פטור ממאמץ: ב"אולפן שישי" נוהגים באדישות
מהדורות יום שישי נועדו לסכם בצבע את אירועי השבוע. גיא זוהר עושה זאת בסטייל, איילה חסון מתפלפלת ובערוץ 2, יאיר לפיד מנסה להתנהג בנונשלנטיות לא רלוונטית. וגם: מרב בטיטו-פריד מתארחת בתיק-תקשורת ומנסה להסביר מדוע נכנסה לווילה. ללא הצלחה
זו נונשלנטיות שכולה הסוואה אחת גדולה. כי כשיאיר רוצה לתקוע בחצוצרה כל הארץ שומעת. נאמר זאת כך: אכלו אותה כל האברמוביצ'ים באולפני השבת השונים, אכלו אותה אש. במשך שבועות התעלמו מהנושא המדיני, רפרפו הלאה. התעכבו על האירוע המיידי, מאסון הכרמל ועד המהפכה בעולם הערבי. אבל בשישי בבוקר הם פתחו את עיתון "הארץ" וגילו שנתניהו עומל על נאום בר אילן 2 ושהאיש בפאניקה בגלל מעמד ישראל בעולם. זו ידיעה דרמטית שאי אפשר להמעיט מערכה. היא מתורגמת לאנגלית ומונחת על השולחן בוושיגנטון.
אחר כך מתחילים הטלפונים, ואז הפגישות, היועצים והלחצים, ולפתע יש עוד יוזמה מדינית חדשה. כי בוושינגטון לא סותמים אוזניים, את זה הם משאירים לאזרחי ישראל. מותר לו, לפרשן הבכיר, לפספס ידיעה, אפילו בריא. אסור שהאינפורמציה תתרכז בידיו של כתב אחד. מותר גם למערכת חדשות להירדם בשמירה. אבל כאן לא מדובר בתרדמה - כאן זו אסטרטגיה. שיבוש תודעתי בבניית סדר יום.
אם באמת לעורכי המהדורות היה עניין - כן, גם אידאולוגי - לחפור במחדל המדיני של ישראל, הם היו שולחים את כל האברמוביצ'ים שלהם להסתער על לשכות החוץ, הביטחון, ראש הממשלה - ומנסים להוציא מה באמת מונח על השולחן בסמולנסקין 9. מה עובר בראש של ביבי. את המידע הזה היו מטיחים בפתח המהדורה וממרקרים אותו כמו שהם אוהבים. גם אנטי כותרת בנוגע למדיניות החוץ של ישראל - היא כותרת. תשאלו את תום פרידמן.
מאז שאיילה חסון פינצ'רה באומץ חסר תקדים את עסקת שליט, לא פגשתי במהדורת שישי ששרטטה סדר יום. רוב הכתבות הן פולו-אפ מורחב, שמנסה לתת סוג של מענה לאירועי השבוע. כאילו קיבלו פטור ממאמץ. פתאום כולם אוהבים נשנושים. יש שעושים את זה בסטייל (גיא זוהר), יש שמגישים את הפלאפל הכי טוב בשכונה (חסון).
אז למה אני מוציא את העצבים על ערוץ 2? כי הוא מציג את עצמו כמסעדה הטובה בארץ. כי הוא קורע את המסך בכתובות אש של "חשיפה" ו"בלעדי". כי הוא חושב את עצמו למספר כל יודע. זה למה. "אולפן
תהיו בטוחים שכאשר העולם יתהפך על ישראל, או איזה כיכר תחריר ברמאללה תצית את האינתיפאדה השלישית, יהיה אלו האברמוביצ'ים והלפידים שיזעקו ראשונים כי הכתובת הייתה על הקיר. ואיזה מחדל. ומה נגיד לילדים הקטנים והיפים שלנו. הם גם יחברו פעלולי לשון ודימויים פיגורטיביים מבריקים. ורק אוהדי קבוצת הכדורגל שלי ישירו מולם "שבו בשקט יא מניאק".
"אולפן שישי", ערוץ 2
תגידו ברנז'ה, תגידו פופוליזם, תגידו רייטינג - אבל איזה כיף לראות אנשי תקשורת מוכשרים לאללה מתקוטטים סביב השתתפות עיתונאים בתוכניות מציאות. בצד אחד יהודה נוריאל, שטען כי עיתונאים שבוחרים לגרבץ בבית "האח הגדול" כנראה ראויים לזה. בצד אחר, מירב בטיטו, שגרבצה שם.
למקומות, היכון, רוץ.
בטיטו: "רציתי להבין מה מרתק מאות אלפי אנשים למסך. מה מושך אותם. נמאס לי לעמוד בצד ולצעוק נגד הריאליטי".
נוריאל : "ריאליטי זה אסון. אני לא רוצה שאף בן אדם יהיה שם, שיהיו שם רק בעלי חיים או לחלופין אבי ניר ויורם זק".
בטיטו : "קיבלתי חוויית חיים מכוננת שגרמה לי להבין כל מיני דברים. לא שיניתי את דעתי על הריאליטי".
אבל למה בשביל להבין ריאליטי צריך להיות במשחק, כאחרון הפרידות? המשתתפים והעלילה התורנית לא רלוונטים בדיון התרבותי על תוכניות המציאות. לדעתי, מה שחשוב כאן הוא מדוע הצופים בכלל רואים את "האח הגדול". ובשביל זה לא צריך לכלוא את הנפש והאינטגריטי המקצועי, מספיק לשתות קפה בסלון של ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם