ראשי » רייטינג » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

בסרט הזה כבר היינו: על הסרט האנטי יהודי "עמק הזאבים"

היהודים יורים בילדים, טובחים בשבויים, מחסלים פצועים גוססים, שורפים פלסטינים, דורסים ילד נכה וקוברים אותו חי, יורים באמו הזועקת ומציפים את המסך בדם פלסטיני - עד שמגיע "רמבו" הטורקי, הורג יהודים ונוקם את נקמתם של הפלסטינים לקול תשואות הקהל המשולהב. 70 שנה אחרי "היהודי זיס", הסרט הטורקי "עמק הזאבים-פלסטינה" הוא שובר קופות בבתי הקולנוע בגרמניה

חבורות-חבורות ממלאים הצופים את האולם הגדול. פה ושם גם זוגות בבילוי רומנטי, אבל נערים וילדים אין. לא פחות משבע פעמים ביום מוקרן הלהיט הטורקי "עמק הזאבים - פלסטינה" בברלין, אך בכרך המיליונים, עם אוכלוסייה מוסלמית המונה מאות אלפים, ישנם שני בתי קולנוע בלבד המציגים את אחד הסרטים המדוברים ביותר בעת הזו. שניהם שייכים לאותה רשת, סינפלקס.

סרט רע: סרט טורקי מואשם באנטישמיות

שאר בתי הקולנוע בברלין לא מעזים להרוויח כסף מהפקה שנחשבת אף כאן לאנטישמית וכבר זכתה להשוואות עם הקולנוע הנאצי. כך מצאה לעצמה סינפלקס, שמתארת את הסרט באתר האינטרנט שלה כהתמודדות עם "הטבח הישראלי" במשט לעזה, תרנגולת המטילה ביצי זהב. בבעלותה בתי קולנוע נוספים בברלין, אך למשימה נבחרו כמובן דווקא אלה הנמצאים בשכונות המאוכלסות במהגרים רבים, רובם מוסלמים.

אחד מהם ברובע נויקלן הנודע, שטומן בחובו, לפי דוח שירות הביטחון הגרמני, גם כמה מסגדים המסונפים לארגוני הטרור. פינות הנשלטות בידי כנופיות הסמים מעוררות חשש אפילו בקרב השוטרים הגרמנים. בליל של 170 לאומים שונים מכל קצות תבל מאפיין כיום את הרובע, שבזכות האווירה ומחירי השכירות הנמוכים החל למשוך בשנים האחרונות גם לא מעט סטודנטים. לרובע זה שמנו פעמינו, ידידתי הגרמנייה ואני, כדי לחזות בתופעה הקולנועית והאנושית.

התיישבנו במרכז האולם. סביבנו בעיקר צעירים, גברים, חזותם אוריינטלית. לצד הטורקית הדומיננטית שומעים גם ערבית מפינות שונות. אף שבגרמניה מקובל לדבב סרטים לשפת המקום, הסרט הזה מוקרן בטורקית- אחרי הכל, רוב קהל היעד מבין את השפה. עבור המיעוטים האחרים - ביניהם ידידתי הגרמנייה ואנוכי-ישנן כתוביות בגרמנית. אבל דיאלוגים מורכבים ממילא לא תמצאו בו: את הסרט הזה, בכיכובו של השחקן נצטי ששמז, "רמבו" טורקי המטפח חזות מטרוסקסואלית, ניתן להבין מיד. הרבה אלימות, הרבה פיצוצים והרבה פוליטיקה. "למה באת לישראל?", נשאל הרמבו בתחילת הסרט. "לא הגעתי לישראל", הוא משיב, "הגעתי לפלסטין". הקהל באולם מריע.

ההפקה הזו היא פרק נוסף בסדרת "עמק הזאבים", שהחלה את דרכה בטלוויזיה ב-2003. על עלילה של ממש קשה לדבר: פולט אלמדר (ששמז), סוכן חשאי טורקי, יוצא לישראל בעקבות פרשת המשט כדי לחסל בכיר ישראלי בשם משה בן-אליעזר, גנגסטר אכזר, סוחר נשק וחובב סיגרים. בסצנת הפתיחה, שאינה אלא פרפראזה מעוותת ומוקצנת למצבים שצולמו במהלך המשט האמיתי, מוצג אותו משה כמפקד האחראי לטבח מתוכנן בנוסעי המשט, שאינם זוכים אפילו להתגונן.

מי שלא זוכר היטב את הצילומים המקוריים, יתקשה מאוד להבדיל בינם לבין ההמחזה הקולנועית. המטרה היא לבצע בראשי הצופים היפוך תפקידים, כאשר החוליה הטורקית מחקה את תגובת ישראל לאחר הטבח במינכן, בעוד לישראלים שמור תפקיד הטרוריסטים צמאי הדם.

במהלך הסרט מנדב משה לאלמדר את עינו השמאלית והופך נגד עינינו המשתאות לדיין בעל רטייה. מאחורי משה ניצב קשיש סמכותי בשם "אבי", שמושל באכזריות על כלא מטונף וחשוך ממקום מושבו בלשכה לבנה ומפוארת, המעוטרת במגני דוד, המוטיב הדומיננטי בסרט. אותו אבי יסביר בהמשך שחולדות לומדות רק מתוך כאב, ולכן יש להכאיב לפלסטינים. בכך, כאשר מפי היהודים נשמע השיח הנאצי, מושלם היפוך התפקידים ואפשר להציג את היהודים כרוע המוחלט. לא

עוד מגן דוד כסמל הקורבן - מעתה אמור: סמל התוקפן.

מה רוצים היהודים? כבר בתחילת הסרט הם דנים בהקמת "ישראל הגדולה מהפרת ועד הנילוס, כדי להבטיח "רוב יהודי". הגיוני או לא, העיקר שיש סיבה למלחמה. דא עקא, אלמדר מצליח להרוג את משה רק בסוף הסרט, כך שבינתיים אפשר להתרווח בכיסא ולראות איך היהודים צולפים להנאתם ממרפסת הבית - משל היו אמון גת, מפקד מחנה הריכוז פלאשוב-בראשיהם של פלסטינים, יורים בעיני ילדים, טובחים שבויים כפותים, מחסלים פצועים גוססים, שורפים פלסטינים חיים וכדומה. במקביל, הקהל בולס פופקורן ויונק קולה.

כדי "לאזן" את התמונה מופיעה בסרט גם יהודייה מארצות הברית, מדריכת תיירים שהתגלגלה עם הסוכנים לכפר פלסטיני. שם, כמובן, היא מגלה את האור. הרגע המכונן בדמותה מתרחש כאשר היא מחליטה להתלבש כמוסלמית, ספק להפוך בעצמה לכזו. בכך היא מגלמת את היהודי(ה) הטוב(ה), שעוזר (ת) לטורקים לקטול יהודים בלי להרגיש אנטישמים.

הפטנטפשוט:היאמסבירהלסוכניםולצופים שהציונים האכזרים אינם יהודים "אמיתיים". מהו יהודי אמיתי? היא עצמה, כמובן. לארץ המריבה היא לא מרגישה שום קשר; כיהודייה אידיאלית, המולדת שלה נמצאת מעבר לים. האם אין כלל יהודים נורמלים? ובכן, כמעט: בתחילת הסרט, בצילומי אווירה ברחובות ירושלים, בחרו המפיקים להציג לצופים אינספור ערבים ובינם, לפתע, יהודי אחד, חרדי. ופוזל.

קצרה היריעה מלתאר את שלל הטכניקות המיושמות בסרט לשם הצגתם הפלקטית של היהודים כמגוחכים ומזויפים, כברברים וכקונספירטיביים, בעוד את הדמויות הפלסטיניות מאפיינות הביתיות, המשפחתיות, הדאגה לחלש והעזרה לזולת. בצילומי תקריב מוכתם המסך, דם פלסטיני ניתז לכל עבר. העלילה מעמיקה: היהודים דורסים ילד נכה וקוברים אותו בעודו בחיים, אחר כך הם מתפנים לירות באמו הזועקת. מי שנזכר בסרטי שואה, לא טועה. הקהל מתרעם, מגיב בקריאות כעס ומנהל דיאלוג קולני עם הסרט.
 

ניתן לסכם את הסרט כך: יהודים רוצחים פלסטינים, טורקים נוקמים ביהודים. כדי למנוע טעות בזיהוי, כוחות ישראל מסומנים תמיד במגני דוד גדולים וברורים. אי אפשר להתבלבל. מגן דוד, מתברר, הוא לא רק סמל לאומי, אלא גם (ובעיקר) סימון מטרה. כמו סדין אדום הוא מוצג לקהל הצמא לאלימות, שמייחל לרגע שבו סמל היהודים יושמד על ידי טיל, יחוסל ביריות או יעלה באש בפיצוץ קולני. ואכן, היושבים סביבנו באים על סיפוקם, חלקם אף מריע בהתלהבות. אין זו רק צפייה פסיבית בסרט רגיל: נראה שזוהי חוויה עמוקה יותר, מעין טקס קולקטיבי. הקהל רוצה דם? הקהל מקבל דם. והרבה.

דניאל פלנשטיין, ממועצת הארגונים הלאממשלתיים בגרמניה ללוחמה באנטישמיות, אומר שמאז "רשימת שינדלר" לא ראה סרט שנטבחים בו יהודים כה רבים.

כאשר הרמבו הטורקי, השואב את כוחו מאימאם מסתורי, מצהיר בחינניות על הטבח שהוא מתכנן ליהודים, הקהל צוחק בקול רם. עם מה מזדהים הצופים? עם מעשי הגיבור המצודד, כמובן: קטל המוני של יהודים, נקמת הפלסטינים בידי המשיח הטורקי, למען יראו וייראו. רק אז, לאחר 110 דקות של אורגיית דמים מייגעת, תם ולא נשלם; המסך מוחשך והקהל המשולהב מוחא כפיים.

אני מנצל את התמהמהות הקהל כדי להיחלץ בזריזות, תר בעיני אחר מוחאי הכפיים. הם יוצאים בחבורות, אך כאשר אנו פונים אליהם בגרמנית, הם מסרבים בתוקף לשוחח עמנו, למודי ניסיון מיחס התקשורת לאנטישמיות בקרב מיעוטים. בסופו של דבר, אנו מצליחים לדובב כמה טורקים מבוגרים, הססנים. בעיניהם הסרט "מוגזם, אך מוצדק". אני מחכה עד תום ההקרנה הבאה ומצליח למצוא בין היוצאים גם זוג גרמנים, קוד הלבוש מסגיר את השתייכותם לסיעת שמאל קיצוני קטנה התומכת בישראל. מבטם די מזועזע. "בחיים לא ראינו סרט כל כך גרוע", הם אומרים.

"עמק הזאבים - פלסטינה" מציב את הציבור הגרמני בקונפליקט, בעיקר את האליטה האינטלקטואלית, הקשובה להיסטוריה. מצד אחד, הלוחמה באנטישמיות: רק בשנה שעברה עוד עסקו בגרמניה באופן אינטנסיבי במורשת הקולנוע הנאצי (ובראשה "היהודי זיס" משנת 1940), שתרמה רבות להסתה נגד יהודים כהכנה וכהמרצה להשמדתם. כעת שואלים את עצמם גרמנים רבים: כיצד ייתכן ששבעה עשורים לאחר השואה חוזרים ומוקרנים ברחבי גרמניה סרטי הסתה המכוונים בצורה כה מפורשת ואלימה נגד יהודים.

מצד שני, המציאות הרב-תרבותית: אין סטטיסטיקות מדויקות, אך לפי הערכות שונות, שאינן כוללות שוהים בלתי-חוקיים, חיים כיום בגרמניה כ-2.8 מיליון טורקים, מתוכם יותר ממיליון עם אזרחות גרמנית. בברלין עצמה מתגוררים כרבע מיליון טורקים, לפי הערכת הקהילה הטורקית. האם מותר למוסדות הגרמניים לאסור על בני המיעוט הגדול הזה לצרוך תרבות מארץ מוצאם, מביתם, בשפת אמם?

בהתמודדות הראשונית עם הקונפליקט הזה, הגיע הגחל הלוהט לידי מוסד הצנזורה. זהו גוף פיקוח המופעל באופן אוטונומי על ידי תעשיית הקולנוע בגרמניה, אך החלטותיו מחייבות על פי חוק. על פי החלטת מוסד הפיקוח, שמגדיר את הסרט כ"תעמולתי", הותר הסרט לצפייה לבני 18 ומעלה. בשלב זה, עיתונים רבים בגרמניה בחרו להתבלבל ולתאר זאת כאילו הסרט הותר עקרונית להקרנה. זו הייתה שגיאה מכוונת, שכן בגרמניה לא קיימת צנזורה כללית היכולה לפסול סרטים אף למבוגרים, וסמכותו של מוסד הפיקוח מוגבלת לצנזורה לקטינים - כך שלמעשה, על הסרט הוטלה הצנזורה המקסימלית במסגרת המקובל בגרמניה.

אף שכמעט כל בתי הקולנוע בגרמניה משכו את ידיהם מהסרט, הוא זכה בתוך זמן קצר בלבד להצלחה מרשימה. הבכורה נערכה דווקא ב-27 בינואר , יום הזיכרון הרשמי לקורבנות הנאצים. זאת, על אף שבטורקיה הושק הסרט רק ב-28 בחודש . שבוע לאחר מכן, כבר מככב הסרט במקום השמיני ברשימת שוברי הקופות בגרמניה. ללא מגבלות הצנזורה, הייתה הצלחתו מן הסתם גדולה הרבה יותר. בשבועות ובימים שלפני הבכורה, העידו הכתובות בעמוד הפייסבוק של הסרט בגרמניה על התכונה הרבה: "היי, גם אתם מתרגשים לקראת 27 בינואר, היום שבו מחסלים סוף סוף את היהודים?".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...