ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: שקרים אמיתיים

אמנון דנקנר חוזר למיטבו בספר סיפוריו החדש, ונתן זך מכנס את מאמריו הקלאסיים

את הרומן המצליח הקודם של אמנון דנקנר, "ימיו ולילותיו של דודה אווה", לא אהבתי. משהו בסגנון ובמהלך הדברים נראה לי מפוברק באופן תיאטרלי ומאומץ מדי, תפור בתפרים פשטניים של עלילה מופרכת וסוחטת דמעות במובן הרע. לעומת זאת, את ספר סיפוריו החדש, "מגע הקסם של הבל גאגין" (אחוזת בית),  הבנוי לכאורה מאותם חומרים (נוסטלגיה ממכרת לימי הילדות בירושלים של שנות החמישים), קראתי בחמדה גדולה, קודם כל משום שההומור המצויין של דנקנר ולשון הדימויים הישירה והעסיסית שלו הם הפעם גלויים לגמרי ואינם נחבאים מתחת לפסבדו-מעשיה מנופחת.

הפעם מספר לנו דנקנר מעשיות שגם אם הגוזמה בולטת בהן, הן עדיין ריאליסטיות במידה חשודה, וברור שגרעינן אמת, אפילו שהמחבר קורץ  לנו  בפתח הספר, ומעיד על מאה שבעים הטיפוסים הירושלמיים  שעליהם כתב , כי הוא מציג אותם "בדיוק כפי שהם אף פעם לא היו". כלומר, היו גם היו. אי אפשר לבדות דברים כאלה, למרות כל הצ'יזבטים הנילווים. 

במרכז הסיפורים עומדת דמותו של הבל גאגין, יוצא לח"י ותיק וממורטט כלשהו (שרצח על פי עדותו המפוקפקת  "שבעה בריטים ושלוש נשים, שתים יהודיות ואחת גויה"), המזכיר במשהו את דמותו של שרלוק הולמס, גם אם אינו פותר תעלומות אלא מנסה לפתור על פי דרכו פלונטרים אנושיים למיניהם המובאים לפתחו.  וגם אם הוא נכשל לפעמים באופן מחפיר, עדיין תדמיתו כבעל "מגע קסם" בפתרון בעיות בלתי-פתירות פועלת. 

בין השאר, נמצא כאן למשל את הסיפור "האחיות גמבש מוצאות אהבה" שבו מנסה גאגין לאלץ חותנת פוטנציאלית ועשירה להסכים לנישואי בנה היפיוף והטיפש עם מלצרית נאפופית מדי לטעמה (שהסירוב להתחתן איתה הגיר מעיניה דמעות, "שכדרכן של דמעות של מלצריות, היה להן ניחוח של קפה בחלב").  לצורך כך הוא משתיל בדרך נפתלת המלצות מפוברקות בהורוסקופ השבועי שאותו קוראת הגברת, אלא שמתוך שלמזליות אופיינית מתפרסמות ההמלצות לא במזל ההורוסקופי הנכון, וכך מדלגת עליהן הגברת העשירה, והיא נכנעת בסופו של דבר רק כשנחשפים  קטעים מימיה המיניים הפרועים, עוד בטרם עטתה על עצמה "דמות אסופת שיער, זקופה, נוקשה וקרירה".

ואני נוגע כמובן רק בקצה קסמו של ספר הסיפורים התענוגי הזה, שמקים לעינינו ולנפשנו את תמונת ירושלים של שנות החמישים והשישים באופן שרק מאוהב נוסטלגי גדול ובעל  זיכרון ענק כמו דנקנר יכול להקים.

אני קורא את כרך מאמרי השירה המכונסים של נתן זך ("השירה שמעבר למילים",  הקיבוץ המאוחד). מאמרים שחלקם עיצבו את נפשי ואת דעתי ואת סגנוני בשנות השישים, כשקראתי אותם אז ברעד אמיתי. 

מאמרים מפוארים בחלקם ושגויים בחלקם, החל מן המאמר ההיסטורי, רב העוצמה והשגוי לחלוטין  על אלתרמן, "הרהורים על שירת נתן אלתרמן" (שבו מפגין זך אי-הבנה מוחלטת לסוג האושר רב-ההשראה שעומד בבסיס שיריו הגדולים של אלתרמן ומאשים אותו בהעדר-רגש, גם אם זך חוזר בו במידה מסויימת בתוספת מאוחרת הקרויה "לקסמה של שירת נתן אלתרמן"), עבור במאמר גדול ומקסים באמת כמו המאמר המגלה לנו את שירת יעקב שטיינברג, ועד למחקר המתיש והמנופח הקרוי

"זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", שבו מנסה זך להוכיח לנו במינוחים אקאדמאיים חסרי שחר וחסרי כל משמעות מהו הריתמוס הנכון בשירה ותוך כך תוקף למשל את אחד משיריה הנפלאים של יונה וולך ( בלי לנקוב בשמה, אבל אנחנו זיהינו, כמובן).

אותו שיר המתחיל בשורות:"לא חיה בכלל/אילו מיתווים בערפל סמיך/קצף נע ברוח אביב/ עצלן לימס ולשמור מתיקות". אטום לגמרי ליופיו של השיר, כותב זך: "מה זה? שיר? בל יאומן!".   (איך אפשר בכלל לדבר על ריתמוס בנפרד מן המילים עצמן ומן צבע שלהן?).  להגנתו של זך, ניתן לומר שהוא תקף את וולך הרבה לפני שהוכרה רישמית כמשוררת אלוהית. זך פשוט עוד לא הבין אז. גם אני לא.  

"וְקָרַן עוֹר לְעוֹר רֹךְ טָמִיר בְּלִי הֲפוּגוֹת"

בין השאר, מביא לנו זך במאמרו המזהיר על יעקב שטיינברג (1887-1947) את השורה הזאת מתוך אחד משירי האהבה של שטינברג  ומעיר: "כמה אור כאן, בלי שמילה זו תיאמר גם פעם אחת!". זך במיטבו, שטיינברג במיטבו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה