את לי ארץ: על האוסף המשולש של ירדנה ארזי
היא היחידה ששרדה מדור הזמרות שכיכבו בלהקות הצבאיות בתחילת הסבנטיז. בשנות השמונים היא הייתה קונצנזוס כמעט אצל כולם. והיא מעולם לא היססה לשיר שירים שביטאו עמדה פוליטית מובהקת. עם אוסף משולש חדש, ירדנה ארזי היא כנראה הדיווה הלאומית האמיתית שלנו. אפילו מעריצי עפרה מסכימים
הפופ העברי היה בשיאו עם "ימי התום", "באה מאהבה", "שלל שרב" ו"אפר ואבק" - ובהשוואה לאלה השירים של ירדנה ארזי נתפסו כפומפוזיים מדי, אירוויזיוניים מדי או צועניים מדי. הרבה אנשים האמינו שבעצם אין לה סגנון מוזיקלי משל עצמה. שהיא תסכים להקליט כל דבר ובלבד שיהיה לו סיכוי אצל שולחי הגלויות לעפרה הלפמן.
העובדה שארזי הייתה ידועה כבחורה פיקחית ונחמדה, עם שפע של הומור עצמי, קסם אישי ודעה על העולם, לא הועילה, להפך. בתקופה ההיא ציפינו שלזמרים שלנו תהיה איזו אמירה, שהשירים שהם מבצעים יגידו משהו משמעותי עליהם, שגם אם הם לא כותבים בעצמם, שלפחות יהיו סלקטיביים בבחירה. ריקי גל, למשל, קלעה בדייקנות לתביעות האלה באלבום הבכורה שלה, עם להיטים כמו "נערת רוק" ו"ילד אסור ילד מותר".
גלי עטרי עשתה קריירה מצוינת מבחירה נכונה של שירים שהתאימו לקול ולהגשה האופיינים שלה. ארזי, לעומתן, דילגה בקלילות מ"חפץ חיים ברוח הגוברת", המנון אפוקליפטי שזכה להפקה אנרגטית ומתקדמת לזמנה של ירוסלב יעקובוביץ, לדואט הממלכתי "אדם אחר? עם יהורם גאון, וממנו ללהיט במשקל נוצה כמו "אגדת לה-די-לה". אפילו הסבלנות של אוהביה האדוקים עמדה למבחן אכזרי כשיצא "עגילי דמאר".
אני הייתי אחד מהאנשים האלה. מצאתי את עצמי נכנע לפיתוי שלה - קול צלול, יופי, אינטליגנציה, כריזמה נשית ומין רכות חיפאית נעימה - בכל פעם שהייתה מגיחה לעוד הופעה מנצחת ב"סיבה למסיבה". בפעמים הספורות שבהן נפגשנו היא הצחיקה אותי עד דמעות. המשכתי ליהנות ממנה גם כשיצאו "קרוב" של אהוד בנאי ו"סיפורים מהקופסה" של פורטיס. חשבתי בכנות שהיא זמרת טובה.
ארזי הפסיקה להקליט אלבומים באמצע שנות התשעים.
זו הייתה תקופת מעבר במוזיקה הישראלית. אביב גפן והלהקות של רוקסן היו הרבה יותר רלוונטיים לדור מאזינים חדש. אייל גולן ושרית חדד נתנו מענה לפלח קהל שעד אז לא מצא ברדיו הישראלי את מה שחיפש. ריטה הוכתרה סופית כזמרת הלאומית. ארזי, עכשיו בת 40 פלוס, נהנתה מקדנציה מוצלחת בת שמונה שנים כמגישת תוכנית הבוקר של טלעד. לפני שנה היא ביצעה מיני קאמבק עם אלבום חדש, "בושם על עורי", שהפיק לה יהודה פוליקר. עכשיו יוצא אוסף משולש עם השירים המצליחים שלה מכל התקופות תחת הכותרת "שהשמש תעבור עליי" (פונוקול). יציאתו היא הזדמנות טובה לבדוק מה קרה לנו ולה.
ירדנה ארזי היא האחרונה מבנות הדור שנולדו סביב 1950 וכיכבו בלהקות הצבאיות שהפכה לסולנית מצליחה. מכולן היא זו ששרדה הכי הרבה זמן. דרוש סוציולוג תרבותי שיפענח למה בנות המחזור שלה התבלבלו בדרך: עדנה לב תמיד מקפידה להסתבך באיזו מבוכה ומייחלת להופעות בפני קשישים בדיור מוגן. מירי אלוני מקוששת פרנסה בצומת נחלת בנימין-אלנבי. רבקה זוהר מעדיפה עיסוקים רוחניים עמומים ומתנכרת ל"מה אברך".
שולה חן אף פעם לא נגעה בהצלחה שידעה כסולנית להקת הנח"ל. רותי נבון חזרה בתשובה, חזרה בשאלה, חזרה מאמריקה, אבל אף פעם לא הצליחה לשחזר את הרגע הקצר שידעה מיד אחרי השחרור. דורית ראובני פרשה. צילה דגן מתה צעירה. שלומית אהרון שרה עם טנורים. ומתי הייתה הפעם האחרונה שבה הקשבתם לשיר חדש של ריקי גל?
לגברים בני אותו דור היה יותר מזל, אולי משום שרבים מהם גם כתבו לעצמם ולאחרים או שביססו במקביל קריירת משחק (שלמה ארצי, שלום חנוך, גידי גוב, מתי כספי, יגאל בשן, אבי טולדנו, ששי קשת, חנן יובל, עוזי חיטמן ז"ל). ארזי מן הסתם למדה מניסיונן של האחרות ופנתה לקריירת סולו רק אחרי שמצאה נחת בחייה האישיים ואחרי שעמדה מספיק זמן על במה בשביל לפתח הרגלים מקצועיים ולדעת שהיא מסוגלת להתמסר לקריירה.
בגיל 30 פלוס, אחרי כמה שנים מצליחות בשוקולד מנטה מסטיק - עם מתי כספי כמפיק מוזיקלי - יצא האלבום הראשון שלה, שכלל את שני להיטי הקדם, "מוזיקה נשארת" ו"שירו שיר אמן". בשלב זה, כמעט כל הקולגות הנשיות מיצו את ההצלחה שלהן. הייתה לה מתחרה עיקרית אחת, עפרה חזה, שהפכה ליריבה מרה. לשתיהן היו מנהלים כריזמטיים שלא החמיצו הזדמנות ללבות את האש. היריבות ביניהן הפכה לאחד מסימני הזיהוי של העשור ההוא, יחד עם קפה קפולסקי וג'ינסים של טופר.
הציבור הישראלי, ראוי להדגיש, תמיד רחש לה אהבה. בעוד אחיותיה הולכות ומסתבכות, נוסעות לאמריקה, מקיימות יחסי אהבה-שנאה עם המוזיקה, עם הקהל ועם עצמן - היא תמיד נשארה הנערה היפה עם הצמות שעושה את הקול הגבוה ב"שיר לשלום" ומזמרת "חופים הם לפעמים געגועים לנחל" בהופעה מצולמת ליד ים המלח. בעצם, ארזי הייתה סמל הגעגועים האלה. בהתאם, בשנות ההצלחה הגדולה היא הייתה המוזמנת הראשונה לכל אירוע ממלכתי, המועמדת הבטוחה לכל מחווה ייצוגית, המלכה של כל שירותרום. כשסוף סוף קיבלה את כרטיס הטיסה לאירוויזיון אחרי שני כישלונות צמודים בקדם, היה קונסנזוס שנעשה כאן צדק היסטורי - כמו שקרה כששמעון פרס נבחר לנשיא המדינה אחרי קריירה פוליטית רצופת אכזבות.
כשמאזינים לאוסף החדש נזכרים שלארזי תמיד היו שירים יפים. שלושה מתבלטים במיוחד בקאנון שלה: "אתה לי ארץ", "הביתה" ו"דרישת שלום". לשלושתם מלודיות יפות במיוחד ועיבודים מאופקים שעוצרים רגע לפני שיגירו עודף פאתוס. הם מוצאים בטבעיות את מקומם בשרשרת הארוכה של להיטי פופ ישראלי שנמתחת מהלהקות הצבאיות עד שירי
"אתה לי ארץ" (יהורם טהרלב, נורית הירש, ירוסלב יעקובוביץ) הוזמן ב-1984 על ידי רשת ג' במיוחד ליום העצמאות והפך כמעט מיד למעין המנון, משהו שנמצא בין "ירושלים של זהב" ל"מה אברך". זהו שיר שבנוי על האנלוגיה הלא מאוד מקורית בין האהבה לארץ והאהבה לגבר, ולמרות שאין להתעלם ממחויבותו הפטריוטית למקום, יש בו נימה של קינה, או לפחות ספק: "אני מוצאת במסתרי החורש/ פינות בן לא דרכה עוד אהבה/ ובצלן אפול מוכת סחרחורת/ הזאת הארץ הטובה".
השורה המזוהה מתוכו, "אתה לי ארץ אבודה לנצח", משכנעת בפיכחון שלה כמו לפני כמעט שלושה עשורים. שיר יפה ומלנכולי שמצליח להביע רגש אמיתי.
"דרישת שלום" (רחל שפירא, יאיר קלינגר, אלדד שרים), שהוקלט עם להקת הנח"ל המתחדשת לצורך השירותרום של 1985, מעט אופטימי יותר, אבל יש הרבה עצב, תחושה של אובדן, בתיאור הנוף הכה ישראלי: "מחורצים ענפי הזית כפני הוותיקים/ געגועים צובטים עדיין כשהדרורים נוסקים/ הילדים שקועים בינתיים בסוד המשחקים/ טירונים חולמים על בית וזקנים על מרחקים". שום דבר מההתלהמות המרוצה מעצמה של להיטים עכשוויים כמו "מי שמאמין", למשל .
"הביתה" (אהוד מנור, יאיר קלינגר, ירוס- לב יעקובוביץ), שארזי הקליטה לו ביצוע קולי חדש בשביל האלבום הנוכחי, היה אחד משירי המחאה הבולטים של העשור ההוא. השורות "הביתה, הביתה/ באה עת לחזור/ מן ההרים, משדות זרים", ביטאו אמירה ישירה נגד ההסתבכות בלבנון. מעניין להיזכר שהאווירה הציבורית אז בארץ אפשרה לאמנים - אפילו כאלה שכמו ארזי פנו במובהק למכנה המשותף הרחב ביותר - להתבטא בסוגיות שלגביהן לא הייתה הסכמה לאומית גורפת. עברו כמה שנים עד שהשבר של האינתיפאדה הראשונה הניב שירי מחאה בוטים יותר כמו "אחרינו המבול" (נורית גלרון), "גיבור גדול" (סי היימן) ו"ערבב את הטיח" (אהוד בנאי).
ארזי הקפידה על מסרים יותר מרומזים ועדיין, השירים האלה ייצגו את התפוררות ההסכמה הלאומית שבאה עם מלחמת לבנון - וגם את ההתרפקות על ימים שבהם הסכמה כזאת הייתה אפשרית.
"הביתה" הוא לא ההתבטאות הפוליטית היחידה במבחר של ארזי. "חפץ חיים" של רחל שפירא, גם הוא נכתב על רקע מלחמת לבנון, מזהיר מפני אסון גדול שעומד להתרחש ("גשם כבד עומד לרדת"). שפירא אחראית גם לטקסט של "האישה על האבן", שיר אנטי מלחמתי מובהק שנכתב במהלך אותה מלחמה והלך וצבר רלוונטיות בימי האינתיפאדה (הוא נכלל באלבום "עוד יום אחד" מ-1988).
הוא מתאר תמונה של אישה היושבת על הריסות ביתה ומקוננת על מתיה. האצבע המאשימה נשלחת ליותר מכיוון אחד - כולל פנימה: "כה רבים כיסתה האדמה הישישה/ ומי יאמר את המילה שנתבקשה/ חוס על אלה שאיבה בהם מושלת/ אם לחיות הם נועדו/ מתי, מתי הם ילמדו". אפילו שיר מאופק יחסית כמו "חליל הנצח" (אהוד מנור, רג'יב חנקש, ירון בכר), שנכלל באלבום "דמיון מזרחי", כולל מסר אנטי מלחמתי מרומז: "אש תותח וקול הרעם/ לא יוכלו להשתיקו/ הוא עושה דרכו לבטח/ על חולות ועל ימים/ מנגן חליל הנצח/ שיר אחד לשני עמים".
אפשר להמר שאם היו יוצאים היום, השירים האלה היו מעוררים הפגנות של החברים מ"זו ארצנו" ומזמנים את הכותבים והמבצעת לוועדה של פאינה קירשנבאום.
ארזי כנראה לא חששה להרגיז חלק מהקהל שלה ובדיעבד התברר שהשירים האלה, רובם להיטים גדולים בזמנם, לא עלו לה בתואר זמרת השנה. האומץ שלה לנקוט עמדה בולט גם לנוכח העובדה שהיחידים שמרשים לעצמם היום לבטא רעיונות פוליטיים מעוררי מחלוקת הם אמנים שעושים זאת מימין כמו אריאל זילבר ועמיר בניון. השאר מפחדים מחרם של ראשי ערים ביום העצמאות. נראה את מירי מסיקה מעיזה להגיד משהו יותר מפורש מ"מאמי".
מה עוד יש באוסף? הבלדה "יש ונדמה" עם הטקסט הנפלא של רחל (לחן: משה דניאל ומוטי לוי), שכתוב בעברית כל כך דשנה וחושנית שממש אפשר לנגוס אותה: "יהי קול עברי חלום נראה אי פעם/ אך במדבר חיי הוא נחל לא אכזב/ אכרע אליו דומם בלי מרד ובלי זעם/ לרוות בו צימאוני בלהט השרב".
שירים כמו "במחוזות האהבה", "ההצגה הגדולה", "בלי דמעות" ו"אחת ולתמיד" הם פופ שעושה נחמד באוזן והביצוע המקורי ל"שהשמש תעבור עליי" הרבה יותר טוב מגרסת החזנות של אברהם פריד. אחרי כל השנים, אפילו "עגילי דמאר" כבר לא נשמע כמו ג?סטה דביקה ומופרכת. לעומתם, הנציג לאירוויזיון "בן אדם" והמתחרה שלו "היא רוקדת" (ב-1988 היה לארזי קדם פרטי משלה), נשמעים כמו פסקול לחאפלה של אוליגרכים צ'צ'נים.
"אני לא גרטה גארבו" הוא פרודיה לא מבדחת על קייט בוש שהיה יכול להישאר בחוץ (ארזי בחרה לא להכניס לאוסף את הלהיט המושמץ "שוק הכרמל").
האוסף המשולש של ארזי מזכיר שוב שבמוזיקה הישראלית הכל הוא פופ: מלודי, נעים לאוזן, מקבל את אישור גלגלצ (פעם זה היה סתם גל"צ), ועם מילים של אהוד מנור. בדיעבד, לא ברור למה המבקרים כל כך החמירו איתה. אולי הם ציפו ממנה ליותר. האלבום שארזי הוציאה ב-1992, "אנשים זרים", מגלה שגם היא ציפתה מעצמה ליותר. יעקב גלעד היה היועץ האמנותי, יהודה פוליקר עשה הפקה מוזיקלית וניגן, גלעד עצמון סייע בעיבודים, יהונתן גפן, יונה וולך ואסתר שמיר גויסו ככותבי שירים. האלבום הגיע למעמד של תקליט זהב, אבל אחרי הפלטינה הכפולה של "נשמה צוענית" הוא נתפס ככישלון.
"אנשים זרים" מיוצג כאן בארבעה שירים. המרשים ביניהם הוא "מתוך הנשכחות" (לאה גולדברג, פוליקר), שיר געגוע למקום שאינו ישראל שקיבל לחן, עיבוד וביצוע מושלמים ומוכיח איזו זמרת ענקית ירדנה ארזי הייתה יכולה להיות כל הזמן ולפעמים אכן הייתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם