עצם העניין: על "קר עד העצם"
"קר עד העצם" הוא סוג של מערבון מודרני שנוצר ומשוחק בידי נשים, מה שמסביר את הגישה המקורית והמרעננת. ואל תחמיצו את השחקנית הראשית, ג'ניפר לורנס
אנטיגונה - ההיא מהטרגדיה היוונית - ידעה שעליה להביא לקבורה את גופתו המחוללת של אחיה שנפל בקרב ויהא אשר יהא המחיר האישי שהיא תשלם על כך. גם בלי לשלוט ביצירות העבר של סופוקלס רי דולי, כולה בת 17, מבינה היטב מה היא חייבת לעשות כאשר השריף המקומי מתייצב מול פתח ביתה ומודיע לה שבעוד שבוע היא ובני משפחתה מאבדים את המקום. הסיבה? אבי המשפחה, עציר ששוחרר בערבות, שם כפיקדון את הבית ואת החורש הסמוך עירבון לכך שיתייצב בבית הדין לתחילת משפטו. והוא, סוחר סמים חסר אחריות, נעלם ואיננו.
רי חייבת למצוא את אבא, שאותו לא ראתה כבר זמן ניכר. מובן כי מוטב לה שתאתר אותו כשהוא עדיין בחיים. אך ככל שהדברים נוגעים להיבט המשפטי של העירבון שהפקיד, גם מציאת גופתו יכולה לשחרר את הבית מהמחויבות הקטלנית שאבא לא מסור זה דרדר אליה את משפחתו. ועוד איזה משפחה זו משפחת דולי. האמא מחופרת ימים מלאים במיטתה, לוקה בדיכאון קטטוני; שני אחיה הקטנים של רי, סוני בן 11 ואשלי בת שש, מטופלים בדאגנות מרובה על ידי הנערה המתבגרת שלה אין דואג ועליה איש אינו משגיח.
זוהי תמצית עלילתו של "קר עד העצם", המתחוללת בהרי אוזרק שבדרום מערב מיזורי. אזור פראי שהמודרנה עדיין לא הגיעה אליו. אין שם מחשבים ולא טלוויזיה והאנשים נעים בו ללא גיבוי של טלפון סלולרי. רק טנדרים ומסורים חשמליים מסגירים את העובדה שלא מדובר בסרט תקופתי המשחזר את ימי המאה ה-19 אלא בסיפור דרמטי, תנ"כי מותר להוסיף, שמתחולל עכשיו.
עוצמתו של "קר עד העצם" נובעת משני טעמים ברורים: ראשית, הלקוניות והקימוץ במילים שגוזרים על עצמם גיבורי העלילה. שנית, והרבה יותר משמעותי, נחישותה של רי הצעירה להגן על אותם שברי אנוש - אמא, אח, אחות ואולי אפילו אבא - שאיכשהו קרויים משפחה. מסע החיפוש אחר האב או אחר עקבותיו שאבדו מחזיר למרכז העניינים מחזות מהטרגדיה היוונית; אלה העוסקים באלקטרה ובאורסטס, צאצאיו של אגממנון הרצוח, או בטלמכוס, בנו של אודיסאוס המתחקה אחר אביו הנע ונד בין העולמות.
המערבונים הקלאסיים שחגגו בבתי הקולנוע בשנות ה-40, ה-50 וה-60 נשענו על כמה אקסיומות ואמיתות מוחלטות, לפחות בעיני המתבונן האמריקני. השליחות להפצת הרעיון הקפיטליסטי של הגנה על רכוש פרטי; הבלטת יתרון הנצרות על פני אמונות אחרות; היחס החם לחיית הבית; הפטריוטיזם בכל מחיר. כל אלה, וגם השחתת המידות שהיא פועל יוצא מהשפע - אדמות, זהב, מים, בקר - המובטח למתנחל הלבן והנוצרי. מיותר כמעט להוסיף שגיבורי המערבונים, מרביתם בורים, מיישמים אחת לאחת את כל הנחות היסוד העומדות בבסיס תורות המוסר וביקורת השיפוט המוכרות גם בלי לשלוט בניואנסים שאפיינו פילוסופים כמו עמנואל קאנט, ברוך שפינוזה או בלז פסקל.
דין המערבונים כדין "קר עד העצם", שבעצם הוא מערבון לכל דבר. בוודאי לאור מקום התרחשות הסיפור - הרי מיזורי המבודדים - שיכול היה להיות טבעי לגמרי לעלילות סרטיהם של ג'ון פורד, הווארד הוקס, אנתוני מאן או ג'ון סטארג'ס - ענקי הווסטרן ההוליוודי.
המפתיע בסרט זה נעוץ
הפעלתנות הנשית ב"קר עד העצם" אינה נעצרת רק באישיותה של רי הנערית והצודקת. שותפות לה גם נשים מבוגרות יותר, חלקן יצוקות כאן כנשות מאפיה אלימות, שדומה כי ימי הנעורים שלהן ומאבקי העבר שלהן דומים היו לאותו מצב של מבוי סתום שבפניו ניצבת כעת רי.
ללא ידע מוקדם בכל הקשור לטיפול ברובי ציד, בפשיטת עורו של סנאי שניצוד או בביקוע עצי הסקה באמצעות גרזן רי לא תוכל לשרוד ולו יממה אחת בהרים המנוכרים של מיזורי. שלא לדבר על צלילה לתוך ים המסתורין והאימה שאופפים את היעלמותו של אביה הפושע. היעדר דמות אב מעלילת "קר עד העצם" מוצא ביטוי סימבולי בסצנה החוזרת על עצמה מדי כמה דקות ובה מקפצים שני הילדים הקטנים, אחיה של רי על גבי טרמפולינה המתוחה בחצר ביתם. סמליותה של הסצנה נובעת מהכיף שחווים הילדים הקטנים בעת הקפצתם אל על, כמו גם מעצם היותה של הטרמפולינה בסיס רעוע ובלתי יציב שלא ניתן להסתייע בו באותם הרגעים שבהם האקשן נעצר.
"קר עד העצם" הוא סרטה העלילתי השני של גראנק שזיכה אותה לפני כשנה בפרס הגדול של פסטיבל סאנדנס. גם שני סרטיה הקודמים-סרט סטודנטים קצר וסרט עלילתי בשם "בעומק העצמות" - גרפו פרסים באותו פסטיבל נחשב. גראנק, ילידת 1963, התעסקה בעיקר בהכנת סרטים מוזמנים בעבור מוסדות חינוך ולצורך הסרטת "קר עד העצם", שתקציבו לא עלה על שני מיליון דולר, היא גייסה לא מעט שחקנים בלתי מקצועיים מתושבי האזור ההררי הנידח שבו מתרחש הסיפור, כדי שיגלמו את מה שהם מכירים הכי טוב מכול - את עצמם ואת שכניהם. כאילו מדובר בפרק המשך אבוד ל"גברים במלכודת" המהולל.
כך קורה שלצד הסצנות הטעונות מתח, ולעתים עמוסות אימה של ממש, אותן חווה הגיבורה הצעירה שזורות להן גם סיטואציות אינטימיות של התכנסויות משפחתיות, הכוללות שירת קאנטרי ונגינה עלי בנג'ו וכינור כאילו מדובר פה בסרט תעודה על אודות שבט נידח. מעבר להצלחה בליהוק דמויות המשנה האמינות הללו ברור כי האס המנצח של "קר עד העצם" היא ג'ניפר לורנס (ילידת 1990) הנושאת עליה את התפקיד המורכב של הנערה/אישה/לוחמת רי.
לורנס, המצויה כבר כמה שנים בעולם המשחק, מובילה את הסיפור תוך שילוב מכמיר לב בין פגיעות לנחישות, בין גילום של אמא דאגנית לשני אחיה הצעירים לבין ביטויים בולטים של מתבגרת במצוקה. הסתירה המובנית בתפקיד הסבוך שלה ויכולתה לצאת בכבוד מקצועי רב מהפלונטר הזה מבטיחים שחקנית איכותית שתככב בעשור הקרוב בסרטים האמריקניים המשמעותיים יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם