מעורב ירושלמי: על "חוזרים על סינדרום ירושלים"
חייל כרות איברים, שדיים ענקיים, דודו טופז ו"השמן שנכנס לתרדמת לפני חמש שנים". "חוזרים על סינדרום ירושלים" היא התיקון של יהושע סובול להצגה שהקימה עליו את ישראל בשנות ה-80
לקראת חג המחזה המקורי של 1987, שנה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, חיכה עולם התיאטרון לראות לאן יוליך את ההתפרעות, והנה הגיח סובול עם מחזה פרגמנטרי, תמונות קצרות וקטועות שפורצות זו לתוך זה ובתוכן דמויות מימי חורבן בית שני מעורבבות בחיילים ישראלים. אחד החיילים ירה באישה הרה. הנושא היה קנאות ואקסטזה דתית מחריבת ירושלים היהודית אז, והיום משיחיות דתית (גוש אמונים), יצר הרס עצמי יהודי שמחריב את הציונות והופך אותה לברוטלית. גזירת גורל או גן או מורשת.
"מולדת המוות יפה לי" אמר אז, ואומר גם עכשיו בתיאטרון תמונע, ראש בריוני ירושלים הקנאי סיקרא בן בטיח, כמסופר בספרו של יוסיפוס פלביוס "מלחמות היהודים" שעליו מבוססת ההצגה. הקהל הלך לאיבוד בתוך הצורה הרב מערכתית, הדמויות ההיסטוריות, ההשוואות והמונולוגים הארכניים. אנשי מפלגת התחייה הגיעו להצגה בתל אביב וזרקו לבמה חזיזים. מה שעלול היה להיזכר ככישלון אמנותי הפך למיתוס צליבה. סובול סיפר שהוא מתהלך ברחוב מגוריו עם אבן ביד מפחד, ומיד אחר כך התפטר כדי לצאת לגלות פנימית שעליה כתב אז. ואיתו גדליה בסר.
חוקר התיאטרון ד"ר חיים נגיד כתב אז: "האמת המרה הייתה שמדובר לא בסינדרום חיפה ולא בסינדרום ירושלים אלא בסינדרום סיני, עינוי שבו מטפטפים על קרקפת חשופה רצף מילים שאת רובן (כ-60 אחוז באומדן גס), קשה להבין". וגם: "רוב מהומה על לא מאומה".
בשנות ה-60 לחייו מוביל סובול תלמידי משחק נלהבים מסמינר הקיבוצים, שם הוא מלמד במעמד גורו, למסע תיקון עם ההצגה. במקום במה רב שכבתית שדמויות הקבורות ב"אדמתה" בוקעות החוצה, חדר קטן למדי שבו מתערבב הקהל בשחקנים. תא לחץ שבו נסגרים לשעתיים ומותקפים על ידי חבורת מטורפים. כמו אז, האירוע הכאילו היסטורי מתרחש בבית חולי נפש. אלה חולים אסתטיים מאוד (תלבושות ותפאורה: הדס מוצרי ולוסיאנה פילמר) ומרתקים להסתכלות: אישה צעירה בשמלת נשף מזוהמת עונדת כתר של מלכת יופי עם חגורת נפץ למותניה. זונה בשמלת טריקו לבנה עם קרעים מסוגננים. חייל כרות איברים ולשון באפרפר-ירקרק על עגלת עץ, צעירה שנאנסה בשמלת קומבינזון עם כפפה אדומה מעוטרת פרווה ושושן אדום ענקי בשערה הבלונדיני.
וכן הלאה, כולל שדיים ענקיים בעלי פטמות פלסטיק
אפקט החדר הסגור שבו מתנפלים עלינו משוגעים, כל אחד מעניין כשלעצמו, חלקם בעלי מום, מתנבאים, צועקים, שרים, מתאכזרים (אם הורגת את בנה כי אין עתיד ומציעה אותו למאכל כמסופר אצל פלביוס). החיילים נראים קצת כמו ליצנים רופסים עם דרגות בשחור (בניגוד לחייל הישראלי המפורש במקור. אם זו אמירה על המוטציה של החייל הישראלי זה נורא).
בכניסה לאולם הקטן יש שלט: "נפש הומייה, בית מרפא למאותגרי מציאות" (לטעמי המשפט הכי יפה בטקסט המחודש והמקוצר). ידוע שכבר שנים נוהגים "לרפא" הלומי קרב בהשבתם המיידית לשדה הקרב. גם אותנו מנסים לרפא כך בהצגה. אין צורך לקלוט כל מילה, להבין כל סצנה. וגם אי אפשר. גם במציאות אנחנו לא שומעים כל מילה ולא מבינים כל סצנה. מספיק שדימוי אחד מתוך עשרה נופל על זיכרון גלוי או מודחק של הצופה ומעורר אסוציאציה. או אולי גועל נפש עצמי. למשל: "כמה שאתה הורג, כיף לך להרוג יותר" שיוצא מאיזה סרט דוקומנטרי על חיילי אינתיפאדה זו או אחרת.
לחלל החדר חודרים אזכורים של דודו טופז, אולמי ורסאי, סברה ושתילה (ההמון היהודי צועק: "מגיע לכם") ואפילו: "השמן שנכנס לתרדמת לפני חמש שנים" שנושם באופן עצמוני. והורגים פרה ועושים מנגל, ואיך שכחתי את שדרן הטלוויזיה עם פומפה הפוכה בתור מיקרופון שחוגג על הדימומים. הראש שלו תקוע בתוך קופסת קרטון בגודל טלוויזיה קטנה, שעליה כתובה הספרה בלוגו המוכר של ערוץ 2.
תרפיה היא עניין שמשתלם לטווח ארוך (לעתים) ושווה לחיות מחדש טראומה במהלכה. בהצגה חיפשתי מפלט כעבור שעה וקצת, כי נגמרה יכולת הספיגה שלי ואזל החמצן בחדר והעיניים עייפו מלעקוב אחרי הטרנספורמציות על הבמה (אף שסובול מתגלה כאשף מיזנסצנה עם הכוריאוגרפית מרינה בלטוב) ועור התוף רצה לנוח. ולא היה מפלט בהומור.
ולאט התברר שלא מדובר בקנאות משיחית כאויב העם או במלחמות יהודים שיפרקו את הציונות במהלך מעגלי שחוזר על עצמו, כמו שאומר הפרופסור בהצגה בן דמותו של המחזאי: "הסוף נקבע מזמן". מדובר בבכחנליה של רוע והרס ויצרים ללא עידונים. אונס האישה הצעירה, ליוויה בת שאול, בימי החורבן הופך לדיווח על נערה שנאנסה בתיכון על ידי חמישה נערים. והשחקנית אותה שחקנית. וכל המלחמות בכל העמים דומות: "האומה אוהבת את הבנים שלה על האש. קניבליזם היה ונשאר הבסיס לכל המלחמות", אומר החייל כרות האיברים.
"חוזרים על סינדרום ירושלים" בוקעת מדיכאון עמוק, וזה קשה לראות מחזאי מדוכא. מאז 1987 התעמעם "סינדרום ירושלים" בהתאם לגיל המחזאי ולמצב הפוליטי שאינו מאפשר פרובוקציות. החייל נראה כמו סמרטוט וראש הבריונים הקנאים כמו מין טייס (לפחות המשקפיים) אבל לא בדיוק. וסובול עוד מסתובב עם אבן בידו לקראת סוף האנושות.
ולי נדמה שטוב היה לפתוח את דלתות האולם ולאפשר לאנשים לצאת ולהיכנס מתי שירצו, כי זהו ספקטקל של עוד מאותו הדבר, מוגש בלהט על ידי אנשים צעירים ומוכשרים. מצד שני אם תיפתחנה הדלתות ילך לאיבוד דימוי העל של ההצגה, איך לא חשבתי על זה קודם: אומה כלואה בבית "האח הגדול". גם שם הדלתות סגורות והתושבים זקוקים לעזרה נפשית.
ללכת? כן. כדי לחזות בתופעה כדי להיות חלק ממנה, כדי להתייאש. יש המאמינים, וביניהם א"ד גורדון שסובול הקדיש לו מחזה, שהייאוש הוא תחילתה של גאולה. אמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם