כל העולם כולו: על "הרדופים"

"הרדופים", סיפור על קבוצת נערים ונערות ששרדו אחרי האפוקליפסה, חותרת להיות מופע-על עם טקסט-על שמכיל את סיפור האנושות בהצגה אחת

שרית פוקס | 23/1/2011 9:00

תוך כדי תנועה בין תיאטרוני הפרינג' יוצא לי להשתתף באולימפיאדת ייאוש ואפוקליפסה. חרדת סוף העולם האחרונה נחתה עליי בנעימים בהצגה שעוד תהיה הצגת קאלט באולם הגדול של צוותא.

"הרדופים": כתיבה וביצוע, מאור זגורי שגם ביים עם בוגרי סמינר הקיבוצים. הפעם מדובר בקבוצת נערות ונערים שניצלו מפצצת אטום ומקימה רפובליקה משלהם בתוך אולם תיאטרון שבו הם מסתתרים. המקום היחיד ששרד.

בתוך חלל שחור עם קירות מתקלפים, שהוא חור שחור או בעצם במת תיאטרון, ובקיצור: חלל טרום מציאות שהכול בו אפשרי, מתנהלים תשעה נערים ונערות בתנועה רב מערכתית מרהיבה. פעם קראו לה קלידוסקופית. גם התלבושות נפלאות: קרעי סמרטוטים צבעוניים עם גנדורים מאולתרים. וכל המתיקות הזאת מביאה את הניצולים לעסוק ברצח. כשהם רוצחים אלה את אלה תוך כדי משחק רצח תמים ומרושע, נרצחת גם התקווה שלנו (כאילו הייתה לנו) שהחברה שיקימו לא תהיה כוחנית וזאבית.

הילדים מקסימים, השפה שלהם משובשת באופן מקסים (מאור זגורי אלוף במשחקי מילים) אבל יצר האדם הוא רע מנעוריו כמו שטען וויליאם גולדינג ב"בעל זבוב" מ-1954 שמציג סיטואציה דומה עם רמיזות לפצצת אטום. בעוד הילדים משחקים, מתגלים יצר הזדווגות (חלוקה לזוגות, לאו דווקא סקס אבל גם) ויצר מלחמה ורצח נגד מי שמוגדרים כמאיימים על הקבוצה, ועוד יצרים אפלים כבגידה ומעילה באמון.

מאור זגורי זכה בשנה שעברה בפרס המחזאי על שם נסים אלוני (שנוסד לרגל צאת ספרי "נמר בוער" על אלוני) וזה מזכיר לי משפט שאמר פעם אלוני: "בהגיע העולם אל קצו ייוותר רק מקום אחד: התיאטרון, בית הכנסת של החילונים" (נכון, עניין החילונים לא ממש מוצלח. גם דתיים עושים תיאטרון).

יצרים אפלים. ''הרדופים'' אייל לנדסמן

ואכן, הכול ריק אחרי הקטסטרופה של "הרדופים" יש רק שממה ורוח ואולם תיאטרון: המקום שבו ניתן לברוא עולם בכל פעם מחדש.

אלוני אמר את המשפט כמה שנים אחרי מלחמת יום כיפור ובהשפעתה כשסוף המדינה נראה היה אפשרי. ועכשיו, במזל טוב, שוב תקפו אותנו פחדי סופעולם כשם שתקפו את גולדינג בעקבות מלחמת העולם השנייה. ולא מדובר בסופעולם שלפני בוא המשיח. כי המשיח בעולם הצעירים הניצולים ב"הרדופים" הוא שמו של עכברון מחמד לבן שאחת הבנות אימצה לה. וזאת אמירה סרקסטית אחת מתוך אינספור כמעט בהצגה שחותרת להיות מין מופע על עם טקסט על כמו נניח "מחכים לגודו" שמכיל את סיפור האנושות בהצגה אחת.

בקט ידע את סוד הצמצום וזו ההערה המסתייגת היחידה שלי בנוגע ל"הרדופים". זגורי וחבורתו המצוינים מעמיסים על האירוע האמנותי המרשים המרגש יותר מדי משחקי מילים

דו משמעויות מעגל בתוך מעגל הצגה בתוך הצגה משחק בתוך משחק וכו' (אפילו השם "הרדופים" הוא גם נרדפים וגם שם הצמח והשיר של נתן יונתן מצוטט בתוכנייה).

האם לא מגיע לזגורי או למי שאחראי לטקסט הבא פרס מיוחד? "למה אתה שומר עליי?", שואלת במתיקות ילדה מספר חמש (הילדים מצווים על פי חוק הרפובליקה שלהם לטהר את זיכרונם מהוריהם, שמותיהם, רגשות הפחד שלהם וגם שמם כמו בכת) את נער מספר 4. הוא הדמות הקורבנית בקבוצה, הוא אוהב אותה (אם יש אהבה בהצגה בכלל, דיון עגום בפני עצמו, כי הבגידה חזקה ממנה) ומחליט לקחת על עצמו את העונש שלה. מספר 5, האנוכית והתינוקית, גנבה אוכל מהמנה הכללית, עונשו של עבריין על גנבת אוכל הוא מוות או עינוי עד כמעט מוות במכות. 4 מכריז על עצמו כגנב ועונה לה: "כי אני אוהב תותח". שפת ילדים שמסגירה טיפשות מבוגרים.

"אני אוהב תותח" במקום "אותך" הוא הדגמה מוצלחת לטיפול הקריקטורלי שמקבלים הנערים, כמעט גברים, בהצגה. נער 7 הוא היועץ של השליטה השגיבה מספר 9 שנראית כבת גזע עליון, יפה תואר. מהר מאוד מתברר ש-7 פועל באותו היגיון מעוקל המוכר לנו היטב.

7 (היועץ הביטחוני): "זאת מלחמה בחוץ, אנחנו לא רוצים להילחם-אנחנו רוצים לחיות בשקט ולעשות הצגות אבל הם לא נותנים לנו". 9 (השליטה): " הבנתי, הבנתי - מה אתה מציע?". 7: " מי שלא רוצה שלום - אנחנו ניכנס בו בכל הכוח, מלחמה".

אכן, הלופ המוכר של פחדני השלום. וכמובן רוצחים בסוף גם את נער 8 האינטלקטואל. אחד ממשחקי הילדים, וכאן נכנסים לעומק החילול הליצני, הוא עצרת לשחזור חורבן ותקומת המדינה עד לחורבן ותקומת הרפובליקה של הנוער (כזכור, רפובליקה שבתוך מדינת במת תיאטרון נטוש ולכן היא גם מדינת התיאטרון על שחקניו שאינם טובים מבני אדם אחרים בעוצמת יצריהם הראשוניים ההרסניים).

משפטים אגדתיים קצרים, לפעמים נונסנסיים, עם הדגמות של ילדים רעים ותמימים. כשמגיעים אל המעפילים שחלקם טובעים אומרת "הקריינית" של העצרת (השליטה 9): "ואז ברגע אחד התבהרו השמים, נמחו הדמעות ומהסיפון ניתן היה לראות את הארץ המוב...". ו-4 צועק: "תחת".

גם טקס הקמת המדינה (האביזר הכמעט יחיד על הבמה הוא קוביות שחורות) נערך כשישבנה של 5, ליצנית הקבוצה, מופנה לקהל וכפות ידיים של אחרים רוקדות סביב התחת: "מתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית אנו מכריזים בזאת...".

מפעם לפעם, דווקא באמצע רגע דרמתי, צועקת הקבוצה: "בום" וקופצת בבהלה כי שוב נשמע בחוץ הדף, אבל השחקנים או הניצולים הם המפציצים של עצמם ולכן הם אלה שמשמיעים את ה"בומים".
את חלק השואה בעצרת של הנוער ב"הרדופים" עם התפלצת התלת גופית שיצר מנגלה משלושה תינוקות אשאיר לכם לראות בעצמכם. "הרדופים" מזמין המון גירויים, מעקצצים, מצחיקים ומעציבים. והכול כל כך אסתטי. וזה מעציב, כי הנה ההוכחה שאפשר היה לייצר יופי בעולם.

כבר דיווחתי באחרונה על כל מיני צחוקים משונים שבקעו ממני בשתי הצגות ששברו את כל התקנים המקובלים בטיפול השואה (למשל ההפקות משותפות לתיאטרוני דיסלדורף ולייפציג והבימה). אירועים אמנותיים שביטאו את מלכודם של הדורות שלאחר חורבן אירופה בתוך היסטוריה שמשבשת את דעתם או לפחות את יכולת שיפוט המציאות שלהם. והיא מעוררת בהם אימה מפני קטסטרופה נוספת (ומרוב פחד הם גם יוצרים אותה ברגעים אלו). כפירה וחילול עסיסיים כאלה של קודשי האומה והאנושות מרשים אנשים לעצמם לעשות רק ערב סופעולם, כי במילא הכלים עומדים להישבר ומי יעניש אותם בין השברים המתעופפים?