אביב נעורים: על ההופעה של אביב גפן
בהופעתו החדשה "b-sides" אביב גפן מבצע שירים שלא נכללו בהופעותיו הקודמות ומזכיר למעריציו הוותיקים ימים יפים, לפני "האח הגדול", פלאפונים ואובדן התמימות
אביב גפן בהופעה, שבת, 15.1, רידינג 3, תל אביב
"על הכנרת בזריחה", וכולם כבר שכחו שהם עמדו יותר משעה בתור לכניסה. אחרי סיבובי הופעות בעולם, אחרי שירים שכתב שאינם בשפת אמו, ולקראת שני עשורים לאלבום "אור הירח", החליט אביב לצאת במופע יחיד מסוגו שנקרא "b-sides" שכולל שירים שבדרך כלל לא נכללו בהופעותיו.
אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הייתי בהופעה של אליל ילדותי ומה שאני מצליחה להוציא ממגרות זיכרונותיי הן ההופעות בערד ובצמח. בטוח שהן היו המשמעותיות ביותר. ואחר כך היו כמה במועדון התיאטרון ביפו, בתקופה שעג'מי עוד לא היה מועמד לאוסקר, שכונות פאר עוד לא קמו, ואחרי ההופעה היינו הולכים לאכול המבורגר פופא.
התרגשתי לקראת ההופעה הזו, לקראת הכניסה למכונת הזמן, לשירים שאני כבר לא שומעת (רק לפעמים-לפעמים, בלילה-בלילה) וללחנים שאני כבר לא זוכרת איך לנגן. ובקהל – הרבה לובשי שחורים, אבל רק בגלל ששחור זה הצבע השלט ביותר בתעשיית האופנה ולא מתוך הצהרה דיכאונית. סביר שפעם הם באו עם חולצה גזורה מתחת לתליון העגול, הערב הם באו איתה מכופתרת.
הופעת החימום בוטלה, ככל הנראה מתוך התנצלות של ההפקה על זמן ההמתנה המייגע בגשם – כמה ששמחנו. ובכלל, צריך לשנות את המונח "הופעת חימום". זה לא מחמם אף אחד, זה רק גורם למתח ועצבנות בקצות האצבעות.
אביב עלה. עם ז'קט שחור מקושט בנורות אדומות מוארות. הקהל החליף את הנרות והמציתים של פעם בשני טלפונים ניידים בכל יד (אחד של העבודה). צמרמורת נעימה התיישבה לה במרכז גבי ואיתי – כך כולם. אבל קצת מהוססים, נבוכים, עוד לא מבינים את הרגע, עוד כמה שניות יתאפסו על המילים. אביב ממשיך עם "הכל נהיה לא רגיל" ואחר כך "זיגוטה". היה נשמע שהוא מהוקצע יותר, מזייף פחות – אבל זה יעבור בהמשך ההופעה. היה נראה גם שהוא מרוחק קצת, לא מעיז, לא התגעגע אל ילדי אור הירח – אבל גם זה יעבור, אם כי מאוחר מדי.
"שק של תלות תלוי לך על הכתפיים..." והקהל התעורר, השתחרר מכל תלות. והמילים – כשהיו, אבל משמעותן קיבלה נפח אחר. כי
רק לפני השיר השביעי פתח אביב: "ערב טוב, החלטנו לשים להיטים בצד ולשיר שירים שהגרעין שלנו אוהב", בחירת מילים קצת מוזרה בהתחשב בזה שמבחינת הגרעין, דווקא השירים "הצדדיים" הם-הם הלהיטים. אביב המשיך עם "דיכאון" ו"אבדון" שטומן את אחד המשפטים היפים שנכתבו ברוק הישראלי: "ואיך אפשר לחיות עם שם כזה – אלוהים?" ונזכרתי, ונזכרנו, וכולם נזכרו במשהו. בנר שדלק בחדר הנעורים, בסיגריה הראשונה, בנשיקה הראשונה, בהנאה שבדיכאון הנעורים שאינו קליני.
את השיר "אלימות", שבכל שעה היא מותרת, הקדיש אביב לכל אלה ש"מתו בחינם". וכמה שהשיר עודנו רלוונטי, וחזק, ובועט, ומכווץ את הבטן. "בעוד קיבוץ נאנסת ילדה, בדיסקוטק הם שחררו נשמה". כשאביב שר: "ולמה הדתיים נראים מסוממים" עלו הטונים של הנוכחים, עד כדי צעקה, מביעים את תסכולם מכותרות עיתונים עכשוויות.
והוא דל במילים ובסיפורים, נראה פחות מתכוון, אולי פחות מאמין לעצמו. סיפר על התמכרות לקודאין (סירופ לשיעול), על שיר שנכתב על קרחון ליד דנמרק, ועל תחילת דרכו המוסיקלית עם עשרים איש בקהל במועדון הרוקסן, אז כתב את "הכל מתפורר" על הגמגום שלו, על דיכאון, על שירה, שינוי, ותהיות על התאבדות שלימים חזר בו מהצהרות אלו.
"תצא מהמחשב" אביב שר. "אתה צולל למטה... אתה טובע בחוטים, מתרחק מאנשים", ומסביבי לפחות שלושה אנשים שמעיפים מבט אל האייפון – אל התאומות המודחות מ"האח הגדול", עוד שניים שהקליקו בעצבנות על מקשי הנייד, ועוד אחד שקרא במכשירו מאמר אקדמי ופתר נוסחאות מתמטיות (!). היום כבר לא צריך חוטים כדי לא לצאת מהמחשב. גם בהופעה אפשר להתרחק מאנשים.
בחירת השירים הייתה מוצלחת, אם כי חסרו לי כמה, כמו "גן החטאים" ו"מסיבת מתגייסים". רק שיר אחד הפריע לי – "קוצים" – השיר החדש מתוך הפרויקט שלו עם עידן רייכל. כשאביב אמר: "אני לא שר אותו, הוא לא בהופעות, אז בערב כזה מותר לי", ציפיתי שיפתיע עם שיר ישן ונדיר שאף אחד לא חשב עליו. כשהחל לשיר את השיר שנטחן ברדיו, זו הייתה נראית לי בחירה יחצ"נית גרועה.
אבל אז הוא כיפר עם "שלום" וריגש כששר "אבל האם אתה יכול להחזיר הביתה את גלעד" וזכה לתשואות כששר "הנשיא אנס וזיין אותך היום". הוא סיים עם "שומקום", הודה לקהל והניף שתי אצבעות לשלום והקהל הודה לו בחזרה – יודע שיחזור עוד שנייה עם הדרן. פעם, לפני שהדרן היה מקובל בכל הופעה, עוד פחדנו שלא יחזור, העלנו השערות, התלחששנו בעיניים בורקות.
ואז קיבלנו אותו בחזרה עם סיגריה דולקת ועם "התאבדות" הכל כך עוצמתי. ורק אז הרגשתי את אביב כמו שבאתי להרגיש אותו – אמיתי, ומעיז, ומלא כוחות ואופי. הוא סיים עם "סוף העולם" ועשה אהבה עם הקהל. הצטערתי שלא סיים עם "עכשיו מעונן", שלא אמר לנו "להיות חופשיים ולשים זין על כל העולם הזה". אולי אנחנו כבר לא בגיל שבו אפשר פשוט להתעלם מהכל, לא לדאוג לשום דבר, לא להילחם על כלום ולקוות שיהיה שלום. צריך לקום לעבודה בבוקר ולהחזיר את השרשרת למגירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם