זולגות הדמעות מעצמן: ראיון עם איילת רובינסון
כל דבר יכול לגרום לאיילת רובינסון לבכות: סרט של ריצ'רד גיר, פרק של "היפה והחנון", בת זוג ששברה לה את הלב. ערב עליית התוכנית "קאמבק" בכיכובה, היא מספרת על היציאה מהארון, החזרה בשאלה ולמה רק עכשיו החליטה שהיא רוצה להיות מפורסמת
"בגיל 16, כשהייתי בדיכאון ולבד, התחלתי לפקפק בקיומו של אלוהים," היא אומרת. "הייתי מתפללת אליו המון ולא הייתי מבינה למה הוא לא עוזר לי. ביקשתי ממנו שהכל יהיה בסדר ושיראה לי שהוא שם. זה היה בתקופה שהיו לי התקפי חרדה מאוד חזקים ולא הבנתי מה זה. אז לא ידעו לתת לזה הסבר פסיכוסומטי. התפללתי שההתקפים האלו יפסיקו כי הרגשתי לא טוב פיזית. פחדתי שיש לי מחלה שלא מגלים מהי. ההורים שלי לקחו אותי לבדיקות והייתי מתפללת לאלוהים עד שיום אחד כשהייתי כבר יותר מבוגרת אמרתי פאק איט. אולי כדאי שאני לא אסמוך על זה שהוא שם. ככה זה התחיל. בדיעבד, גיליתי שאני חלק מהרבה אנשים שהיה להם משהו דומה שליווה אותם בילדות".
אז למה הדמעות?
"אני לא מדברת על זה כל כך כי זה נורא מעציב אותי. הייתי קטנה ולא הבינו מה זה ואני לא הבנתי מה זה וזה גרם לי לבדידות ממש גדולה. הילדה הקטנה שמחה שהיא יצאה מזה ושהיא לא שם אבל באותה תקופה לא ידעתי מה יהיה".
הילדה הקטנה כבר בת 35 ("אפשר לכתוב בין 25 ל-35? זה יביא לי יותר הצעות עבודה") וביחד עם אורי גוטליב וחברים נוספים (מעיין בלום, דינה סנדרסון) משתתפת בתוכנית חדשה, "קאמבק", שעלתה השבוע בערוץ קומדי סנטרל של HOT. זוהי תוכנית סאטירה שבה חוזה המדינה הרצל (גוטליב) בכבודו ובעצמו מארח דמויות שונות מהמציאות הישראלית.
חוץ מזה, יש סיכוי שאתם מכירים אותה מ"המשרד" שבה גילמה את האישה החרדית לאה, ומתפקידים בולטים ב"עד החתונה", "בשורות טובות" ו"רביעיית רן". בתאטרון היא הייתה מיקי ב"הלהקה", סאלי בולס ב"קברט" והשתתפה גם ב"לילה לא שקט", ובקולנוע נראתה ב"עץ לימון" וב"גוטל בוטל".
אם כל זה לא נשמע מספיק מוכר, סביר להניח שלפחות שמעתם את קולה כשהתקשרתם לשלם את חשבון החשמל, לעשות ביטוח בחברת הראל או שנפלתם על תוכנית הלילה של ליאור שליין, שם מילאה את תפקיד הכרוז.
מקרוב רובינסון יפה מאוד ומצחיקה מאוד. כשהודיעו לה שהתקבלה לגרסה הישראלית של "המשרד" היא חטפה קלקול קיבה. "בהתחלה בכלל לא רציתי להיות בטלוויזיה", היא אומרת. "הייתי מפוקסת תאטרון. רק שנים אחרי שלמדתי ראיתי שמתחילים לעשות דברים מעניינים בטלוויזיה ואז אמרתי שאני רוצה גם. 'המשרד' הייתה תקופה מדהימה. הלוואי שכל דבר שאני אשתתף בו יהיה ככה".
בניגוד ל"לילה לא שקט", שלא ממש התקבל באהדה?
"מה שעצוב זה שב'לילה לא שקט' המבקרים באו לראות את ההצגה הראשונה. בעיניי זה מעשה לא אתי. גם אם יש לך אג'נדה נגד התאטרון תכבדו את השחקנים. תחכו עשר הצגות, תנו לשחקנים להשתחרר ותכתבו אז. אם לא תאהבו את זה תכתבו את הביקורת הכי קטלנית, אבל לבוא להצגה הראשונה או השנייה זה מכוער. זו הייתה
רובינסון נולדה בהוד השרון למשפחה מסורתית. ילדה טובה כיפה סרוגה, בת לאב שעלה מארצות הברית ואם שעלתה משוודיה. "מאז שהייתי ילדה היה ברור לכולם ולי שאני אהיה שחקנית," היא מספרת. "בגלל שגדלתי בבית קצת אמריקאי לא היה לי חלום להיות כוכבת פה. גדלתי על תוכניות כמו 'סאטרדיי נייט לייב,' ובכיתה הייתי הקומיקאית. כשהגעתי לגיל ההתבגרות זה בא קשה: חצ'קונים, משקפיים ורסן על הפה. בנוסף הייתי גם שמנמונת שזה היה נורא. אחרי שיצאתי מגיל ההתבגרות הזה הפכתי להיות ביישנית. הייתי חרדתית ונורא נסגרתי והתבודדתי. כשהגעתי ללימודים בבית צבי הייתי ממש תמימה. זה הרגיש כמו לעבור את גיל ההתבגרות עוד פעם ולגלות את העולם".
באיזה שלב גילית שאת לסבית?
"זה התחיל מגיל צעיר. בגיל שש הייתי מאוהבת במורה שלי לבלט אבל אני מניחה שגם בנות שהן לא לסביות אולי מרגישות ככה. בגיל 11 היינו רואים את ערוץ לבנון, כל הזמן סרטים בשחור-לבן, ואני זוכרת שאם היה קטע רומנטי בין גבר לאישה הייתי מסתכלת על האישה. אמרתי לעצמי שזה מוזר שאני לא מסתכלת על הבחור, אבל לא ייחסתי לזה מחשבה. לא דיברנו על זה בכלל. זה היה משהו טבעי שעלה אז, זה נורא לא הפחיד אותי. לא ידעתי בכלל שאני לסבית. לא הכרתי את המילה הזו. אף אחד לא דיבר על זה בטלוויזיה, או בכלל. זה לא כמו היום. זה הרגיש לי נעים. לא ידעתי בכלל ששתי נשים יכולות להיות ביחד אז לא ראיתי צורך לדבר על זה עם ההורים שלי. היו לי חברים בנים אבל זה לא היה לגמרי רומנטי. הייתי מתאהבת בשחקניות.
"ביום הראשון שלי בתיכון התאהבתי במישהי. הייתי מאושרת ועדיין לא ידעתי על הלסביות. הבנתי שאני מתאהבת בבנות אבל לא הבנתי מה זה. לא הבנתי שיש אופציה כזו. היה לי כל כך כיף להתאהב שלא הרגשתי רע לגבי זה. פשוט הבנתי שזה משהו שאולי עדיף שאני לא אדבר עליו כי אני לא יודעת מה זה, מאיפה זה בא, ואם בכלל יש עוד אנשים כמוני בעולם".
מתי הבנת שאת לא לבד?
"בגיל 16 ניסיתי להגיד להורים שלי. אני חושבת שאמרתי לאמא שלי שאני אוהבת גם בנים וגם בנות. אני לא זוכרת מה הייתה התגובה שלה, אני לא בטוחה שהיא אמרה משהו. אחר כך, כשחשבתי על זה עם עצמי, החלטתי שאולי עדיף שלא אגיד כלום כי ממילא אין לי ניסיון ואני לא יודעת מה זה. אז אמרתי לאמא שלי שאני חושבת שטעיתי. ניסיתי לגרום לה לשכוח. בגיל 19 יצאתי עם בחור והבנתי שאני אוהבת בנות. באותה תקופה למדתי קולנוע ומישהי שסיפרתי לה אמרה לי שכדאי לי לבוא לתל אביב כי יש שם קבוצה שנפגשת ומדברת על זה. הייתי בשוק. יש עוד? זו הייתה התקופה שיצא הסרט 'גו פיש.' הלכתי לראות את הסרט ואמרתי לעצמי שכנראה שיש דבר כזה אהבת בנות אבל זה רק בארצות הברית ואולי כדאי שאני אסע לשם. החלטתי לנסות לראות מה יש במפגשים האלה בתל אביב ואז הבנתי שיש עוד לסביות".
מתי הגיעה בת הזוג הראשונה?
"בגיל 20 הייתי עם מישהי והיא שברה לי את הלב. תמיד חשבתי שאצל לסביות זה אחרת, שנשים לא יכולות לשבור את הלב. אבל נשים יכולות לבגוד, לשקר ולעשות את כל מה שקורה אצל סטרייטים. פעם לא חשבתי ככה. הייתי מאוד תמימה. רק בשנים האחרונות התחלתי להרגיש שאני מנהלת מערכות יחסים בוגרות ולא אהבות נעורים. בגיל 20 הייתי בין היחידות עם שיער ארוך. כשהלכתי פעם ראשונה לפגישה של האגודה הייתי בטוחה שאני צריכה ללכת עם שיער קצר, דגמ"ח וחולצה של אבא שלי. לא הבנתי שאפשר להיות מי שאת. זה היה עולם אחר, מבודד. בפעם ראשונה שהלכתי לפאב התרגשתי לראות עוד נשים לסביות. החברות שלי כבר ידעו וראיתי שזה לא הפתיע אותן והן נורא שמחו אז החלטתי לספר לאמא שלי. זה קרה כשהכנו משלוחי מנות לפורים. אני בכיתי, היא בכתה, ואז הלכנו לחלק אותם. היה לה קשה בגלל שהיא דאגה ולא רצתה שאני אספר לאבא שלי. היא פחדה שיעלה לו הלחץ דם. סיפרתי לו חמש שנים אחר כך והוא קיבל את זה מדהים".
"יכול להיות שזה היה בתת מודע שלו, אבל בגלל שהייתי דתייה זה לא היה מתבקש להביא בחורים ולהיכנס איתם לחדר, וגם לא דיברו על זה כמו היום. אני לא סיפרתי לו, אמא שלי דיברה איתו. היא אמרה לי שהוא לקח את זה קשה והסתגר לאיזה יום אבל אחר כך זה עבר לו. היום הוא שולח לי סרטונים של הומואים ולסביות ביום הגאווה. הוא הורס. לקח לשניהם זמן לעכל את העניין, אבל זה רק בגלל הפחד שיהיה לי קשה בחיים וממה שיגידו אנשים, השכנים בקהילה שבה הם חיים.
"בדיעבד היה לי קצת עצוב על השנים האלה שאבא שלי לא ידע, אבל הבנתי שאמא שלי עושה את זה מתוך דאגה אמיתית. הבעיה שלפעמים הדאגה הזו לא מוצדקת. ההורים שלי מדהימים, אני ואח שלי זה הכל בשבילם, אבל הדאגות לא תמיד מקובעות במציאות. מהרגע שאבא שלי ידע הקשר שלנו מאוד התהדק. יש לי חברות שלהורים שלהן לקח יותר זמן לקבל את זה. אני חושבת שזה מובן. אתה יוצא מהארון ועכשיו גם הם צריכים לצאת מהארון. אתה מפיל עליהם משהו. הם צריכים להחליט אם לספר עכשיו למשפחה לחברים. זה נורא קשה".
אם היית יודעת בוודאות שהמשפחה שלך תפנה לך גב, עדיין היית יוצאת מהארון?
"לא יכולה לחשוב על זה בכלל. אם הם היו אומרים לי אל תדברי על זה הייתי שוקלת. בגלל שאני כאילו סמי מוכרת אז הייתי נותנת להם זמן לעכל. בגלל זה אני נגד אאוטינג. אי אפשר לדעת מה מסתתר בחיים של אנשים. הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות זה לפגוע בהורים שלי".
שקלת לא לצאת מהארון בגלל החשש לטייפ קאסטינג?
"בהתחלה חשבתי שאני לא אקבל תפקידים כמו מישהי שמאוהבת בבחור למשל. זה הגיע מדעות קדומות שלי, ומזה שראיתי את כל האנשים שבתעשייה שלא יוצאים מהארון. אבל אני באמת חושבת שאין לזה השפעה שלילית. תכל'ס? כולם אוהבים לסביות".
המשך הכתבה במוסף סופשבוע של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם