לא כלום: על "אי שם"
"אי שם", סרטה החדש של סופיה קופולה, נטול תוכן של ממש, כמו אריזת פח חלולה ומרעישה. שניצר חושב שהדבר היחידי שטוב בסרט הסתמי הזה הוא הצילום הנאה
''אי שם'', ארה ''ב 2010
ללא מטרה. "אי שם" מתוך הסרט
האין-עלילה שטוותה סופיה קופולה בסרטה הרביעי "אי שם", סביב הלא-איש החי בשום-מקום, אמורה להזכיר את זרם סרטי הניכור האורבני, שהציף את הקולנוע האירופי בשנות השישים, החל מ"אוונטורה" ו"בלו אפ" של מיכלאנג'לו אנטוניוני ועד "לה דולצ'ה ויטה" ו"שמונה וחצי" של פדריקו פליני. וקופולה אכן עומדת במשימה הנכבדה הזו. לבד, כמובן, מהעובדה הפשוטה שהסרטים ההם, שנזעקו להתקומם נגד אבסורד המוות המכתיב לאנשים את חייהם, היו בעלי מטען של ממש, ואילו "אי שם" משול לאריזת פח חלולה ומרעישה.
סטיבן דורף הסתמי מגלם פה דמות של כוכב סרטי אקשן, ששום דבר לא זר לו, אך גם לא מוכר לו. סוג מעייף של גיבור מודרניסטי, שכמו נתלש ממחזותיו של סמואל בקט. קופולה כל כך טורחת להדגיש את סתמיות חייו של הנון-איש הזה, שמתאפיינים, כמה סמלי, בנהיגה סחור-סחור, ללא מטרה, במכונית הפרארי השחורה והמרעישה שלו.
למעשה, עיקר ההוכחות לקיומו המעשי של דורף, שמדגמן אדם חי, כאילו, אינן נובעות מנוכחותו ופעילויותיו האפאטיות, אלא מהרעש של מנוע מכוניתו, שהיא תמצית אישיותו. קופולה מתלהבת מהנחת היסוד הזו עד כדי כך שהסרט כולו מוצף בעיקר ברעשים ישירים של מכשור אלקטרוני או ברעשי רקע אורבניים, המחליפים את הצורך בדיאלוגים קוהרנטיים.
אותו לא-איש, בגילומו הלא-אכפתי של דורף, מטופל בבת צעירה - אל פנינג עגומת הסבר, שהגורל הטיל עליו להתמקד בה כמה ימים ברציפות; לקנות לה גלידה, לאכול עמה ארוחת בוקר, להסיע אותה לקייטנה, ועוד כל מיני רגעים של עאלק-איכות שכאלה. מערכת היחסים התקועה בין האב לבתו אמורה לספק את קטעי הדרמה ב"אי שם", ולהוות את התשקיף הנאמן של אבסורד הקיום האנושי.
מסביב לשניים יורה רותחת. מסיבות עיתונאים, קבלות פנים, כאילו-סקס בתשלום (עבור אבא) וסוויטת מלון עם בריכה בסלון (עבור הילדה). המון טקסים ריקניים, כאילו מדובר במלך ובנסיכה ייצוגיים. בעצם, החיים כאן הם הטקס, הדקורום
(גינוני ההתנהגות) הוא המהות.
אילו היה לה, לגברת קופולה, מה להציע מעבר לאריזה המשומשת והמעייפת הזו, "אי שם" יכול היה להתרומם לכדי משל אקזיסטנציאליסטי מהסוג שאפיין את סרטי ראשית הדרך של וים ונדרס או ג' ים ג'רמוש. הבעיה העמוקה, שטבועה בבסיס הסרט העקר הזה, נעוצה בשילוב הקטלני של רף היומרה הגבוה של קופולה, שמגובה בלא-כלומיות מוחלטת, הדוחפת את "אי שם" לתחרות קשה מול שידורי ערוץ האופנה. תחרות סביב תכנים פילוסופיים, כמובן. כמה אופייני הוא שהצלם המנוסה חאריס סאווידס, האמור לספק את האריזה הנוצצת לסרט, הוא היחיד שעושה כאן עבודה מרשימה. ב "
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם