הכל אנשים: על "חתונה פרסית שלי"
בסרט הנהדר "חתונה פרסית שלי" יוצאים זוג אחים אמריקאים-איראנים למסע באיראן של היום. התוצאה מרתקת
דומה לחיים בארץ. "חתונה פרסית שלי" צילום מסך
המסע מתחיל בוושינגטון, שם מארגנת הת'ר את הניירת לפני הטיסה ומקבלת את שמה האיראני גולאנז'. מרגע הנחיתה בשדה התעופה מהארבד בטהרן נפרשת הדיאלקטיקה האיראנית-אמריקאית על רבדיה השונים. טהארני בונה את הסיפור האישי של אחיה, אבל לא שוכחת לתאר את הרקע לעימות ההולך ומתפתח של איראן עם המערב, שמקורו בחמדנותן של בריטניה וארה"ב שחשקו בשדות הנפט שלה עד כדי כך שהפילו בשנת 1953 מהשלטון את ראש הממשלה הדמוקרטי היחיד שהיה לאיראן אי פעם - מוסאדק.
אותו מוסאדק, מסתבר, לא סבל את העובדה שכמעט כל תמלוגי הנפט שהתגלה במדינה הלכו לכיסים מערביים והמעצמות הפילו אותו במזימה מכוערת והעלו במקומו את השאה, שאיפשר להן לעשות באוצרות הטבע של מדינתו כבתוך שלהן.
האח אלכס מגשים את חלומו של אביו ראזה שהביא 40 שנה קודם את אמם לאיראן כדי להתחתן והוא עושה את אותו מסלול שעובר בתוך המשפחה שחיה בטהרן ומקבלת אותם בכבוד מלכים. מדהים לראות איך מתחת לשטיפת המוח הקבועה של כהני הדת מנהלים תושבי טהרן-ובוודאי תושבי הערים האחרות והרחוקות יותר מהבירה הלחוצה והמתוחה - אורח חיים דומה מאוד למה שאנחנו רואים בירושלים, עפולה או פתח תקוה. השווקים מלאים, המכוניות הישנות גודשות את הכבישים הצרים, איספהאן נהדרת ומוציאה המונים לפיקניקים על הדשא וכשהת'ר פוגשת באקראי צעירות איראניות ששומעות שהיא אמריקאית - היא מתקבלת בחיוך ושמחה ואפילו מבקשים ממנה שתארגן להם מקום על הטיסה לניו יורק.
איראן, גם אחרי 30 שנה בתוך ימי הביניים, היא עדיין עוצרת נשימה. החופה בביתה של הדודה פאקרי על חופו של הים הכספי היא מוסלמית-חילונית. השמלות חושפות כתפיים, השיער גלוי ואין סימנים לצ'אדור ולחשיכה שירדה על המדינה הזאת. בגלל הבסיס הזה קיימת בהחלט אותה תקווה שלא לעולם חוסן, אדון חמינאי. הרכבת שם כבר יצאה מהתחנה והיא תגיע עוד לפני שהרכבת מתל אביב תעצור בתחנת בנייני האומה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם