אני אצבע את השלכת בירוק: איך משפיע המחסור בסאטלה על התרבות הישראלית?
שוק הסמים הקלים בישראל נרדף, אלכוהול אסור למכירה בפיצוציות בשעות הלילה וכל סלב שנתפס עם קמצוץ חשיש מוקע כפושע. איך משפיע היובש הזה על התרבות הישראלית, שבאופן מסורתי ניזונה מחיזוקים? יש הטוענים שמדובר בברכה, כי האיסור מייצר תרבות אנטי ממסדית ומקורית. אחרים מקשרים בין היעדר הסאטלה למיינסטרים העקר והמשעמם של הרגע. וגלעד כהנא, מצדו, טוען ש"אין דבר כזה שאין סמים. מי שרוצה, מוצא"
היום, עם עצירת זרם החשיש ממצרים, גיוס המשטרה לטובת רדיפה אובססיבית של סטלנים קטנים ולא מזיקים, הייבוש הקפדני והמתוקשר של השוק המדובר, האיסור על מכירת אלכוהול בפיצוציות אחרי השעה 23:00, הקשחת מדיניות הגדרת הסמים באופן כללי (בעבר היה נהוג לאסור חומרים כימיים ספציפיים שנחשדו כסמים, וכיום האיסור הזה כולל וגורף הרבה יותר) וההצעה האחרונה - לאסור מכירה של משקאות אנרגיה לנערים מתחת לגיל 18, התחושה היא שמדובר ברדיפה של ממש.
העניין הוא שבמצב כזה, שבו הגדולים מנסים לשלוח את הקטנים לגמילה בכוח, הקטנים האלה - שדובריהם הלא רשמיים הם הסופרים, המשוררים, המוזיקאים, השחקנים ויתר אנשי הרוח שביניהם - נוטים, באופן אינסטינקטיבי, לעשות לגדולים איימי וויינהאוס ולהגיד "לא! לא! לא!".
אז האם היצירה הישראלית נכנעת למהלך הזה ומתייבשת לאטה, כמו הכנרת וים המלח, או שגם אנחנו, כמו האמריקנים בימי היובש המפורסמים של שנות ה-20 ותחילת ה-30, עושים לביבי ולארדן דווקא, ומגבירים בכוונה את צריכת האלכוהול והסמים שלנו, כמו גם את היצירה האנטי ממסדית?
התשובות מורכבות ומשתנות בהתאם לסוג היצירה, זהות היוצר וגם האופן שבו מוגדר ה"יובש" הרלוונטי לענייננו (יש הטוענים שלנוכח פריחת התחליפים בפיצוציות וזליגת הקנביס הרפואי אל הרחוב ממילא אין באמת יובש) - אבל כן, נראה שיש לגזרות הללו השפעה מייבשת על התרבות הישראלית.
ניתן למצוא אותה, לדוגמה, בגל הפופ הים תיכוני ששוטף אותנו בשנים האחרונות - אחד הטרנדים היותר נטולי שפיץ שהכרנו פה במהלך השנים, בעובדה שכבר זמן רב לא צצה כאן יציאה ספרותית שבאמת מתיימרת לאתגר את גבולות הדמיון וההעזה, בכך שהתיאטרונים הרפרטואריים מתמקדים באחרונה בהפקה של מחזות זמר לכל המשפחה, ואולי גם בזה ש"ארץ נהדרת" כבר לא עוקצת (בדומה לשאר תוכניות הבידור והסאטירה שנעשו בארץ בתקופה האחרונה). מצד שני, יש כאן גם עדויות לתגובות נגד. למשל, הפריחה הנוכחית של סצנת האינדי בתל אביב. מעולם לא נראה כאן פער גדול ומוחשי יותר בין קולו העשיר והמגוון של הרחוב לזה המקובע והשמרני המגיע מתחנות הרדיו המרכזיות. גלעד כהנא - סולן הג'ירפות, סטלן מכובד לשעבר וחובב אלכוהול מושבע - טוען שיש לכך קשר ברור להגבלות שאנחנו מדברים עליהן פה.
"כשאתה מגביל את האוכלוסייה אתה מייצר אנדרגראונד, אתה מייצר תרבות. מהבחינה הזאת, אפשר אפילו להגיד שביבי זה הדבר הכי טוב שקרה לנו. אנשים שרוצים סמים, ישיגו סמים. אין דבר כזה'אין סמים'. אתה יכול להגיד'אין סמים טובים', אבל אין מצב כזה שאין סמים. ממשלת ביבי הפכה אותנו לשפני ניסיונות של סמי הפיצוציות, והתוצאה של זה, בימי החגיגת למשל, הייתה שאנשים שלא עשו קוק מעולם, ואפילו לא עישנו סיגריה, היו דופקים חגיגת ולמחרת בבוקר לחצי מהאוכלוסייה הבליינית בעיר הייתה שפעת ולכולם היה נחיר שלישי. לא תמצא אנשים שמאושפזים בגלל מריחואנה בבית חולים, לעומת אנשים שצרכו מבסוטון ומיסטר נייס גאי. ביבי וכו' פשוט שולחים את העם לסמים הזולים, הסינתטיים, וכאילו אומרים לנו'עזבו את האורגניים, לכו לדברים המסוכנים'".
אני לא ממש בטוח שזו הייתה הכוונה שלהם.
"בסדר, אבל זה מה שהם עשו. הדרך היחידה לייצר פחות התמכרות היא לייצר פחות סבל - וזה משהו שממשלת ביבי לא מסוגלת לעשות, כי אין שם אנשים עם שכל ועם מודעות לצרכים חברתיים. אי אפשר לעצור צריכת סמים על ידי הגבלת צריכת הסמים".
ואיך המצב החדש הזה משפיע עליך? אתה מוותר עכשיו על בירות אחרי 23:00?
"לא. מה שקרה זה שבמקום ללכת לפיצוצייה אתה הולך לבר. אתה מקלל בגלל המחיר, אבל אתה שותה. כשאתה מעל גיל 18-17 ויש לך כסף בכיס, אתה לא תוותר על הבירה או הוויסקי שלך. בכל מקרה, אלכוהול זה לא העניין. אני לא חושב שאלכוהול מהותי ליצירה. אני
אז עד כמה סמים חשובים ליצירה, לדעתך?
"תראה, בתור בנאדם שיוצר כבר יותר מ-20 או 30 שנה - שיט, אני אפילו לא יודע כמה זמן אני חי - אני יכול להגיד לך שיצרתי בכל המצבים: על גראס, על אל-אס-די, על אלכוהול ובלי כלום. יצרתי בכל מצב. הדרך להגיע לבאר היא לא תמיד רק דרך הסמים. היא גם דרך חיבור לעצמך. הסמים פשוט מאפשרים קיצור. לפעמים יכולתי לשבת 12 שעות ולחשוב שאני גאון, כי הסמים שעשיתי היו כל כך חזקים, ובבוקר הייתי קם וקולט שלא יצא לי מזה כלום - אבל מה, היה ממש כיף, העברתי את הזמן בסבבה שלי".
גלעד כהנא הוא לא ממש דוגמה מייצגת בכל הקשור לנכונותם של אמני ישראל לדבר בגלוי על הרגלי צריכת הסמים והאלכוהול שלהם. לרוב, קל יותר להיחשף להרגלים האלה שלהם רק כשרואים אותם, פה ושם, מגלגלים קטנה על הבר, או יוצאים מהשירותים בקבוצות, תוך כדי משיכות באף. הסכם לא רשמי ביניהם לבין האנשים שמצלמים אותם, כותבים עליהם, ופעמים רבות גם עושים איתם סמים, מונע מכם ליהנות ממקבילות מקומיות של מיילי סיירוס והבאנג, קייט מוס והשורות או לינדסי לוהן ומה שבא ליד. גם עם הכתבה הזאת, מן הסתם, רובם סירבו לשתף פעולה, פן מישהו יקשר אותם, חלילה, לדבר הלא ראוי הזה שהם אוהבים כל כך.
ובכל זאת, שיהיה ברור: גם היום - כמו בימי הסוליות בצריף של אביגדור, הקוק בפינגווין, הטריפים במסיבות הטבע, האקסטזי באלנבי 58 והחגיגת בברקפסט - יש תרבות סמים בישראל. אנשים עדיין משיגים פה חום (בעיקר גרוע) וירוק (בעיקר רפואי) ועדיין עושים גם די הרבה דברים אחרים - ריטלין, אם-די-אם-איי, קוק, אקסטזי, טריפים, כל מיני - אבל זה קורה הרבה יותר בשקט ובצנעה.
"לבי לבי על כל הסופרים והמשוררים שצריכים חשיש ומריחואנה כדי ליצור, ולא יכולים להשיג את זה", אומר מנחם בן, לשעבר משורר ומשתמש קבוע במריחואנה ובאל אס-די, וכיום פובליציסט ואיש טלוויזיה סחי למהדרין.
"אני בהחלט בעד היתר מבוקר של חשיש ומריחואנה למען השירה ולמען הספרות, ואני בעד רישיון גורף לאמנים וליוצרים לעשות סמים. בתקופה שכתבתי שירה, כתבתי רק בהשפעת סמים. בכלל לא יכולתי לכתוב שירים אחרת. כששאלו את יונה וולך, לדוגמה, אם יש הבדל בין אופיום לאל-אס-די, היא אמרה'כן, כן, כמובן, אופיום כותב מימין לשמאל, ואל-אסדי מלמעלה למטה'. אתה מבין? לכל דבר יש השפעה ייחודית משלו על טכניקות של כתיבה - ומה אני אגיד לך? חבל, חבל. כל ההתפשטות של האלכוהול קרתה בגלל הגבלת החשיש והמריחואנה. זה דבר מטומטם לחלוטין לאסור אל-אסדי ולהתיר אלכוהול. הרדיפה אחרי מוכרי החשיש היא עניין בלתי נתפס. ראית מה קרה כשתפסו אצבע אצל עדי אשכנזי? זה דבר מטורף, מטומטם וחשוך לגמרי. גם מה שקרה עם רן שריג היה מוגזם לגמרי. אני בכלל הבנתי שמריחואנה משפרת את ביצועי הנהיגה. מצד שני, אגב, הייתי אוסר לגמרי על אלכוהול כבד, כזה שגורם לאלימות. בעצם, יכול להיות שהפתרון, גם פה, הוא אלכוהול רפואי, כמו מריחואנה רפואית. צריך לשמור את זה רק למשתמשים בשלים. יהונתן גפן, למשל, הוא אדם קלאסי לתת לו רישיון גורף להשתמש בכל סוגי הסמים הקיימים".
למה אתה כבר לא עושה סמים היום?
"כי היום אני צריך להיות חד וממוקד במה שאני עושה. הפסקתי לכתוב שירה לפני יותר מ-20 שנה , אחרי שכתבתי את כל השירים שרציתי לכתוב, וכשהפסקתי לכתוב זה כבר לא היה מתועל לכיוון הזה. עכשיו, כשאני גר בהתנחלות, גזרתי על עצמי לא לעשן בכלל ולא לקחת סם כלשהו. כל העניין של ההתנחלות הוא קודם כול לשבת כאן לבטח, ורק אחר כך אפשר יהיה לתפוס ראש. זה לא הזמן ולא המקום".
הוויתור הזה מבאס אותך?
"כן, אני מתגעגע לחיים שבהם אני יכול להתמסטל ולהיות בטריפ כמה שאני רוצה. אם באמת הייתי יכול לעשות מה שאני רוצה והיה לי מספיק כסף ומספיק פנאי, הייתי מבלה את רוב החיים שלי במועדונים - שהם המקומות שאני הכי אוהב בעולם, למרות שהייתי בהם מעט מאוד פעמים בחיים. אין תענוג יותר גדול מלהיות במועדון ולראות את הרוקדות".
סביר שהמוזיקה שם תהיה משעממת, בהשפעת ה"יובש".
"זו השערה מעניינת. אני בהחלט חושב שהזמר המזרחי החדש נכתב בלי השפעה של שום דבר. הם פשוט מוציאים שם שירים באיזה מין ביטחון ממוסחר, בלי שום השראה. יכול להיות שההשראה נעלמה כי נעלמו הסמים. קח את זהר ארגוב, ששר מעומק הנשמה הרוטטת. זה בדיוק ההבדל בין מישהו ששר בהשפעת סמים לבין ליאור נרקיס ועידן יניב, שהסם היחיד שלהם זה סם החנטריש. על זהר ראית את הרטט של הסמים, וגם על ישי לוי. זה בדיוק ההבדל בין אמנים שעושים סמים לכאלה שלא - והיתרון הוא לטובת המסוממים".
אבל ניסיונות הייבוש הנוכחיים עלולים להשפיע על תחומים נוספים מעבר למוזיקה. גם שחקנים, במאים, אנשי טלוויזיה, וכמובן כותבים מכל הסוגים עושים דברים בכל מיני צבעים ועם כל מיני השפעות. ממש לא בטוח שסדרה כמו "רמזור" לדוגמה הייתה קיימת אילולא הג'וינטים המפורסמים של רן שריג. בכלל, גאנג'ה והומור הולכים, כידוע, מעולה יחד. אחד המשפטים הנפוצים בתעשייה בהקשר הזה הוא "כל פאנץ' טוב מתחיל בשכטה עוד יותר טובה".
מצד שני, יש מצב שהשימוש בגראס יעיל רק לסוג מסוים, הומוריסטי, של כתיבה לטלוויזיה, לקולנוע ולתיאטרון - מה שאולי מסביר את ריבוי הדרמות הישראליות בשנים האחרונות, כמו גם את העובדה
שכבר המון זמן לא עשו פה סרט בורקס טוב.
"חשיש ומריחואנה יכולים לעזור, קצת, בשלב של העלאת הרעיונות לסצנות ולפיתוח העלילה, אבל לי, בכל אופן, זה מאוד מפריע בשלב של הכתיבה עצמה", אומר התסריטאי אבנר ברנהיימר ("יוסי וג'אגר", "פלורנטין", "עד החתונה", "בלו נטלי").
"אני ממש לא יכול לעשות את זה על גראס. לסדרות דרמה, והאמת היא שגם לסיטקומים, יש מבנה מאוד קשוח, עם התחלה, אמצע וסוף שחייבים להיות קשורים זה לזה, ועם קונפליקטים והתרות שחייבים להיות מסודרים כמו שצריך, וגראס עושה בדיוק את ההפך: הוא מפזר אותך ומוציא אותך מההקשרים של הטקסט. האמת היא שיש לי גם ניסיון מאוד רע בעבודה עם אנשים שהיו חייבים לעשן תוך כדי הכתיבה.
מה שתמיד קורה זה שהם יושבים שמונה שעות עם אותו קטע, כשהם מסיימים הם בטוחים שיצא להם משהו גאוני, אבל הם בעצם עשו לופים על אותו דבר. בוא נגיד שזה היה לגמרי לא פרודוקטיבי. אנשים נוטים לחשוב שסרטים וסדרות שגורמים לסטלנים לצחוק נכתבו על ידי אנשים מסטולים, אבל אני אומר לך מניסיון שזה לא נכון. יש אמנם חומרים אחרים, כמו קוקאין וריטלין, שממקדים אותך ומאפשרים לך לעבוד על פרויקט כמה שעות ברצף - וזה כבר סיפור אחר - אבל גראס הוא לא כזה. יש מצב שהאנשים שכותבים את הבדיחות ל'ארץ נהדרת', למשל , עושים את זה מעושנים, אבל אין לי ספק שמולי שגב לא עורך את זה כשהוא מסומם".
לדעתו של אמיר אוריין - במאי, שחקן, מחזאי, מייסד תיאטרון "החדר" וסוג של גורו לשחקנים - גם בתיאטרון סמים ואלכוהול עלולים להזיק יותר מאשר לתרום. "זו אגדה ששחקנים משתמשים ביותר סמים", הוא אומר. "אולי זה היה נכון פעם, אבל היום אין הבדל בין סגנון החיים שלהם לזה של רוב האוכלוסייה. אני אישית לא מעשן, כי לברוח ממה שאתה זה לא חיובי. יש כאלה שטוענים שזה מביא אותך לרמה מוטורית גבוהה יותר, אבל הניסיון בשטח מוכיח שזה לא עובד. הדוגמה הקלאסית היא זו של ג'ים מוריסון: בימים שבהם הוא היה מסומם ההופעות היו על הפנים, ובימים שבהם הוא היה פיכח כולם ראו שהוא מבריק".
נראה לי שאתה קצת נאיבי.
"אני אומר לך את זה מניסיון: ברוב המקרים, שחקן שמגיע מסטול לבמה יהיה פחות טוב בהצגה. אצלנו זה לא קרה, אבל ידוע לי שזה קרה בהבימה ובקאמרי, וזה פגע מאוד בהצגות שם. אני תמיד אומר לשחקנים שלי'כשאתם מחוץ לתיאטרון תעשו מה שאתם רוצים. כשאתם כאן, תהיו פיכחים'. תשמע , אנחנו חיים היום בסטרס כבד מאוד, וזה דורש בריחה. הנטייה היא לראות בסמים משהו שנותן השראה, אבל האמת היא שהם לא הכרחיים, ולרוב הם גם מזיקים".
אז יובש בגזרת הסמים לא מוביל ליובש יצירתי.
"נכון. קח לדוגמה את תקופת היובש באמריקה. דווקא אז התרבות פרחה. כשאתה מצר את צעדיו של אדם, הוא מתקומם יותר ויותר נגד הדיכוי, אבל זה לא בהכרח רע לאמנות. אמנים, כמו כולם, צריכים מסגרות. גם כדי לחיות בהן וגם כדי להתמודד איתן".
ועדיין, האלכוהול והסמים הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הבוהמה התל אביבית. בשנות ה-60 וה-70 הכיפיות , לדוגמה, כמעט כולם פה שתו, עישנו, בלעו וכו' בהשראת ילדי הפרחים, והסבירו שזה מסייע להם לפתוח את הראש, או, כמו במקרה של הבמאי והמחזאי נסים אלוני ז"ל, להתמודד עם פחד, לחץ ודיכאון.
כך מתוארים ימי הסמים הלא ממש עליזים של אלוני בביוגרפיה "נמר ביער", מאת מבקרת התיאטרון שרית פוקס: "יוסל (ברגנר, הצייר, חבר של נסים, ר"ב) העתיר כדורי מרץ על נסים ואחרים, מוציא כמו קוסם מכיסו בנזדרין, משדל: קח, קחי, זה יעזור לך. במסיבות של שנות ה-50 וה-60 פיתה בכדוריו את נשות חבריו. הן ריחפו לילה שלם, רקדו בלי כוח כבידה, עד שצנח עליהן דיכאון כמו מכת מוות. אז היה יוסל מציע כדורי הרגעה. הצירוף, הן אמרו לעצמן, הורג. אבל הן חזרו לרקוד כדי למעוד. בכוח כדורי המרץ היה נסים מגיע נמרץ לחזרות, טעון סיפורים והברקות, ובשעות אחר צהריים המוקדמות היה מתכווץ כעובר מקומט. בשעיר אחד לעזאזל המשיך נסים את אחת החזרות עד שלוש לפנות בוקר, מגביר את הדרישות מהשחקנים לדייק, לקלוע לכוונה שלו. . . השחקנים עמדו להתמוטט, חלק בכו חרישית. הם לא ידעו שנסים מופעל על ידי כדורי מרץ. עד לאירוע המוחי היה נסים עבדם של כדורי המרץ וכדורי השינה. לפעמים החליף ביניהם כדי לראות מה יקרה".
"אני חושבת שהמקרה של נסים אלוני וכדורי המרץ לא שונה ממה שקורה היום עם האמנים", אומרת פוקס, "הם חשופים לפגיעה נוראה, חרדים מביקורות, והם צריכים לווסת את עצמם כדי להירגע, אז הם הולכים לסמים ולאלכוהול. הפסיכולוגים מדברים, בהקשר הזה, על פגיעה נרקיסיסטית, וזה גם מה שגרם להתנהגות של דודו טופז, למשל. נסים אלוני, לעומת זאת, פשוט שתק, פיזית, בגלל החרדה הזאת, לא הצליח לכתוב והלך לאיבוד בתוך עצמו. לכן, כדי להתמודד עם המציאות - שהיא, בכלל, האויב הגדול של האמן - הוא היה צריך אמפטמינים וגם סמים מעוררי הזיה".
ואיך אמנים יכולים להתמודד עם החרדות האלה כשאין להם סמים כאלה בהישג יד?
"היום כולם משתמשים בריטלין או בנוגדי חרדה מהדור המתקדם של פרוזק, סרוקסט וציפרלקס. התרופות האלה מחליפות את הסמים. כל מי שמנהל סלבריטאים או מתעסק איתם יגיד לך שכולם משתמשים בדברים האלה. בין היתר, זה גורם לכך שאנשים נאספים פחות בקבוצות כדי לשתות, לעשן או לעשות חומרים כאלה ואחרים. בכלל, אנחנו חיים בשנים של התכנסות, של הסתגרות, ופחות של מפגשים חברתיים".
השאלה היא, שוב, מהו הביטוי של התופעה הזאת ביצירה הישראלית. לטענת גלעד כהנא, לכל מצב צבירה אישי וחברתי יש יתרונות וחסרונות. "כשאתה מסטול החיבורים האסוציאטיביים שלך שונים מהחיבורים האסוציאטיביים שלך כשאתה סחי, ואתה גם בוחר בנושאי יצירה שונים", הוא מסביר.
"כשאתה סחי אתה כותב יותר בגובה העיניים, יותר רגשי, אבל בסופו של דבר הכול הולך: עכשיו, לדוגמה, אני מקליט חומרים חדשים שבעל כורחי עשיתי את רובם סחי, ואלה הקטעים הכי קיצוניים שעשיתי בחיים. אין כאן חוקים, ואף פעם אי אפשר להגביל אותך. מי שחושב שמגבילים אותו רק מחפש תירוצים לכישלונות שלו. אני ממש לא מפחד מהתייבשות היצירה. זה לא הכנרת. היצירה היא אינסופית, בלתי נשלטת, אי אפשר לכלוא אותה או לאלף אותה. אף אחד לא יכול לעשות את זה. בטח לא אידיוט כמו ביבי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם