שלושת הסניורים: ראיון עם ותיקי קול ישראל
הרגליים אולי לא מושכות, וצריך כדור כדי להתארגן עם הפרוסטטה, אבל הראש, חברים, צלול וחריף. מושיק טימור, גדעון הוד וד"ר יצחק נוי, מאחרוני הנפילים של קול ישראל, כאן כדי לדבר. "גלי צה"ל? אמא'לה. שתהיה בדמוקרטיה תחנה שיש בה מפקד שכפוף לשר ביטחון"?
כולם ידעו שהחדר של גדעון נראה תמיד כמו חצרו של קלושאר צרפתי, שהעמיס בביתו חפצים עד שהמשטרה ומשאית תברואה נאלצו לפנותו משם. מחדרו חולצו באחרונה מאות ואלפי עיתונים, חוברות מקצועיות על תחבורה ושאר ירקות, ככה שקל היה לאתר את תלוש המשכורת האחרון. 560 שקל בחודש, ואל תזלזלו, כי לבחור בן ה-76 יש שם חוזה אישי, אחרי הפנסיה. 560 שקל. אבל מי עובד שם בשביל כסף. לא הוד, ובוודאי גם לא משה טימור וד"ר יצחק נוי, שלושת הטנורים או הסניורים ברדיו של רשות השידור.
אולי לכבוד המפגש המשולש הזה ניקה הוד את חדרו, ככה שיכולנו להידחק ארבעתנו בקיטונו, שבו הוא יושב כמעט מאז שהגיע לרדיו ב-1955, כשהיה בן 21, אחרי קורס שעבר אצל ראומה אלדר.
מספרי סיפורים גדולים שלושת אלה. הרגליים אולי לא מושכות כמו פעם, וצריך כדור כדי להתארגן עם הפרוסטטה, אבל הראש, חברים, הראש צלול, עובד, יצירתי, חריף ונוקב. רדיו, כפי שרדיו תמיד היה, נועד למקצוענים. להבדיל מטלוויזיה, כאן בלונד, או חזה שופע לא היו מחזיקים מעמד. כי ברדיו צריך להחזיק שידור כל הזמן, אחרת הפציינטים מתגלגלים הלאה על הסקאלה.
יצחק נוי, או ד"ר נוי, הוא היסטוריון בהכשרתו שעשה מסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס. לי הוא זכור מתסכיתי הנוער ברשת א', כשעוד היינו ילדים, ועכשיו, כשהוא בן 69, נוי מנווט בידענות מרשימה את "השעה הבינלאומית" בשבת בבוקר, שבה הוא דן באירועים הדרמטיים שפוקדים את עולמנו, ומארח מביני עניין בכל תחום, החשובים והגדולים של העולם.
"אתה יודע שז'אק שיראק היה משוגע על סומו"? הוא בודק אותנו. "כדי להגיע לתחרויות האלו, הוא היה מסדר לו פגישה עם ראש ממשלת יפן. היה מגיע לפגישה של שעה בטוקיו, ואז היה נשאר עוד שבוע כדי לראות סומו. חי טוב השיראק הזה".
נוי חי בבוסטון בשנים הגדולות של קבוצת הכדורסל שם, "הסלטיקס", עם ג'ון האבליצ'ק הגדול, והוא היה מקבל מאחד הסטודנטים שלו כרטיסים לשורה ראשונה ב"גארדן": "זו הייתה חוויה גדולה, אבל פעם התמוטטתי מהסירחון שעלה מהמרתפים הישנים שהיו ביסודותיו של האולם הרקוב הזה. גם חריקות הנעליים של השחקנים על הפרקט שיגעו אותי. אבל זו הייתה היסטוריה".
כשחזר לארץ, הבחירה שלו הייתה בין להרצות לכמה עשרות סטודנטים, לחתום להם על הבחינות ולקבל משכורת רעב, או לעשות כמעט את אותו דבר לרבע מיליון מאזינים ברדיו, רק בלי הבחינות. הוא מסתכל בהוד ואומר: "יש כל מיני סוגים של עיתונאות. אתה צריך להכיר אותה מהיסוד, מלמטה, להבין את ההיסטוריה ומאיפה היא באה. לספר על איזה גול שמישהו הבקיע או שידר אותו? זה כמעט כל אחד יכול, אבל יש בתוך זה כל כך הרבה, ואת זה רוב אלה שעוסקים בזה היום, מפספסים".
הידענות הזאת מניחה את דעתם, מאפשרת להם להתנהל בנינוחות שעה שהם מנווטים את השידורים הישירים שלהם. בשבת שעברה ראיין נוי את ד"ר אפרים הלוי ואת האלוף גיורא איילנד בנושא מצרים: "והשיחה היא מרתקת, כי כולם שולטים ויודעים, והמאזין ברדיו מרגיש שלא עובדים עליו, שאין שרלטנים בצד האחר. מצרים עברה באוכלוסייה
הוד, בעל תואר בחינוך גופני ממכון וינגייט, למד מהבי-בי-סי את כל התורה. שעות היה יושב ומקשיב בגלים בינוניים לשידורים של ספורט ומוזיקה, התעמק, עשה עבודות מחקר, האזין לאלפי שעות של מוזיקה קלאסית וחיבר חידון מוזיקלי, שמוחו הקודח מאפשר לו לשדר אותו כמעט בלי עריכה, מתוך תיק פתוח שבתוכו 150 דיסקים מכל הטעמים והתקופות. הוד הוא דייקן יקה, שלא סובל שיבושי שמות. מזה הוא יכול להשתגע באמת. אני יכול לשמוע שדר צעיר מעדכן תוצאות מהליגה ההולנדית ומגיע למשחק של קבוצה בשם וילם טביי, והוא קורא לה 'ויליאם שתיים' כי הוא רואה שתיים ליד השם.
נוי: "מה אתה חושב, שהוא יידע? זה הקיסר של גרמניה שהודח ב-1919 והוגלה להולנד. אתה מבין מה זה אומר כרטיס ביקור של שדר ספורט? לא מספיק תוצאה".
הוד: "אני מסוגל להתקשר לאותו שדר באחת וחצי בלילה ולהגיד לו: 'אדוני, ככה לא מדברים.' אני מתקשר לשגרירות הולנד כדי לשאול אותם איך מבטאים שם של מלחין שלהם. אני מעדיף להישמע אידיוט באוזני אחד, מאשר אידיוט באוזני מיליון איש".
אם כבר מדברים על הולנדים, לטימור יש עליהם סיפור יפה. במהלך מלחמת יום כיפור נחשבה הולנד בעלת ברית גדולה, וטימור חיפש דרך לגמול לה. הוא ניצל את העובדה שיש לו שכן הולנדי, ובעזרתו התחיל להעביר בגלי צה"ל, שם עשה מילואים, שיעורים בהולנדית, בפינה של כמה דקות: "לימדנו משפטים פשוטים. 'אני אוהב אותך', 'איפה את גרה', 'מתי אפשר לראות אותך'. הקלטתי את זה עם איריס לביא, וכבר הגענו למערכון שלם בהולנדית. יום אחד אני מקבל גלויה מחייל אחד בתעלה, שמספר לי איך בזמן הפגזה על הטנקים שלנו, קם חייל אחד שלנו, החזיק את הקסדה ביד, והתחיל לצרוח בעצבים 'חוד מורחן'. זה נשמע באמת כמו קללה עסיסית, אבל זה היה בסך הכל בוקר טוב".
טימור, 74, מנחה את "שישי אישי" בכל שישי מחצות עד שלוש לפנות בוקר. כשהיה בן 11 הבין שהוא יהיה ברדיו. באותה תקופה פרסם האצ"ל מודעות שבהן קרא להחרים את השפה האנגלית, והוא, הקונדסאי, ירד לחצר בית הספר שבו המרזב ירד מקיר הכיתה עד למטה. הוא דחף את פיו פנימה, וקרא בקול חזק "האזינו לקול המחתרת העברית. הפסיקו את שפת האנגלית." בכיתה לימד בדיוק המורה לאנגלית שהיה מכה בסרגלו על אצבעותיהם . כששמע את טימור, איבד את עשתונותיו, ורץ מתלמיד לתלמיד עם סרגלו.
טימור הוא מאבות תוכניות ההומור, עוד מאז שהיה בן זוגו למהתלות עם מייק הולר, כתב המשטרה האגדי זצ"ל, "לצון נופל על לצון," ומהחונכים של דודו טופז הצעיר בתוכנית. בזכות אביו של דודו, הבמאי אליהו גולדנברג, הוטמע בטימור סגנון הדיבור הייחודי שלו: "הוא היה הבמאי של ההצגות שלנו בבית הספר באחד העם. הם גרו מול מגדל שלום באיזה חדר כביסה שהפך לחדר. אני זוכר שבאנו לברך אותו כשדודו נולד. הוא היה איש מוכשר, ועצוב מאוד איך שהכל נגמר. הוא מת איש חולה".
גם אם היום נראה שהקריירה הארוכה של השלושה על הגאי התוכניות המצליחות והמואזנות שלהם, היא מובנת מאליה, מדובר בחבר'ה שבעי מאבקים ותככים. לפני עשר שנים התקשרה נתיבה בן יהודה לטימור ואמרה לו, "קיבלתי את הזמן שלך, אנחנו צריכים לדבר." טימור לא הבין, הוא, שלימד את נתיבה רדיו, מקבל ממנה טלפון שמבשר על הזזתו? הוא התקשר מיד למנהל שלו, וזה הודה ששכח לעדכן, אבל ניחם אותו שתוכניתו האחרת ברשת א' נשארת.
טימור: "הייתה לנו פגישה ב'לצון נופל על לצון', דודו טופז, דודו דותן, מאיר עוזיאל ויואל ריפל, ואני אומר להם שזו התוכנית האחרונה. ואז דודו דותן שהיה אז חבר הוועד המנהל, עלה לשידור כשהוא מחקה אישה מבוגרת במבטא פולני, שזה חמור מאוד שמורידים את התוכנית של מושיק טימור, ו'שנתיבה זו לא אלטרנטיבה.' אחרי החיקוי הפולני של דותן, שטף את האולפן מבול טלפונים נזעם של מאזינים שדרשו להשאיר את התוכנית של מושיק, עד שבשתיים וחצי לפנות בוקר עלה מנהל הרדיו אמנון נדב לשידור, הרגיע את המאזינים והודיע שהתוכנית לא תרד".
אני מנסה לתקוף את נוי מהבטן הרכה שלו, כהיסטוריון של קול ישראל, ומזכיר לו את מקבילו הנוצץ בגל"צ, פרופסור מיכאל הרסגור, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. נוי נאנח: "כתבתי מאמרי ביקורת לספרים ולא היה לי נעים. הוא הוציא לא מזמן ספר שנקרא 'רגעים היסטוריים, רגעים היסטריים' על השלכות תקופת הרנסנס, ואיך אגיד בעדינות, מאוד לא מדויק. נאלצתי בעדינות רבה ללכת בין הטיפות, וזה לא סימפטי. הרסגור התחיל דווקא אצלנו ברדיו, אבל לא היה אפשר לשלם לו על מוניות מרשות השידור לכפר סבא, אז הוא פנה לאלכס אנסקי. הם עשו את זה נהדר".
וגלי צה"ל? עושה רושם שהתחנה הצבאית אופנתית יותר מכם.
פה שברתי את נוי. הוא דופק על השולחן: "אין דמוקרטיה מערבית חוץ מישראל, שבה הצבא משדר לאזרחים. זה מעשה שלא ייעשה. רוצים להקים תחנות צבאיות בצפון שמפיקות מסיבה לאלוף הפיקוד בבקשה, אבל מה זה הדבר הזה תחנה צבאית!? אני לא יכול להשלים עם זה. קול ישראל, למרות החוליים, זו פנינה. תראה איזה יופי של שידורים. שום תחנה פרטית לא תתמסר ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה. יגידו שאני אינטרסנט, אבל שתהיה בדמוקרטיה תחנה שיש בה מפקד שכפוף לשר ביטחון? אמא'לה".
אתה חושב שהדימוי הזה של תחנה לזקנים עושה לקול ישראל עוול?
טימור: "יש סטיגמה שבלילה רק זקנים שומעים רדיו. קיבלתי פקס ממאזין בן 19 שמקשיב בכל שישי בלילה לתוכנית שלי, ובבוקר הוא עושה לאבא שלו חידון על מה שהיה. התקבל עוד פקס משלוש בנות בנות 15 מבן שמן. יש בארצות הברית קבוצות האזנה שיושבות בחמש אחר הצהריים, שזו השעה אצלם, מקשיבים, מאזינים, שולחים ברכות יום הולדת. בגלל האינטרנט שומעים אותנו גם באוסטרליה, ואצלם זו שעת בוקר".
איך אתם מסבירים את פריחת קול ישראל ברדיו, מול ערוץ 1 שלא נותן קרב למתחרים המסחריים.
נוי: "וזה עוד כשכל המשאבים הכלכליים מופנים לטלוויזיה. אנחנו מפרנסים את רוממה. אילו היינו לבד, היו פה משכורות אחרות לגמרי, ולא היה צריך לשלם אגרה".
אתם משלמים אגרה?
"אנחנו פטורים. כמו חברת חשמל, אבל יש לי בעיה עם ערוץ 2 ועם ערוץ 10, כי קרייני החדשות שם בולעים מילים, ובסוף משפט הם מדברים ככה שכבר לא שומעים את השם של הכתב שהכין את הכתבה. אני גם ככה 60 אחוז חירש. המגישות אולי יפות, אבל מי יכול להבין אותן. שמעת פעם את פרנק סינטרה? כל מילה וכל אות אתה שומע כשהוא שר. כמו שושנה דמארי".
ומתי תפסיקו, אני בודק אותם. טימור מדבר על השידור כעל מחלה: "למרות הניסיון להרעיל או להרוג אותנו, אנחנו ממשיכים וזה כיף." נוי: "אומרים שיש עייפות ואומרים די כבר, אבל אז יש רעידת אדמה בחולדיבונה ונשיא פופוצנה מת, ואז אנחנו רצים לאולפן, ואם צריך כשיש בלגן במצרים, להחזיק שעתיים שידור, אז מחזיקים גם שעתיים".
וגדעון הוד? רק צחוקו מתגלגל. הוא היה חוזר ל-1977, לוירטון עם צסק"א, לוארזה ולבלגרד עם הזכייה הראשונה. הוא היה שם, והוא באמת היה קול ישראל: "מכבי הייתה אז 'הישראלים'. כל הזמן טסנו. עד כדי כך שאשתי אמרה לי יום אחד לרדת למכולת ולהביא פומפה לפתיחת סתימות. לא היה לי זמן לרדת, אז הבאתי לה את הפומפה מאיזו חנות בבלגיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם