סרט קטן על אסון גדול: על "כשהאדמה זזה - אורלי וגיא בהאיטי"
ב"כשהאדמה זזה" יצאו אורלי וילנאי וגיא מרוז לעשות סרט על הישראלים הטובים שהגיעו לסייע להאיטי אחרי אסון רעידת האדמה. התוצאה היא סרט קטן, אולי קטן מדי
"כשהאדמה זזה - אורלי וגיא בהאיטי", רביעי, ערוץ 10
היה שווה מבט מעמיק יותר. "כשהאדמה זזה" צילום מסך
אתמול מלאה שנה לרעידת האדמה בהאיטי. 200 אלף בני אדם איש נהרגו באסון ועוד מאות אלפים נפצעו. אורלי וילנאי וגיא מרוז יצאו לשם לעשות סרט על הנשמות הישראליות הטובות שנסעו להאיטי אחרי האסון, ונשארו שם הרבה חודשים אחרי לעשות טוב.
בשקט, בלי כותרות גדולות. כשהעולם חוזר לשגרה, ליסה, שרון, אלמאר ויהודית לא מוצאים מנוחה לנפשם, מאכילים את יתומי הארץ ההרוסה, מטפלים בהם, מלמדים, רוחצים וצובעים חדרים. האיטי היא ארץ מרודה ששחיתות שלטונית וניהול כושל סחטו ורוקנו את משאביה עוד לפני רעידת האדמה. הסרט של וילנאי ומרוז מזכיר במשפט את כשלי השלטון ולא מתעכב עליהם בכוונה. גם על בעל מלון עשיר ולגמרי מבסוט מהחיים שרעידת האדמה פסחה עליו, הם לא מתעכבים יותר מדקה. זו לא כוונת הסרט. זה לא סרט לציניקנים. זה רק לנשמות טובות.
מדובר בסרט קטן. בכוונה. אולי קטן מדי. כשנוסעים עד האיטי ושוהים שבוע באזור האסון הגדול בעולם, אולי כדאי היה להביט על הארץ המוכה במבט מעט מעמיק יותר. אולי היה כדאי להרחיב את מבט העדשה, יותר מעוד ביקור אצל אנשים טובים שעושים מלאכת קודש, מבלי לפגוע במלאכה הקדושה שהם עושים. גם עוצמת האסון לא לגמרי עוברת בסרט. העולם שכח. העולם צריך תזכורת. בכל זאת עברה שנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם