ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » אמנות

ארט דירקטור: ראיון עם רותי דירקטור

אחרי שנים של כתיבת ביקורות אמנות בכל מסגרת אפשרית, רותי דירקטור קיבלה את תפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה. עם עליית התערוכה הראשונה שלה, "שומרי הסף", היא מסבירה איך זה שהפסל צדוק בן-דוד מצליח יותר מאייל גולן, ומגלה למה בחרה להציג את עבודת הווידאו החתרנית של ג'ק פאבר - שצולמה במהלך פריצה לילית למוזיאון תל אביב

מצלמת האבטחה של המוזיאון קולטת את הפולש הזר. צעיר שפניו מכוסות בכובע גרב חודר לחלל המרכזי, מסתובב בין המוצגים, כורע ברך לפני פסל גדול של אניש קאפור, מלביש את מסכת ההסוואה השחורה שלו על עבודה אחרת ולבסוף מתחבק עם גדם עץ של האמן סטפן בייקנהול. אף אחד אינו מפריע, אין שומר בסביבה. הפריצה הגדולה מוצגת על מסך גדול בלובי הכניסה של מוזיאון חיפה.
מישהו נרדם בשמירה?

האמת היא שכן, אבל במקום אחר. ב-2005 חדר האמן ג'ק פאבר לאגף האמנות הבינלאומית במוזיאון תל אביב. חבר שעבד אז במוזיאון נכנס לחדר האבטחה וחיבר את מכשירי ההקלטה למערך המצלמות. ככה תועד המסע הלילי, שכל כולו דיון בשאלה האם המוזיאון אינו אלא בית כלא לאמנות, מתחם של רוחות רפאים.

רק כשפאבר החליט להציג את העבודה, גילו ראשי מוזיאון תל אביב שהאקט החתרני אמנותי בוצע על חשבונם. הפעם לא הייתה להם שום סבלנות להצהרות של אמנות מודרנית. הם ניהלו מלחמה משפטית ארוכה בדרישה שהעבודה לא תוצג לעולם. הנימוק: הסרט בן תשע הדקות פוגע בשמו הטוב של המוזיאון. לבסוף החליטו שופטי המחוזי לגבות את האמן ולדחות את התביעה המוזרה.

פאבר אולי כבר לא יקבל תערוכה במוזיאון תל אביב, אבל מי שנתן לו במה הוא מוזיאון חיפה, שמציג עכשיו את העבודה מעוררת המחלוקת שלו, "Watchman", במסגרת התערוכה "שומרי הסף", שעוסקת במבט פנימי של אמנים על עולם האמנות: מיהם האנשים המסתוריים שמושכים בחוטים במוזיאונים ובגלריות. מהם הקריטריונים המסתוריים להכרה, רכישה והצגת עבודות. מי קובע אם המשתנה בפינה היא יצירת אמנות או לא.

ההחלטה להציג את העבודה החתרנית שעוררה את זעמו של הדינוזאור הגדול של האמנות הישראלית אינה מובנת מאליה. "זה לא רק לשים כאן עבודה שמוזיאון תל אביב לא שם, אלא להגיד מה זה אומר עלינו כמוזיאון חיפה", אומרת רותי דירקטור, האוצרת הראשית החדשה של מוזיאון חיפה. "ג' ק פאבר לא עשה את העבודה שלו אצלנו. כי אצלנו זה היה פחות משמעותי, כי אין לנו את האוסף שיש למוזיאון תל אביב. כי הוא לא יכול להיטפל כאן לאניש קאפור וסטפן בייקנהול. כי מוזיאון חיפה הוא קטן יותר ושולי בהשוואה למוזיאון תל אביב. לכן זו מין הגחכה עצמית שלנו. הוא עשה את העבודה במוזיאון תל אביב בגלל התפקיד המרכזי שלו בעולם האמנות הישראלי".

איך הגיבו במוזיאון תל אביב להחלטה שלכם להציג את העבודה?
"היום זה לא כבר ברשותם. אבל אני לא יודעת אם בכלל ידעו על ההצבה שלה אצלנו".

דירקטור טוענת שדווקא ההתנהלות של מוזיאון תל אביב מינפה את העבודה. "זה סיפור קלאסי של הפעלת צנזורה שעושה פעולה ממש הפוכה. אם לא היו עושים כלום עם העבודה, אף אחד לא היה יודע עליה. ברגע שהפעילו כוח וצנזורה זה נתן חשיפה עצומה לעבודה. מוזיאון תל אביב העניק לג'ק פאבר את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לעבודה: ניחוח החתרנות. לך תהיה חתרני כשרוב מוסדות האמנות מאוד מתירניים ופתוחים.

"יש עכשיו ב'סמיתסוניאן' בוושינגטון תערוכה קבוצתית של אמנים אמריקאים. דיוויד וויינרוביץ, שנפטר מאיידס לפני 20 שנה, מציג שם עבודת וידאו בת 20 דקות, בתוכה עשר שניות של צלב עם פסל של ישו מונח על הרצפה ונמלים הולכים עליו. הליגה הקתולית ראתה והרימה צעקה. המוזיאון, שממומן בין היתר על ידה, הוריד את העבודה. זה יצר תהודה כל כך גדולה והיום מוזיאנים עומדים בתור בשביל להציג את העבודה. רק המתנגדים לאמנות נותנים לה את הכוח הכי גדול. אמנות היא בסך הכל דבר די חלש".

זה מזכיר את התערוכה על אביגדור ליברמן בגלריית המדרשה. תערוכה לא משמעותית שזכתה בתקשורת להתייחסויות אינסופיות.
"זה לא המקרה היחיד: עד ששגריר ישראל בשוודיה צבי מזאל לא הוציא את התקע מהשקע בעבודה של דרור פיילר ("שלגייה ושיגעון האמת", שכללה בריכה עם מים הצבועים בדם, ובה אונייה עם התמונה של המחבלת המתאבדת הנאדי ג'רדאת-א"ה), שהוצגה במוזיאון ההיסטורי הלאומי בשטוקהולם, איש לא היה יודע עליה. העבודה הייתה עוברת בשקט גמור. ברגע שמישהו מהממסד - הפוליטי או האמנותי-מפעיל כוח להשתיק על העבודה, הוא נותן לה את הכוח הכי עצום".

רותי דירקטור היא שם בולט בעולם האמנות הישראלי. במשך שנים רבות כתבה ביקורת אמנות בכל העיתונים והמגזינים הבולטים: "חדשות", "סטודיו", "מעריב", "העיר" ו"ידיעות אחרונות". פעולתה כמתווכת באה לידי ביטוי גם בספרה "אמנות עכשווית אני מדברת אליכם", בבלוג "הצופה" ובשנות הוראה רבות בכל מוסדות האמנות בארץ. הטקסטים שלה לא רק מתקיימים בגבולות השיח הסגור של הקהילה המצומצמת, אלא מנסים לתת לצופה הלא מיומן מפתחות להבנת העולם המסעיר הזה. למרות הנוכחות הדומיננטית שלה, דירקטור מיעטה לאצור ולא מונתה עד היום לתפקידי מפתח במוזיאונים. המינוי שלה לאוצרת ראשית במוזיאון חיפה, שם החליפה את תמי כץ פרימן, התקבל בטבעיות. חציית הכביש והתערוכה החדשה הן הזדמנות טובה לשיחה על עולם האמנות ועל הפרדוקסים שהוא סוחב על גבו.

המספרים כמעט בלתי מתקבלים על הדעת: לתערוכה של האמן צדוק בן-דוד, "טבע האדם", במוזיאון תל אביב בשנה שעברה הגיעו 145 אלף מבקרים ששילמו מחיר מלא. אף יוצר בכל ענפי התרבות הפופולרית בישראל לא דגדג את המספרים האלה. לא אייל גולן,

לא שלמה ארצי. ובכל זאת, למרות שאנחנו חיים בעידן בו רייטינג הוא חזות הכל, בן-דוד לא התנוסס על שערי העיתונים, ואף אחד לא טרח לספר לכם שהתערוכה שלו היא להיט (קדמה לו סיגלית לנדאו שתערוכתה משכה רבבות). למרות האתגר הגדול שמציבה האמנות המודרנית לצופים, עדיין היא מושכת קהל. התורים האינסופיים באולמות התצוגה של אמנות ישראלית ובינלאומית במוזיאון ישראל המחודש בקיץ האחרון (כולל של הציבור הדתי-לאומי) מאותתים שזה לא סטוץ חד פעמי.

"האמנות העכשווית עובדת על כל כך הרבה חושים, משתמשת בטכנולוגיות חדשניות", מסבירה דירקטור. "ספקטקלרי, גדול, מרעיש. זה מוזר, זה אחר, זה מפתה. אנשים מאוד סקרנים לגביה. היא גם מושכת את הקהל וגם דוחה. אלה שני כוחות מנוגדים שפועלים בתוכה. אבל יש לה המון ביקוש. תראה את כל תופעת הביאנלות. כל עיר בעולם שמחשיבה את עצמה רוצה ביאנלה. זה לא שראשי הערים אוהבים או מעריכים אמנות, הם מזהים את הפוטנציאל הכלכלי והתיירותי שטמון בה. זה שימוש מאוד ציני ואינסטרומנטלי באמנות. יש בזה זילות של האמנות".

איפה נפגשת לראשונה עם התופעה בישראל?
"אצרתי פעמים את 'אמנות הארץ' במתחם רידינג, ב-2003 וב-2004. זו הייתה תופעה שלא תיאמן. עשרות אלפים הגיעו מדי יום. כאן נולדה ההבנה שאם אתה מייצר תנאי צפייה מסוימים, פסטיבליים, עם דוכני נקניקיות בחוץ, אנשים באים לראות. מצד אחד זה היה מאוד מרגש. לא ניסיתי להציג אמנות פופוליסטית. אפילו לא היו שם שמות מוכרים. אז אמרתי לעצמי בתמימות, אנחנו מחנכים קהל שאחר כך ילך לגלריות. היום אני לא חושבת שזה מה שקורה. אנחנו מחנכים קהל שמחכה לפעם הבאה שנייצר פסטיבל".

וצדוק בן-דוד?
"זה משהו שלא ניתן לכימות במושגים של אנשי פרסום. עבר באזז, אנשים סיפרו אחד לשני. זה לא היה קשור ביחסי ציבור, לא בטקסטים, לא בביקורת בעיתון. משהו שאתה לא יכול להסביר, נס קטן. אי אפשר עם זה לייצר מתכון, אי אפשר לחזור על זה שוב".

אז אולי המוזיאונים צריכים להוריד את הרף ולאפשר לקהל רחב יותר לחוות את העבודות.
"אמנות מודרנית היא תובענית. מאטיס אמר בשנות העשרים שהאמנות צריכה להיות כמו כורסה נוחה לצופה. זה לא המצב. אמנות היא לא כורסה נוחה לצופה. כורסה זה דימוי של טלוויזיה, הצופה כבטטה. צופה האמנות צריך להיות דרוך וערני כמו קפיץ. נכנס למוזיאון, רואה שיש תערוכה שנקראת'שומרי הסף', אין לך חלל אחד, האמנות מפוזרת בכל מיני חללים, הוא צריך לעשות מעשה אוצרותי וללקט את העבודות ולהבין שכולן מתעסקות בפונקציות של עולם האמנות. העבודות מצחיקות ועושות צחוק מעצמן. כמו שאני דורשת מעצמי, ככה אני מצפה מהקהל".

דירקטור מאמינה גדולה בתיווך. נגיש, בהיר, לא מתנשא, אבל עדיין מעמיק ומחפש. "יש ביקוש מאוד גדול להרצאות ובמיוחד לסיורים. לאנשים יש סקרנות לעוף המוזר שנקרא אמנות עכשווית, אבל הם מאוד זקוקים לסוג של קביים, מתווך, מישהו שיעמוד בינם ובין התופעה הזו. עד כדי כך שאפילו זה הופך לחלק בלתי נפרד מהחבילה של אמנות עכשווית".

יש אמנים שיתקוממו ויאמרו שהאמנות צריכה לדבר בעד עצמה.
"בעיניי זו אחת הקלישאות של עולם האמנות. דרושים תיווכים שונים. עד כמה הם דידקטיים או פופוליסטיים, זה עניין אחר. עובדה, בכל תערוכה יש טקסט. הטקסט עצמו יכול לייצר מנגנוני מיסוך בפני עצמם, הטקסט עצמו יכול להיות מכשול. אבל זה חלק מהמנגנון של המערכת הזו".

אילו שאלות הכי מטרידות את הצופים?
"אני נתקלת שוב ושוב בתגובות של אנשים שנעות בין עוינות לחוסר הבנה למה זה במוזיאון, למה זה בגלריה. ב' שומרי הסף' שמעתי לא מעט תגובות לעבודת הסאונד של לואיז לולר שמצייצת שמות של אמנים גברים בולטים. אמרו שזה מרגיז אותם. מה זה, יללות חתולים? קרקורי צפרדעים? יש משהו מרגיז בעבודה הזו. אבל היא נדחפת למוזיאון ונועדה להרגיז".

יש עוד טענות?
"לא פעם אני נתקלת בתגובות כאילו יש קונספירציה בעולם האמנות, חבורה של קושרי קשר שמחליטים: וואו, בוא נרים את ההוא, ניתן פרס להיא - וזה לא מבוסס על כלום. כי באמת מאוד קשה להבין למה זה יותר טוב, ולמה דברים אחרים שנראים יותר סימפטיים, נעימים, פשוטים, דווקא הם לא זוכים להערכה. אמנות עכשווית היא לא דבר פשוט מלכתחילה ומעוררת שאלות. מי הפונקציות שמכניסות, כותבות, מאדירות. כל טווח הפעולות מאוד מעסיק אנשים. בדרך כלל בעוינות ובתוקפנות".

עם אינפלציה של בוגרים טריים מבתי ספר לאמנות אפשר בכלל לתת הגדרה מוסכמת מי אמן ומי לא?
"אמנות זה הדבר שעושה אדם שמגדיר את עצמו אמן ומוגדר כאמן. ומי שנותן את ההגדרה הן הפונקציות המוסדיות של עולם האמנות: בית ספר, גלריסטים, אוצרים, מבקרים, מנהלי המוזיאונים. התחושה היום היא שגבולות נפרצים, אמנות יכולה להיות כל דבר. מרגע שטכנולוגיה נכנסת אין לזה סוף. סרטונים ביוטיוב. אני מסתכלת ואומרת זה יכול להיות במוזיאון. וזה יהיה. יכול להיות שבעתיד מוזיאונים רק יאפשרו תצוגה. אבל תמיד יהיה מי שיעמוד בפתח ויגיד אני לא יכול להכיל את הכל. המקומות הציבוריים שנותנים במה לאמנות תמיד יפעילו מחסומים, לאו דווקא של איכות".

אם "שומרי הסף" - שכוללת בין השאר עבודות וידאו מרתקות של סיגלית לנדאו, עינת עמיר, דורון סולומונס, שי לי עוזיאל, אנדריאה פרייזר ואדריאן פאצ' י - מסתכלת פנימה, התערוכה שדירקטור מתכננת לאצור בנובמבר תעסוק במי שלא נכנסו דרך דלתות הזהב של עולם האמנות."' אמנים אאוטסיידרים' זה מונח שמכוון לאנשים שלא באים מעולם האמנות. חלקם היו מאושפזים בבתי חולים לחולי רוח, חיו בשולי החברה. אני רוצה להציג כמה אמנים בינלאומיים, שהם היום שמות מאוד מפורסמים, וגם כמה אאוטסיידרים ישראלים. אבל הדגש שלי בתערוכה הוא על האאוטסיידר ועל האינסיידר. כי תמיד יש אינסיידר שמגלה אותם, שמכניס אותם פנימה, שאומר להם אתם כן".

מי למשל?
"הגלריסטית הירושלמית רות דבל גילתה את גבריאל כהן כשהוא הציע את ציוריו למכירה על המדרכה בקינג ג' ורג'. שלום מצפת גילף צעצועים מעץ, ועד שיוסל ברגנר לא ראה אותו ואמר אתה אמן ונתן לו נייר, הוא לא התחיל לצייר. משה אל-נתן מכר פלאפל בירושלים עד שדן בן-אמוץ בא אליו ואמר אתה אמן".

דירקטור, שנחשבת לאחת ממבקרות האמנות הבולטות בארץ, עברה בכל התחנות החשובות של העיתונות הכתובה. "כשהתחלתי לכתוב ב'חדשות' בשנות השמונים הייתה המון כתיבה ובהרבה במות: 'דבר', 'על המשמר'. משנות התשעים חלה ירידה, פתאום עיתונים נסגרו. האמנות עצמה לא הייתה במשבר. העיתונות הכתובה הייתה. גם בעולם ביקורת האמנות בעיתונים היומיים כמעט אינה קיימת. כשעזבתי את'מעריב' עברו שנים עד שמילאו את המקום הזה. לא היה דחוף לאף אחד. תמיד היה נדמה לי שמקום אחד לא איפשר לי לכתוב כמו שרציתי ועברתי למקום אחר".

הייתה לך במה שפונה להמונים, טור שבועי ב"7 לילות". למה עזבת?
"הפסקתי לכתוב שם כי לא אהבתי את הבמה הזו. לא אהבתי את העיתון הזה. לא קראתי אותו. ב'העיר' הרגשתי שאני בבית. שמחתי עם מי שמימיני ומי שמשמאלי. אני מאמינה בחללי תצוגה ו'ידיעות' היה חלל שלא התאים לי. ב'העיר' זה היה לכתוב למשפחה, משפחה רחבה שפוגשים כל הזמן. קוראי 'ידיעות' לא היו המשפחה הקרובה. ואז אמרתי שהסתיים תפקיד המתווכת. אני מורידה את הדגל וחוזרת לכתוב לקהילה דרך בלוג, עם תגובות ישירות של קוראים, שכוללות אמוציות, יצרים ועלבונות. היו כאלה שאמרו שבפתיחת הבלוג יש משהו תבוסתני. אמרו איך את עוזבת את 'ידיעות אחרונות', את המשלט הזה. מאוד הדהים אותי הכעס הזה".

הסצנה לוהטת: המוזיאונים מלאים, גלריות חדשות נפתחות, אספנים חדשים זוללים עבודות. איך את מסבירה את הפער בין הפריחה להיעדר הכתיבה?
"אין לי הסבר. למה זה לא אטרקטיבי לכתוב? קורסים לאוצרות נפתחים על כל צעד ושעל. מאוד סקסי. זה הפך למקצוע נשי. הקורסים האלו מלאים. אבל שמעת על קורס לביקורת אמנות? זה קשה מדי, מסובך מדי".

ובמגזינים ? מאז קבורתו של "סטודיו" נראה שאף מגזין לא ירש את המעמד שלו.
"כולם כל הזמן מקטרים, אין 'סטודיו', אין כתיבה. אבל לתוך הריק הזה יש כוחות חדשים: 'ערב רב' באינטרנט,'החדש והרע' של רועי צ'יקי ארד, 'פיקניק', 'מחול' של בוגרי בצלאל ו'פרוגרמה'. אמרתי שבמקום כתב עת אחד כרוך שיוצא פעם בחודש, המצב היום אחר: יוזמות שלא יוצאות באופן קבוע. פרועות, פרומות. אבל יש כתיבה. היא אחרת. בחו"ל המגזינים הגדולים מוחזקים על ידי הגלריות שמממנות פרסומות. בישראל זה לא קורה".

במשך השנים נמנעה דירקטור מלהפוך את האוצרות למרכז העשייה שלה. "היה חשוב לי לשמור על מינון נמוך של אוצרות. הייתי נורא מודעת לקונפליקט בין כתיבת ביקו- רות לאוצרות, זה נראה לי מאוד בעייתי, במיוחד בסצנת אמנות כה קטנה וצפופה. להיות אוצר מבחינתי זה להיות בעמדה יותר סלחנית ומפויסת. כמבקרת, אני פחות סלחנית ומקבלת".

לאחר שנה בה הפעילה את הבלוג קיבלה הצעה לאצור את הגלריה של בצלאל בדרך סלמה בתל אביב. "הבנתי שאני חייבת לקחת החלטה איפה אני נמצאת. אי אפשר לעשות את שני הדברים במקביל ואז הפסקתי לכתוב. זה היה ניתוח די קשה".

למה לא חתכת קודם? רבים התפלאו שהמינוי המשמעותי שלך הגיע בשלב מאוחר יחסית. היו בטוחים שתשתלבי כבר לפני שנים במוזיאון תל אביב.
"האמביציה העיקרית שלי הייתה בכתיבה, זה הדבר שעניין אותי. מבחינתי התפקיד הגיע בזמן. זה הקצב וזה בסדר מבחינתי. אני קולטת דווקא את הציפיות מאנשים שאומרים'למה את לא ממשיכה לכתוב'. אוצרים יש מספיק, כותבים אין".

אמרת שאוצרות זה מקצוע נשי. למה?
"אוצרות היא מקצוע נשי, אבל כמו בכל תחום האוצרים הכוכבים בעולם, אלה שעומדים בקצה הפירמידה הם גברים. הוא נשי בגלל שתי סיבות: יש משהו טיפולי במקצוע הזה, להכיל את האמן, לטפל בו. מצד שני, הוא מאוד לא מתגמל כלכלית".

עכשיו תיאלצי לפגוש את העולם הגברי דרך ההיבט הכלכלי. אספנים, אנשי ממון, ועדות רכישה. כמעט כולם גברים.
"אם אני רוצה לעשות דברים משמעותיים, וגם לחדש את האוסף של המוזיאון, אני חייבת לפנות לבעלי ממון פרטי, כי כסף ציבורי לא מספיק. אלה דברים שעדיין לא קיימים בחיפה אבל מחויבי המציאות. בכל הפעילות שלי נמנעתי ממגע עם אספנים ובעלי הון. זה לא עניין אותי ולא רציתי. היום אין לי ברירה. זו התנהלות מאוד עדינה, צריך לתמרן בין כל הצרכים, בין כל האגואים. האנשים החשובים בעולם האמנות היום הם בכלל האוצרים של האספנים הפרטיים. לא האוצרים של המוזיאונים. בידיהם יש את הכסף והכוח".

המשך הכתבה המוסף "סופשבוע" של מעריב

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...