דון ז'ואן דה לה שמאטע: על "דון ז'ואן"

"דון ז'ואן" בגרסת תיאטרון "גשר" מאופיין במשחק משוחזר ונעדר תחושה של אחדות רעיונית או תפיסה שיטתית של הבמאי

שרית פוקס | 28/2/2011 7:11

תמונת פלא אחת זו שמסיימת את ההצגה "דון ז'ואן" על פי מולייר אקח איתי מן ההצגה בתיאטרון "גשר". סשה דמידוב, שחקן מיתולוגי שמשחק דמות מיתית, כורע ברך בבגדים שחורים על גבי שולחן גבוה שדומה למזבח בפני אלומת אור שהיא בעצם אלומת חול. החול זורם מחור שנפער במעלה הבמה. על פי המחזה היה על דון ז'ואן ליפול לגיהנום. אבל בגרסה של אלכסנדר מורפוב, מחזאי בולגרי הפועל ברוסיה, דון ז'ואן נכנע לגיהנום שבתוכו. עומד על ברכיו בפני האש שמכלה אותו. אלומת החול הזוהרת היא אולי אש מין כבשן.

אבל כל שאר האירוע האמנותי עלול להתפוגג בזיכרון שלי בקרוב מאוד. אולי כי לא הייתה על הבמה אנרגיה של תשוקה או אבדון במינון שיכול לרגש בעידן היצרים האותנטיים של הריאליטי טי וי (אם יש אותנטיות בעולם בכלל). המקצב היה איטי, דמידוב שחקן גדול נראה עדין באופן סהרורי. מי שמכיר את המחזה יכול לספר לעצמו אולי שסופו של דון ז'ואן נרמז באופן הזה כבר בהתחלה ושאנחנו פוגשים אותו במצב שנקרא בצרפתית "בלזה", כשהוא מותש במורד חייו. אבל זו אבחנה שכלית, לא רגשית. תיאטרון "גשר" ממשיך להוביל זרם מסוגנן עם משחק שנדמה כמשוחזר, עם מעט מדי עבודה על יחסים ועם דוק סוריאליסטי שהחל לעייף.

המחזה הוגדר על ידי מולייר, איש המאה ה-17, גאון, כקומדיה. ואם הזכרתי את המכניות של דון דמידוב (שחקן שהוא גבר מקסים ביותר אבל לא טייפ קאסטינג של פתיין ואתאיסט בגלל רכותו הכמעט מטאפיזית), מתבקשת המילה הומור. הפילוסוף אנרי ברגסון עמד על כך שהתנהגות אוטומטית או כזאת שחוזרת על עצמה (נא לדמיין את צ'פלין מחליק על בננה) מעוררת צחוק. אדם שדומה למכונה, אומר ברגסון, מצחיק אותנו. ודב סדן כתב פעם שהדמויות של מולייר הן מונומאנייקיות. משוגעות לדבר אחד. אבל כמעט לא צוחקים בהצגה של מורפוב (שהיא שחזור של הפקה שעשה כבר ברוסית). זה לא הכרחי להתייחס במאה ה-21 לדון ז'ואן כקומדיה, וזכורה ההפקה הטרגית המופלאה של רוברט סטרואה בהבימה ל"החולה המדומה" לפני עשרים וכמה שנים. אבל אם דון ז'ואן של "גשר" הוא לא רובוט מגוחך וגם לא פתיין מיוסר, אלא איש מהורהר דק ותמיר בגלימות ברוקד צבעוניות, עם שפת גוף שגובלת במין רפיון שכל או שכרות, מה זה אומר לנו?

מעורר צחוק. ''דון ז'ואן'' גדי דגון

קשה להבחין בהפקה הזאת בתפיסה שיטתית של הבמאי, שגם עיבד. חסרה תחושת אחדות רעיונית. הולכים לאיבוד בין סצנות שאינן בונות עולם מלא. ובעצם אינן ממלאות אותנו בחוויה מעוררת לגבש יחס כלפי הדמות. משרתו של דון ז'ואן, מין קריאת מצפון שמזכירה לו את קיום האל, המוסר, הדין, הוא סגאנרל (תפקיד שמולייר שיחק בלהקה שלו). דביר בנדק נופל לתוך השטיקים הקומיים שלו בלי חדוות שחקן על במה, כך נדמה לי. וזה לא משעשע. על שאר השחקנים אפשר להגיד שהם מתאימים עצמם להפקה.

עשרות יצירות חוברו על דמותו של דון ז'ואן, ומי יודע כמה פרשנויות. במהלך ההצגה ניסיתי לגייס לעזרתי את אלה החביבות עליי כדי לנסח בכל זאת את עמדת הבמאי. הסוציולוג פרופ' שלמה שוהם טוען שדון ז'ואן מחפש בסקס מתחדש חוויה מיסטית, בדומה למי שלוקח סמים מתאיין (לפי שוהם) ומרגיש הימהלות עם העולם. הוא היפוכו של קזנובה לשיטת שוהם. קזנובה מעוניין בכיבוש במלחמה. דון ז'ואן עושה אהבה, קזנובה מזיין.

אלבר קאמי כותב עליו בחיבה כעל איש אבסורד, כנראה מידע אישי (קאמי נהג לכתוב מכתבי אהבה זהים לכמה נשים בבת אחת). דון ז'ואן שלו יודע מה יהיה עונשו ומביא אותו בחשבון כי הוא יודע שרק לאהבה שנקטעת יש טעם של נצח. (ומנקודת ראות של אישה אפשר לנסח את זה כך: הוא מסוגל לאהוב אותך רק עד לרגע שלפני הרגע שבו הוא עלול להתרגל אליך). "הרטט של אהבתו נובע מהידיעה שהיא בת חלוף", כותב קאמי. דון ז'ואן דמידוב מפתה נשים לא לשם הנאה, למרות שהוא מכריז עליה, אלא כדי לחלל את קדושת השמיים לכפור באלוהים. בעצם הוא רוצה "לזיין" את אלוהים דרך כיבושיו (סלח נא לי אלוהים).

להוכיח שאין אלוהים, לקרוא תיגר על המאמינים בו. לכן הוא מוציא נזירה מבית מנזר, מחלל אותה ונוטש אותה. הוא חוזר בעיקשות על אמיתות מוצקות: 2 ועוד 2 הן 4, 4 ועוד 4 הן 8, וכו'. אין עולם מטאפיזי. זהו דון ז'ואן, שדומה לקליגולה, גיבור המחזה של קאמי.

קאליגולה רוצה להוכיח

שהוא יכול להיות אלוהים לא פחות מאלוהים עצמו המאפשר אכזריות וחוסר צדק בעולמו. גם דון ז'ואן אומר להגנתו: "מה התנפלתם דווקא על דון ז'ואן? לכולכם כבר שמור מקום בגן עדן? כל גבר מוכן לבגוד אם רק אשתו לא תדע. אני חסר מוסר, מפלצת, שטן ואלה האחרים שיושבים בשלטון משקרים, גונבים מהעם, שולחים חיילים להרוג נשים וילדים, לשרוף כפרים - הם מוסריים?".

דון ז'ואן חייב למות כי הוא קיבל על עצמו את המחיר מראש. לכן הוא הולך בהצגה אל מותו, בכפירה מכוערת: העמדת פנים של חוזר בתשובה ואונס אכזרי של אישה שנטש. אשה שפגיעותה מעוררת בו תשוקה: "הדמעות האלה, השמלה... כל המראה האומלל... זה הצית בי איזו אש שכבתה מזמן") ופתאום עולה דמותו של המושל הצבאי במחזה של לאור, "אפרים חוזר לצבא", דמות פאשיסטית שמזכירה את דון ז'ואן של מורפוב, וגם היא מתמוגגת מינית ממראה אישה מיוסרת.

אולי זה העניין בהפקה? דון ז'ואן כדמות המנהיגים שמובילים את העולם לגיהינום? או אולי גיבור המונים, סלב בכלל? או שחקן, כמובן, שאוהב בעיקר את עצמו. באחת התמונות המרתקות (שאינן מתחברות לפאזל מלא, כאמור) קבוצת נשים דייגות רודפת אחרי דון דמידוב בהיסטריה והוא פונה אליהן ממרום רמפה גבוהה. ואלי גם זה וגם זה? וגם האדם בן ימינו הפוסט מודרניים שחושב שהוא יכול בלי מוסר, שמספיק לו מין צדק קליל ושהוא מרכז הכל.

כל הדימויים מתערפלים במהלך ההפקה, למרות לא מעט תמונות אסתטיות, יפות כמו רפרוף בדים לבנים, כגלי ים או פסלי האבן בבית הקברות שמתנועעים לשנייה ומפסיקים. ביציאה מההצגה, שקשה היה לי להכילה למרות מה שיפה בה סגנונית ועל אף אותו חלק משחקי וירטואוזי של דון דמידוב כשהוא הולך ומאבד את שפיות דעתו בתוך השטניות שהוא מייצר, הבחנתי בשחקן דב גליקמן. נזכרתי בהצגה המופלאה "הארפר ריגן" שהורדה על ידי הנהלת "גשר" אחרי 13 הצגות (בימוי עודד קוטלר) והתגעגעתי אל האנושיות שלה, אל הדיבור הרגשי הישיר.