מנגינת הלב: על "מסעותי עם ורה"
"מסעותי עם ורה" מספר על התמודדות הדור השני עם השואה בצורת כתיבה כמעט מוזיקלית
"מסעותי עם ורה",, אדית זק, מטר הוצאה לאור בע"מ
ללא מועקה. "מסעותי עם ורה" עטיפת הספר
הסופרת אדית זק, מוזיקולוגית וד"ר לפילוסופיה מוכרת וידועה בעולם האקדמי, בחרה להביא את סיפורה האישי בדרך השולחת את הקורא לאסוציאציה של מחרוזת מוסיקלית. קטעים קטעים, אפיזודות ואנקדוטות מוגשים לקורא בשזירה עדינה ושברירית, כשהנושא המרכזי הוא משפחה של ניצולי שואה שאיבדו את רוב משפחתם ב"לאגר", המילה הגרמנית למחנה ריכוז. הכל מסופר דרך עיניה ותחושותיה של ורה הבת הצעירה.
הספר מורכב משני מעגלי סיפורים: הסיפור המרכזי הוא על ורה, הילדה הקטנה שגדלה בצל הורים למודי סבל, או בשפתה של הילדה המדברת על אמה: "אני נולדתי כשהעצבים שלה כבר היו מקולקלים לגמרי". היא עלתה לישראל בגיל צעיר ובכך מוהלת את סיפוריה במילים "גלותיות", בטעויות שפה ובסיפורי אנקדוטות מחוייכים. כך, למשל, אומרת ורה שלאניקה אין ילד "כי הצינור אולי סתום" או מתארת את נשות הקיבוץ ש"הן נעלו נעליים שלמות" והכוונה לנעליים גבוהות.
המעגל השני הוא מעגל ה"סיפור לפני השינה", אותו מתחילה לספר לה אניקה אחותה למחצה והיחידה ממשפחתה של אמה ששרדה את השואה וממשיכה לספר אותו האמא לאחר עזיבתה של אניקה. כאן יוצא מעמקי הנשמה הסיפור על משפחתה של האמא וייסורי ה"לאגר", סיפור קשה, כואב, מטריד. ממש לא סיפור הראוי להיות מסופר לילדה קטנה לפני השינה. כנראה שהדברים מתנהלים אחרת כשההורים ניצולי שואה.
מונח לפנינו ספר מיוחד המאפשר לנו לראות את ארץ ישראל מזווית ראייה של ילדה, עולה חדשה אחרי מלחמת העולם השנייה באמצע שנות הארבעים, עם תאורי הלבוש התסרוקת ומכוניות הדופין. ילדה שלא ממש מבינה את המתרחש בנבכי נשמתה של האמא, אותה אמא שכבר לא מתגנדרת ולא צוחקת, האמא שחבריה של ורה חושבים שזאת הסבתא שלה.
מיוחדותו הברורה של הספר, מעבר לצורת הכתיבה וההגשה, טמון בעובדה שהספר לא מותיר את הקורא עם מועקה החוסמת בפניו את היכולת לקלוט ולהזדהות עם הדמויות, אלא מאפשרת לו קמצוץ של הבנה ללבה של ילדה קטנה המנסה להשתלב בסביבה חדשה בנסיבות קשות.
היותה של הסופרת מתחום המוסיקה נוסכת פן כמעט מוסיקלי לסיפור המתגלגל על ליבו של הקורא תו אחרי תו אחרי תו, ובכך מקבל הקורא ספר חם, מרגש לעיתים, סוער ובוודאי חשוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם