיברת המון ורוב הנשים מדברות על זה בקבוצות: הצרכים המיניים. גברים רוצים אתכן כי הבעל הוא אימפוטנט".
יסמין: "אפילו קרובי משפחת בעלה הטרידו אותי מינית. בעלי היה חלש. ישן כל הזמן. נרדם עם סיגריה, מתעורר כי הסיגריה שורפת לו את האצבעות. גונב ממני, מהוריו, מאחרים. אני אלמנה שבעלה חי".
להב: "אם היה מת היא הייתה יכולה לספר לילדים שלה שהיה אבא נהדר".

יסמין לא מספרת לי על אירוע האלימות שמתואר בהצגה, שלקוח מחייה. הבעל כמעט תקע מברג בעורק הצוואר שלה ופצע את הילד שלהם, אבל ההמשך המזוויע היה שהיא ביקשה עזרה מהוריה ואביה גירש אותה כי פחד שיגידו שהבת שלו גרושה.

"זה לא היה קורה לך אם היית אישה מסורה". היא רצתה לפנות את הבן לבית חולים ואביה דרש שתשקר שנפל מאופניים. "מה את רוצה, שאבא של הילדים שלך יהיה עבריין". יסמין שנהפכת לאמל בהצגה, רצה אל חמותה. "יא זונה בת זונה", צעקה לה, את הפלת את הבן שלי. תנשקי את האדמה שעליה הוא עומד". ככה זה היה במציאות של יסמין.

יסמין: ביקשתי מהנא (העובדת הסוציאלית) כדורי הרגעה והיא אמרה לי "לא, את תסתדרי אחרת. קיבלתי כלים לשים גבולות, להתמודד עם בעיות הילדים. אנחנו פוחדות שהילדים יחקו את אבא. והנה, הבן שלי לא נוגע אפילו בסיגריה".

חנאן, שיושבת ליד יסמין, היא בת 45, משתתפת בקבוצות תמיכה ובסדנאות כבר 19 שנים. אישה שקורנת מגאווה ומדאגה. המשפחה, השכנים, הורי הבעל, לעגו לה כשאמרה שהבת שלה תגיע לאוניברסיטה. חלום שלא הגשימה בעצמה למרות הפוטנציאל שהיה לה. אשת נרקומן מקוללת חולמת חלומות מטורפים. והנה, בזמן שבעלה יצא לכלא וחזר, והיא עבדה כמזכירה ועובדת סיעודית, הוליכה את הבת שלה לאוניברסיטה. התאומים שלה עדיין לא החליטו מה הם יעשו, אבל הם רחוקים מסמים.

חנאן התחתנה בלי להתאהב אחרי שמנעו ממנה את מי שאהבה. קיוותה שתאהב עם הזמן. באופן מבהיל, פיתחה רגש אל בעלה הנרקומן, חמלה, הרגל. היא לא התגרשה. "בחרתי לעמוד מול המבול ולא לחיות חיים לא נקיים של גרושה שנתמכת על ידי גברים אחרים. תמיד חלמתי והנה הגשמתי. הייתי אשת חיל".

אבל בעלה שעבר תהליך גמילה חזר עכשיו לפשרה של אלכוהול. חנאן פוחדת.

כרמה: "שיישב בבית הסוהר וייתן לחיות".
חנאן: "ההצגה הזאת היא צעקה של אישה ושל אם לאוכלוסייה שתקבל אותה, שלא תראה בה כישלון. אני אישה חזקה, הובלתי את הילדים שלי למקום הנכון".
להב " בתקופה שהעברתי את סדנת נשות הנרקומנים הייתי מוגנת כביכול. הסתתרתי מאחורי קיר "המטפלת". אבל כשעליתי לבמה הרגשתי שזה עובר על בשרי. מעולם לא הכו אותי ולא הייתי נשואה לנרקומן, אבל כשאני על הבמה נדמה לי שאני מקבלת מכות מכל הקהל. אחרי ההצגה הרביעית היה לי אירוע מוחי".

סליחה?
להב: "ארבעה אירועים אחד אחרי השני. קודם איבדתי תחושה ביד וברגל, לא ראיתי בעין אחת, ניסיתי לקום ונפלתי בחזרה לכיסא. חשבתי עייפות. הלכתי לישון. יצאתי לריצה, נכנסתי לרופא בדרך לדווח על בעיה בקיבה וסיפרתי גם מה קרה לי. 'משוגעת, זה אירוע מוחי. לכי לבית חולים'. נכנסתי למיון, עשו לי צילום, איבדתי את ההכרה, ובלילה היה לי עוד אירוע. אחד הרופאים אמר לי'אני שומע אותך ברדיו. את עושה התקף לכל המרואיינים שלך, ובסופו של דבר תראי מה קרה לך. את עובדת קשה מדי'".

בקושי בת 40, צריך לצמצם מעורבות רגשית אחרת...
"אבל אני מרגישה שליחה. שנועדתי לתקן דברים". אני מקנאה בך על האידאליזם הזה. המצרך אזל במגזרנו.

בערב, בסלון שלה, משחקת לה? בפניי את אמל שנזרקת מהבעל המכה אל הוריה ומשם להורי בעלה. היא מתפתלת על הספה, משחקת את כל הדמויות, אני חוששת לעוד אירוע מוחי. ללה? לא אכפת. כל הדמויות האלה...זה מצב סכיזופרני.

"וואלה, הגדרת לי את זה. זאת בדיוק הסחיטה הנפשית. מבכי לצחוק, מגבר לאישה, מדמות לדמות. עמל נהפכת מספוג שסופג וסופג לאישה זקופה והקהל צריך להחליט אם היא עוזבת או נשארת עם בעלה, בסוף. לקחתי את שפת הגוף של עמל מהנשים שאיתן עבדתי. אני זוכרת אחת מהן שהגיעה בטרנינג עם כובע סרוג מהוה מכביסות, בלי איפור, פנים זרוקים.

אחרי שבועיים נכנסתי לחדר ומצאתי שם מצטרפת חדשה. אמרתי 'שלום. מי את, מה שמך?'. זו הייתה ההיא עם הטרנינג. לבושה כמו דוגמנית. היא אמרה לי:'כל מילה שאמרת לקחתי הביתה, אני לומדת היום לכבד ולאהוב את עצמי'. נתתי להם שיעורי בית. לעמוד מול המראה, להכיר את הגוף שלהן. הנשים אצלנו לא מכירות את הגוף שלהן. זה בייש אותן לעמוד מול מראה בעירום".

אמל אומרת בהצגה: "אפילו התחלתי לפחד מהתשוקה המינית שלי. נפשי המעוותת בגוף הזה גרמה לי לפחד לגעת בו, אפילו שכל הנשים מדברות על'הנוהג הזה' - איך אומרים בעברית? לאונן. אני מפחדת מהפיצוץ".

בדירתה, בערב, מגישה להב תה תבלינים מעלף עם עוגת פירות ואגוזים ומספרת לי שהיא לא מתכוונת לחיות שוב עם גבר: "גיליתי שחופש זה אכבר גבולות, ואני מצאתי אותם. בלהיות לבד את מתאחדת עם הנשמה שלך, את יכולה לתת לילדים שלך המון כי אין עם מי לריב".

בתה סהרה, בת 11, יוצאת בעיניים נוצצות מהחדר שלה ואומרת שמשעמם לה ומצטרפת אלינו. בימים אלה היא מנסחת מכתב לראש הממשלה בשם ילדי העולם, ילדים פלסטינים בארץ וילדי עזה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...